שבת בבוקר, יום יפה, אני יושבת עם שלוש חברות, שותה קפה. באנו לראות פה סרט. פסטיבל דוקאביב הומה מבקרים. אולי בזכות הלגיטימיות של הבילוי. דוקו זה הרי כמעט עונש. בכל זאת, ליתר ביטחון, אנחנו מדברות על המצב: כמה נורא, כמה נורא, מה יהיה, מה יהיה. כשאנחנו נכנסות לאולם הגדול, המלא עד אפס מקום, חשבתי לרגע שהגעתי לקפלן. איך ייתכן שכל הדוחק והצפיפות האלה נגרמים בשל לוטרה? אני מתכוונת לוטרה במובן לוטרה - היונק המֵימי שנראה כמו הכלאה בין חולדה למערוך.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכן, לגלולת האסקפיזם שבלעו צופים כה רבים מקרב שוחרי דוקאביב קוראים "בילי ומולי". בילי הוא גבר גבוה וקירח, עם שיני אוגר, שנראה בול כמו תאומו הסקוטי של בוגי יעלון, רק שבמקום מגפי צבא מהוהים, יש לו בארון מגפי פלסטיק צהובים של ילדים בגן. מולי היא לוטרה צעירה ויתומה מאם, שנקלעה - או שמא נזרקה על ידי ההפקה - אל בין רגליו, כשטייל על המזח שמול ביתו החדש באיי שטלנד, ארכיפלג נידח בצפונה של סקוטלנד שאליו עבר עם אשתו סוזן וכלבם ג'ייד.
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
הקשר הנרקם בין גורת הבר הבלתי תפקודית בעליל, שניסתה לחלץ לעצמה ארוחת בוקר מתוך שריונו של סרטן, לבין הגבר המלנכולי, חשוך הילדים מטלטל את עולמו של בילי-בוגי וממלא את חייו במשמעות הורית חדשה שאינה הפלת השלטון. כחלק מהמהפך, הוא מזניח במקביל גם את אשתו האוהבת וגם את כלבו המנסה לדחוף לידיו ללא הרף כדור מרופט, כדי להתפנות ולהתאבסס על חולדת המערוך ולכונן איתה מערכת יחסים השלכתית לחלוטין.
מולי המתוקה, שמתקשה לתת את הגרסה שלה לסיפור ההיכרות ולתלות שפיתחה בבילי-בוגי, עושה בלית ברירה את הדבר היחיד שלוטרות יודעות לעשות: להיות לוטרות. שזה המון. מעל ומעבר. הלוואי שחלק מהאנשים שמנהלים אותנו יעשו רק דברים שלוטרות עושות. יחד עם הנופים הפראיים, המרחבים העצומים, אורות הצפון הירוקים שמקורם בגרמי השמיים ולא בכטב"מים של חיזבאללה, והים הרחב והפתוח של האוקיינוס, וזהו. אושר.
הסיפור הקטן והאינטימי קל להבנה, הוא פשוט וילדי כמו פלח אבטיח. כל כך הפוך לחיים המסוכסכים, הכעוסים, המורכבים, החשדניים והעצובים שלנו. מה הפלא ששקעתי כל כולי בקפסולת הקשר שבה אין טובים ורעים (רק טובים וטובים יותר); אין מורכבות (אלא אם כן לוטרה בגיל ההתבגרות זו מורכבות); ואין ייאוש בעולם. אין אפילו עולם. יש רק אהבה (גם אם מעט פרוורטית, יאללה מה קרה).
בשנה שעברה ראיתי בפסטיבל סרט דומה. "פטריק והלווייתנית" קראו לו. גם שם תועד קשר רגשי משנה חיים, בין גבר נרקיסיסט לבין יונק ימי. שם היה זה צלם טבע שהרבה במסגרת עבודתו לצלול באוקיינוס ולהטריד לווייתנים, עד שיום אחד נתקל בנקבת לוויתן ממין ראשתן. לטענתו היא זו שביקשה את קרבתו, אמרה לו משהו כמו "פרום דה ריבר טו דה סי" בשפת הנקישות ועשתה מולו גלגול במים. נו, שוין. הוכחות אין. תקציב לסרט יש. ואכן, לראות ראשתנים ישנים בעמידה, בלב האוקיינוס, כמו היו פסלי האבן המונומנטליים של איי הפסחא שנפלו למים, מצדיק גם את כל הסטיות של הנודניק הזה.
ואני מבקשת להזכיר גם את המטורלל שהחליט לפני ארבע שנים להטריד תמנונה, ולהסמיך אותה לדלאי לאמה הפרטית שלו, במקום ללכת לטיפול. זוכרות את הסרט "מורתי התמנונית" בנטפליקס? עכשיו. מעבר לכך ששלושת הסרטים הללו הם כנראה עדות עצובה לעולמם הפנימי המוגבל של גברים, הרודפים אחר אובייקט שאינו דורש מהם תקשורת מורכבת - לדבר, להתווכח, לריב באוטו בדרך להורים, להשלים, להתגרש, להחליף נוזלים או רעיונות - גם אי-אפשר ללמוד על מושאי אהבתם דבר.
סר דיוויד אטנבורו, גדול חובבי ובמאי הטבע, המקפיד לשמור על נימוס בריטי של מתבונן מהצד, מספק בדקה וחצי של קריינות יותר פרטים מדעיים ממה שמספקים שלושת הגברים הללו גם יחד. גם סר מוטי קירשנבאום, בסרטיו דלי התקציב, פחות נטה להתחתן עם לביאות אלא יותר לספר על טיבן בהומור האופייני לו. אבל מהז'אנר החדש הזה, תוצר מובהק של עידן הסלפי, המתעסק בעיקר במסע הנפשי של גברים שרוטים שמתאהבים בחיית בר, לא למדתי דבר. לא על הקשרים המשפחתיים של הראשתנים, לא על מחזור החיים של הלוטרות, ובוודאי שלא למדתי על שבריריות הקיום שלהם תחת צילו הארוך והמאיים של משבר האקלים.
בכל פעם שחולדת המערוך תקעה את הפרצוף המתוק שלה מול המצלמה, או שכבה על הגב וצפה באמבט כדורי הפלסטיק שהזמין עבורה אביה המאמץ מאיביי, לא יכולתי להימלט מהמחשבה העצובה שאמצעי הצילום הדיגיטליים, המאפשרים לנו לשחות אחרי לוטרה ביער אצות מכושף, לחלוק ענף במבוק עם פנדה או לנתר מתוך כיס של קנגורו, קירבו את הטבע - דרך הקולנוע, דרך המסכים, דרך הטיקטוק - בדיוק ברגע שבו הוא התמוטט וקרס.
חשבתי עלינו. אנחנו הסגורים מכל עבר, דחוקים על פיסת אדמה רועשת, לוהטת, מזוהמת, צפופה, פקוקה, מנוהלת רע. רע כל כך, עד שהטבע המצומק שלנו יכול היה להינתן כלאחר יד, כאתנן, לשרה בסדר גודל של עידית סילמן. תראו. זה לא משהו שחושבים עליו, בטח לא עכשיו, אבל זה כן משהו שמרגישים אותו. לכולנו חסר באופן עקבי, יומיומי, יופי. חסרים לנו מרחבים, אוויר, מגע עם הטבע.
ועכשיו, בחסות המלחמה, כשכולנו מתגודדים במרכז, אחרי שאיבדנו את הדרום ואת הצפון, מכל בחינה איבדנו את הצפון, הטבע חסר לנו עוד יותר. לא סתם יוליה, כלבת הים שהדגימה כמות הומיאופתית של יופי לא מחולל, הטריפה אותנו. כי אם יש משהו שטבע יודע לעשות, זה את הפעלול הזה של הרחבת הנשימה.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
