שבת לפנות ערב, דרום תל-אביב. הסטנדאפיסט אלי חביב עולה על בימת השקת ספר הביכורים של יערה יעקב ומספר בדיחות על עיראקים. הוא מקריא קטע מהפרק השני של הספר, שבעיניו מזקק את העניין: "היום אחרי שאבא זכה בפרס היה יום מסעיר מאוד, ולא מסיבות שמחות. קודם כל אבא היה חייב לגלות בכמה כסף הוא זכה. זאת הייתה בעיה כי הוא היה צריך לנסוע לתל-אביב למפעל הראשי של הטוטו אבל לא היה לו רישיון. לא הייתה לו ברירה אלא לספר לאמא. לה היו רישיון ואוטו די מחורבן. בהתחלה אבא סיפר לאמא שהוא זכה בטוטו אבל לא אמר לה שמדובר בפרס הגדול. בגלל שהיא קלטה שהוא לא אמר את כל האמת היא התחילה לשאול אותו שאלות. אבא גימגם קצת וכדי שהיא תרד ממנו התחיל לצעוק עליה ולהגיד שהיא תמיד נגדו, ולא משנה מה הוא עושה היא מתנהגת כמו אויבת. אמא הבינה ישר שמדובר הפעם במשהו גדול".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
חביב מיישיר מבט אל הקהל. "זה שקרה משהו טוב וזה יום נוראי, זה שהוא רב איתה כדי לא לספר לה משהו טוב והיא מבינה מהריב שקרה משהו טוב וכועסת על כך - זה הדבר הכי עיראקי בעולם", הוא אומר, והקהל צוחק. קצת כי זה משעשע, הרבה כי זה עצוב.
כתבות נוספות למנויים:
"לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" (סדרת “ניירות ערך” של סלין אסייג, הוצאת "ידיעות ספרים") הוא לא ספר שמתלבש על סטריאוטיפים, דעות קדומות והומור מיושן כדי לדגדג את בלוטות הצחוק, נהפוך הוא: הוא מצליח להעניק לקוראים באמצעות ההומור הצצה לממדים השונים של הפער העדתי בישראל, דרך נקודת מבטה של מי שגדלה להורים שעלו מעיראק במטרה להתחיל כאן חיים חדשים, טובים יותר. נקודת מבט של ילדה מתבוננת, שיום אחד, ככותבת ועורכת ב"ידיעות אחרונות", תבין שזה סיפור שיש לספר. שהזכייה של אבא שלה בפרס הראשון בטוטו ("70 אלף שקלים, כי היו הרבה זוכים") ומה שהגיע אחר כך - פתיחת ספריית וידיאו בעיר ילדותה הוד-השרון, הם רק תירוץ להגיד משהו על הדור הראשון לילדי מהגרים בישראל. אלה שנשאו את הטייטל הנחשק "ישראלים". "אף אחד לא מספר את הסיפור שלנו, כי יש הרבה סיפורים אחרים לספר על דורות אחרים", אומרת יעקב; "גם אני הרבה שנים אמרתי לעצמי, 'יש לי בית, יש לי מיטה, יש לי ארוחה ויש לי ספרים ויש לי מלא דברים שלהורים שלי לא היו, וזה מספיק'".
פעם שאלתי את אבא מתי הוא היה עצוב והוא סיפר שפעמיים. כשאבא שלו מת וכשאני זרקתי עליו נעל כי הוא זרק עליי וזה העליב אותי. הוא אמר אז שזה היה בצחוק אבל זה כאב לי בגוף ובלב. איכשהו תפסתי את הנעל וזרקתי בחזרה. אבא באמת נעלב אז והתחיל לצעוק עליי בקול רם שבחיים שלו לא עשו לו דבר כזה. אני חשבתי שמוזר שהוא לא מבין שגם אני לא אוהבת שזורקים עליי נעליים. גם אם אני ילדה. אבל אבא בכלל לא רצה לשמוע אלא רק לחשוב על עצמו. הוא אמר שזה הגורל שלו וכמה חרא הוא עוד צריך לספוג בחיים. אני לא כל כך הבנתי מה הקשר בין נעל לגורל.
סבתא עיוורת שחיה על הספה בסלון. הורים קשי יום שמנהלים ביניהם פנקס חשבונות בלתי נראה שתמיד מורגש בחלל. ריבים קולניים שלפרקים מסלימים לאלימות פיזית. צורך הישרדותי לכופף את החוקים. כל אלה היו תפאורת ילדותה של יעקב, 44, השלישית מבין ארבע בנות, שגדלה בשכונת רמתיים הוותיקה שבהוד-השרון. גם כשאביה זכה בטוטו, השמחה התגנבה במשורה. "הייתי בת שמונה כשהוא זכה, ופתאום הוא היה מאושר. הוא תמיד היה מאוד לא מאושר, ופתאום ראיתי זיק של שמחה".
איך החיים השתנו אחרי הזכייה?
"הזכייה עוררה אפילו יותר ריבים, ואבא מכר את הבית שהיה לנו כדי שנעבור לגור עם סבתא שלנו בבית יותר גדול, שיהיה לה חדר משלה. סבתא שלי הייתה עיוורת עם עין כחולה מוזרה, הייתה הולכת ועוצרת כדי לעשות גרעפס. זה היה מביך, לא יכולתי להזמין אף אחד הביתה. היא שמה בפול ווליום בטרנזיסטור מוזיקה בערבית, והיא ואבא שלי רק רבים. איתי היא לא ידעה לדבר כי דיברה רק עיראקית, וגם אין לנו על מה. היא הייתה כמו אדם זר שלא הבנתי. ואז עברנו למרכז הוד-השרון, ושם אבא שלי פתח את חנות הווידיאו שלו בתוך חנות נעליים. זה היה מגניב, כי לאף אחד לא היה אבא עם ספריית וידיאו. הייתי נוסעת איתו לתחנה המרכזית בתל-אביב לקנות סרטים. הוא היה קונה סרטים ומשכפל אותם, קונה מסטימצקי אותיות שמגרדים כדי לכתוב איתן את שם הסרט על הקלטות. בהתחלה הוא היה משכפל את הסרטים אצל חבר שלו, ניסים, ואז הוא קנה שני מכשירי וידיאו כדי לשכפל עותקים. אחר כך היינו הולכים יחד ומצלמים את הקאבר של הסרט, בדרך כלל בשחור-לבן".
מבחינתך זה היה זמן איכות עם אבא.
"ברור, לא חשבתי שיש בזה משהו רע. גם הוא לא, הוא חשב שזה טיפשי לשלם כל כך הרבה כסף על סרטים אם הוא יכול לעשות את זה אחרת. בעולם שההורים שלי באו ממנו אתה צריך ללמוד להסתדר, לשרוד. אבל אז באה משטרה וזה היה הרגע שהבנתי שזה לא חוקי. השוטר שאל אותו, יש לך את 'תלווה לי את אשתך' של זאב רווח? ואבא שלי אמר, 'אין לי'. והיה לו, כי את הסרטים החדשים הוא שמר לחברים שלו מתחת לשולחן".
את מתארת בספר טיפוס שלא מתנהג כמו אבא מיטיב. שמנבל את הפה, שפעם אחת גם הרביץ.
"כן. הוא הרביץ לי פעם אחת כי התקלחתי והמים יצאו מהמקלחת. על זה הוא נתן לי סטירה. זה כל כך הפחיד אותי, אבל מלכתחילה הייתי ילדה שבדרך כלל עושה מה שצריך. לא מרדתי, אולי כמנגנון הגנה. ידעת שאם את עוברת איזשהו גבול מסוים איתו אז הוא לא רואה בעיניים, הוא שוכח שאת הבת שלו ומאבד את זה. אבל הוא גם היה ילד. הייתי באה בגיל 30 פלוס הביתה והוא היה אומר, 'יערה, בואי, יש לי משהו בשבילך. אל תספרי לאף אחת, קניתי לך קינדר בואנו'. אני זוכרת שהתקשרתי הביתה כשלמדתי באוניברסיטה ואמרתי לו, 'אבא, אתה לא מאמין, מישהו שיצאתי איתו זרק אותי היום'. והוא אמר, 'עזבי, הכל שטויות, כשתחזרי הביתה יש לך שוקולד טעמי'. הוא נפטר לפני שמונה שנים מסרטן, ואני מאוד מתגעגעת אליו. אנשים שקראו את הספר שואלים אותי, 'למה יש לך להתגעגע?' אבל אני מאוד מתגעגעת אליו, ואני לא חושבת שהוא יכול היה להיות משהו אחר. אני לא כועסת עליו, הוא היה עסוק בלהיות הבן של ההורים שלו יותר מאשר אבא. זה בסדר שהוא לא ידע איך להיות אבא כמו שאני תפסתי את זה".
מה גרם לך לשבת ולכתוב את הספר?
"גיליתי שאנשים מאוד לא מתעסקים בילדות שלהם. וגיליתי שאני ממש חיה קטעים מסוימים בה, שחלק מאוד גדול בילדות שלי מאוד נוכח. אז הסיבה הראשונה הייתה אבא שלי, אבל הסיבה השנייה, שהיא אפילו קצת יותר חשובה, זה שלא היה לי שום מודל שנראה כמוני, שדומה לי. הרגשתי לא פה ולא שם. אני חושבת שסחבתי את זה. כלומר, זה היה מאוד מביך ללכת עם אבא שלי. ובאיזשהו שלב הבנתי שלהפך, זה הכוח שלי, כי אני רואה את העולם אחרת, יש לי הסתכלות רחבה יותר על אנשים בזכות הדמויות שאיתן גדלתי. אני מאוד אוהבת את זה. כשאני שומעת מישהי שמדברת במבטא עיראקי זה ממש משמח אותי, אני רוצה להתקרב אליה, שהיא תזמין אותי לארוחה אצלה כדי לדבר איתה, שהיא תקלף לידי תפוחי אדמה. אני חושבת שהדור של ההורים שלי היה כל כך עסוק בהישרדות, ולי היה זמן לחשוב. הייתה לי את הפריבילגיה לשאול שאלות. לאנשים עם ארבעה ילדים שצריכים לעשות כביסות ומכולת ולחשוב מאיפה יביאו כסף לחשבון חשמל אין את הפריבילגיה להרהר בדברים. וכשהתחלתי לכתוב אמרתי, נכון, אבא שלי לא היה אבא טוב, אבל זה לא הסיפור. הוא לא ידע להיות אבא, אבל הוא היה גם אדם מצחיק ממש והיה כיף לי לשמוע אותו. אני רוצה לספר גם שהוא לא היה אבא מי יודע מה, אבל שזה לא כל מה שהגדיר אותו, שיש עוד סיפור שבא לי לספר".
גם אמא וגם אבא ממש אהבו את בגין וזה נדיר כי בדרך כלל אפשר למצוא דברים שהם שונאים יחד. אמא אומרת שזה בגלל שבגין לימד אנשים שהם לא צריכים לפחד מהזיכרונות שלהם בארץ אחרת אפילו אם אנשים אחרים כן פוחדים. היא סיפרה שגם בן-גוריון ביקר אותם מתי שהוא במעברה, אבל אותו אף אחד לא רצה לראות.
התמונה שעולה מהספר היא של מדינה שלא רק התנשאה על עולים ממדינות המזרח והשפילה אותם כשהגיעו אליה בשנות ה-50, אלא שגם 30 שנה אחר כך לא השכילה לעזור להם להשתלב ולהצליח. ובכל זאת, גם בילדותה וגם עכשיו, כשהיא נשואה ואמא ליולי בת שבע וחצי ("הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, נקודת האור שלי"), יעקב לא מרגישה קורבן.
"אני חושבת שהדור ההוא לא ראה בכלל במדינה כזו שצריכה לפתור לו את הבעיות. כלומר, אם הם הרוויחו או לא הרוויחו, זה היה קשור אליהם. והיה כמובן את הליכוד. אבא שלי העריץ את הליכוד. מנחם בגין היה אלוהים אצלנו, בן אדם שבפעם הראשונה באמת ראה אותם. אבל אף אחד מהם לא חשב שהמדינה היא זו שתעזור להם, וכאן הייתה הטעות. הם חשבו שיש שני דברים - את הליכוד, שעושה דברים ונלחם וחי על הפחדה, כמו היום, של 'יכולים לקרות פה כל מיני דברים רעים, בשביל זה אתם צריכים אותנו', ומצד שני, 'אנחנו לא אמורים לספק לכם פתרונות דיור ואנחנו לא אמורים לספק לכם השתלבות בחברה ואנחנו לא אמורים לקבל את מה שאתם הבאתם איתכם. זה שלכם'. אבא שלי שנא את השמאל, שנא ערבים למרות שהוא עבד עם ערבים, שנא את כל מי שאפשר לשנוא. הוא שנא גם את גידי גוב, איך אתה יכול לשנוא את גידי גוב? אבל כלפי המדינה לא היו לו טענות".
איך את מסבירה את זה?
"כי מה שעניין אותו זה שמגיע עיתון והוא לוקח את החלק של הכדורגל".
ואת כן כעסת?
"בטח. אני חושבת שמה שעשו להם היה נורא. הם חיו במעברות במשך הרבה מאוד זמן, היו צריכים להילחם, להקים את עצמם מאפס. אבל לא הייתה בו ערגה לפעם, כי הם בנו כאן קהילה. היו שכנים והיו משחקי כדורגל וזה גרם להם כנראה לא להרגיש חיצוניים. ועדיין, אבא שלי לא היה אומר, 'וואו, שלום חנוך, אני מת עליו'. הוא לא הבין את העולם הזה. גם את הסרטן שגילו אצלו היה צריך לתווך לו, כי למה שהוא יחשוב ששלוש קופסאות סיגריות ביום קשורות איכשהו לסרטן ריאות?
"אני חושבת שהם יכלו לקבל יותר, שהמדינה יכולה הייתה להתייחס אליהם יותר, אבל זה לא שיח שנכח בבית. מה שמעניין אותי יותר זה האישי ולא המאקרו של הדבר הזה, כלומר מה הם השיגו בחיים גם אם לא היה להם מלא. להגיד שזה לא סופר-דוחה לראות אליטות מקבלות כל מיני דברים, כמו בתחקיר על מירי רגב? אלה דברים שיכולתי לראות גם בסניף הליכוד שבו אבא שלי היה. שם היה ברור שדואגים לאנשים כמוך. הוא עזר לאיזה ראש עיר להיבחר, אבל הוא לא היה אדם פוליטי בשום צורה. הוא לא הבין בכלל שאפשר לתרגם את זה לכוח, לכסף".
הליכוד שאותו הורייך העריצו רוכב כבר שנים על הפצע העדתי.
"שמעי, אני לא יכולה להבין מי אלה בוחרי הליכוד שאומרים 'אני עדיין בוחר עכשיו בנתניהו, למרות הכל'. אני לא יודעת מי הם. זה גם לא הליכוד שהיה פעם.
"אני זוכרת שכשהייתי בתיכון היו בחירות ואני קיוויתי שביבי ינצח, כי באמת האמנתי לו אז שערבים הם דבר מפחיד. לוקח לך זמן להבין שהפחדה זה משהו שעובד. אני לא יודעת מה אבא שלי היה מצביע אם הוא היה חי היום, אבל אני לא חושבת שהוא היה בוחר בליכוד.
"תמיד מדברים על שיח מזרחי ועל השתכנזות, שאם אני מדברת ככה, אני משתכנזת. שאני מייצגת מזרחיות שהיא קרובה לאשכנזיות, כי אני יודעת להביע את עצמי. אבל להבין מה זו מזרחיות זה איך לדבר עם אנשים כמו אבא שלי. לא להתייחס אליו כמו אל מטומטם בגלל שהוא אוכל עם הידיים או לא יודע כל כך להביע את עצמו. הלוואי שמישהו היה בא ושואל את אבא שלי שאלות על עצמו ועל איך היה לו כשהוא עלה לארץ. יכול להיות שהוא לא היה רוצה לשתף פעולה, אבל יכול להיות שאם היו שואלים אותו על פריד אל-אטרש ומה הוא מוצא בשירים, הוא היה מספר. אני התביישתי בזה שהוא אוהב אותו, כי אף אחד לא הכיר אותו מהילדים. זה יחשיב אותי לערבייה. היום יש לי בסלון תמונה של פריד. אני חושבת שמה שהפריע לי אז היה שלא הבנתי מאיפה באתי. בן אדם צריך שיהיו לו שורשים, גם אם הם מלוכלכים בכל מיני דברים. שורשים זה חשוב".
היית יכולה להוציא את הספר על אבא בחייו?
"לא. הוא היה נעלב וזה היה שובר לי את הלב, כי הרגשתי שמתקיים בינינו קשר מיוחד. הייתה לו אהבה שהייתה מאוד מוגבלת, אבל הוא נתן לי אותה".
איך הגיבו יתר הדמויות לדרך שתיארת אותן בספר?
"הדמויות לא לגמרי מבוססות על המשפחה שלי. הן גם קצת אני, גם קצת האופן שבו תפסתי אותן וגם אנשים אחרים שהיו בסביבה שלי. אני לא חושבת שזה פייר שאני אספר את הסיפור שלהן. עדיין לא קיבלתי תגובות, אבל מי יודע. נורא בא לי שזה יעזור לי למצוא אנשים כמוני, שאולי יש עוד אנשים שגדלו בסביבה מאוד מוזרה, שההורים העיראקים שלהם אמרו להם, 'מתי תתחתני, אני כבר נתתי צ'קים לכולם, תתחתני עם עיראקי כי עיראקים ייתנו לך את הנשמה שלהם'".
הספר אולי נותן יותר מקום לאבא, אבל גם אמא הייתה דמות דומיננטית מאוד בחייך.
"הדמות של האמא בספר מתבססת על כל מיני נשים שהכרתי אז. אמא שלי עצמה הייתה ועדיין אחד האנשים הכי משמעותיים בחיי. היא נלחמה כל הילדות שלי כדי שיהיו לנו חיים טובים יותר ממה שהיו לה. היא זו שדאגה שיהיה לנו את כל מה שצריך, והייתה המפלט שלי מהרבה רעות. היא אישה חכמה שהשכילה להבין כמה חינוך הוא דבר חשוב ואני חייבת לה הרבה".
לא האמנתי שאני אחיה מספיק זמן לראות את השם של אבא שלי בתוך מסגרת שחורה. חשבתי שאני אלך לפניו. דווקא כי אני מבינה את העולם והוא לא. אבל דווקא העולם הרג אותו. בדברים שלא הבין, שלא למד. שלא סיפרו לו.
את הספר כתבה יעקב כשהיא במשבר עמוק. מרמזת על כך השורה האחרונה בעמוד ההקדשות - "לכל הילדים שאיבדתי". "כתבתי את הספר כשהייתי בדיכאון נוראי", היא מודה, "אחרי ההפלה האחרונה שהייתה לי, בשבוע 17 וקצת. זו הייתה ההפלה הרביעית. יולי נולדה 'רגיל', לא עשיתי טיפולים ולא כלום, אבל כשגיא ואני רצינו עוד ילד התחלתי טיפולי פוריות. חשבתי שזה יהיה סבבה, שזה כמה בדיקות ושלא יהיה נורא, כי אף אחד לא אומר לך שום דבר בקשר לזה. אבל הרגשתי כמו איבר מין מהלך. רופאים יכולים להיות אטומים רגשית ברמה שלא תיאמן. עשו לי החזרת עוברים, פחדתי והזעתי, את יושבת פשוקה ומעירים הערות מעל הראש שלך. הרופא אמר 'היא נקלטת מעולה אבל עושה לנו צרות אחר כך'. ואותו רופא אמר לי, 'אני לא מבין למה היית כל כך בלחץ'. אמרתי לו, 'כי עברתי ארבע הפלות, אתה יודע, זה קשה'. אז הוא אמר, 'אבל עשו לך את כל ההפלות כשהיית בהרדמה, אז למה זה כל כך קשה?'"
נורא.
"כן. אלה שלוש-ארבע שנים שפשוט לא נכחתי בהן. חייתי בגיהינום אמיתי. מבחינת המדינה, קחי שלושה ימים ותחזרי לעבודה. אנשים לא יודעים איך לאכול את זה, למרות שדווקא בעבודה שלי עזרו ותמכו. ואני רואה את האבולוציה של המבטים ברחוב, מהחברים, שלא יודעים מה להגיד ומה לעשות. ואת בעצמך לא יודעת מה להגיד ומה לעשות עם זה, את רוצה שיהיו לבת שלך אח או אחות, והיא רואה אותך מקיאה, שוכבת במיטה, כל ההריונות שלי היו קשים, ואת אומרת, אני אקח את הסיכון ואספר לה שאני בהיריון כי זה עדיף משתחשוב שאמא חולה מאוד. אז אני מספרת לה שאני בהיריון, ואז אומרת לה שאני לא. ההפלה האחרונה הייתה הכי אכזרית, כבר הרגשתי את התינוק, היה לי חלב. וכשאת באה להפלות מתייחסים לזה כ'תוכן הריוני', ככה קוראים לזה. אבל לא, זה תינוק! מצד אחד את רוצה לדעת מה יקרה איתו ומצד שני לא מסוגלת, ואני תוהה אם זרקו אותו כמו זבל לאנשהו. בהחזרה האחרונה ישבתי אצל הרופא והבנתי שם סופית שאני לא מסוגלת יותר. את מרגישה שהפקיעו את הגוף שלך ממך, שחדרו אלייך.
"את יודעת", היא אומרת, "יש מחקר שאומר שברגע שנוצר תינוק בבטן של אמא שלו, גם אם הוא מת, משהו בו עדיין זורם בדם של האמא. זה נשאר".
אני תוהה אם ההקדשה הזו בספר, שהיא כל כך יפה וכל כך מצמררת בו-זמנית, מרמזת על הספר הבא שלך.
"כן. והוא כבר נכתב".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
