"הבגינים" של הפרסומאי גיל סמסונוב הוא ספר שרואה אור במועד בעייתי מאוד לחובבי התנועה הרוויזיוניסטית ומורשתה. כידוע לכל מי שעיניו בראשו, הליכוד של השנים האחרונות הולך ומתרחק מהמורשת המקורית של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. סביר להניח שגם מחבר הספר - אדם מאופק ובעצמו אחד מבני הדור השני והשלישי של המשפחה הלוחמת - היה מתקשה למצוא היום את מקומו בליכוד. עובדה היא שבעשור האחרון הוא אינו מעורב עוד בקמפיינים של הליכוד, כפי שנהג בעבר. את הליכוד מובילים כיום אנשים שספק אם טרחו לקרוא, כל שכן להבין, את ז'בוטינסקי, שביקש מדינה יהודית שתהיה כמעט דו-לאומית במתכונתה, ובני הדור הצעיר שכן קראו, כמו מקורבו של נתניהו, ארז תדמור, שכתב את הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", רואים בבגין מנהיג חלש שטיפח את עצמאות מערכת המשפט, למשל, במקום לערוך בה "רפורמה". ובכל זאת, ככל שהעבר הרוויזיוניסטי אינו רלוונטי להווה, סמסונוב מבקש בספרו להתרפק על תהילת העבר. אי-אפשר שלא להעריך את המסירות שלו לנושא ואת האמפתיה שלו לגיבורי העבר, שראויים להערכה שלא תמיד זכו לה.
עם זאת, מבחינה היסטורית, הספר בעייתי, וגם זאת בלשון המעטה. ארחיב על כך בהמשך. אף שהספר כתוב היטב, גם מבחינת המבנה הוא מעט מוזר. נדמה כאילו סמסונוב ביקש לציין, להדגיש ולהחמיא לכל מי ומה שקשור לתנועה הרוויזיוניסטית, ללא סדר או תוכנית ספרותית ברורה. יש בספר חלקים שנוגעים לספורטאי אצ"ל ולח"י; יש חלקים שעוסקים בנשים; חלקים שעוסקים במבצעי המחתרות; וחלקים אחרים מנסים להתמודד עם סוגיות היסטוריוגרפיות. בכלל, הספר שגוי מבחינה מתודולוגית: הוא כורך את לח"י ואצ"ל יחד, אף שמדובר במחתרות שונות לחלוטין. האצ"ל תמיד עמד בזיקה למפלגה הרוויזיוניסטית, ואילו לח"י לא היה מחויב למפלגה ונכללו בו אישים בעלי השקפות שונות. לכן, כשהמחתרת התפרקה, אנשיה התפזרו לכל גוני הקשת הפוליטית, כולל אנטי-ציונים. ובכל זאת, הספר מעניין בעיקר למי שמבקש להבין את נקודת המבט הפסיכולוגית של הגרעין המרכזי של אנשי ויוצאי המחתרות, את הנרטיב שבו אחזו, ואת תחושת הקיפוח שבוודאי לא נטשה את סמסונוב; אף שהליכוד בשלטון כמעט ברצף ב-50 השנים האחרונות.
הסוגיה הראשונה שבה הספר עוסק היא זו שהייתה פופולרית בקרב הימין בדיונים של שנות ה-60 וה-70 - מי גירש את הבריטים? גם אם נניח לרגע לשאלת תרומתם הספציפית של אצ"ל ולח"י להסתלקות הבריטית מהמנדט, מה שסמסונוב ודומיו מחמיצים טמון בעצם הבעייתיות שבהעלאת השאלה לדיון. השאלה הזו מעידה על אחד הכשלים הבסיסיים בנרטיב המחתרתי, שכן האמת היא שהפרויקט הציוני כולו לא יכול היה להתממש בלי התמיכה הבריטית. נכון שבשלבים מסוימים הבריטים נקטו מדיניות שהגבילה את עליית היהודים ואת רכישת הקרקעות כדי לפייס את ההתנגדות הפלסטינית, ולכן נתפסו ככובש זר בעיני המחתרות. אך אין בכך כדי לטשטש את העובדה שהבריטים פגעו יותר, בוודאי במהלך המרד הערבי, בתנועה הלאומית הפלסטינית, ובתמונה הגדולה הם אלו שהניחו את המסד לעצמאות היהודית.
לעצם השאלה עצמה, סמסונוב מביא ציטוטים רבים מפי בכירים בריטים על הכעס והקושי שלהם להתמודד עם המחתרות. ואכן, גם לח"י וגם אצ"ל עשו מבצעים נועזים שהכבידו על נוכחות הבריטים, וסמסונוב צודק בכך שפעולות שבוצעו על ידי לוחמי המחתרות לא זכו בזמן אמת להערכה מהממסד הציוני שבראשו עמד בן-גוריון. אבל מובן מאליו שהחלטת הבריטים (שלא נרתעו להילחם בנאצים) לוותר על המנדט, הייתה כרוכה בשיקולים אימפריאליים רחבים יותר מאשר התמודדותם עם מחתרות, בהם שיקולי תקציב ומעמד בינלאומי בתום מלחמת העולם השנייה. ולכן כפי שבריטניה נסוגה מארץ ישראל, כך גם מהודו. אך סמסונוב משוכנע בצורך להעמיד את ההיסטוריה על דיוקה מבחינתו. כהוכחה לכך שאצ"ל (שבו היו חברים אלפים בודדים) ולח"י (שבו היו כמה מאות) גירשו את הבריטים הוא מצטט, למשל, מספר ישן ולא מחקרי, שנכתב על ידי אוהד האצ"ל, ובו מופיעה עדות לשיחה שקיים צ'רצ'יל עם אמרגן יהודי בניו-יורק, שבה הודה כי בריטניה נכנעה למחתרות. על כך היה אומר יצחק שמיר, נו טוף.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "הבגינים - זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום", מאת גיל סמסונוב
(באדיבות כנרת זמורה דביר)
בכלל, הספר רווי הגזמות, אשר יותר משהן מעוררות הערכה כלפי חברי המחתרת הן יוצרות אצל הקורא האובייקטיבי תחושה לא נוחה של קמפיין נגדי לאופן שבו השמאל הציוני התייחס למחתרות. לא של עשיית צדק היסטורי. כך, למשל, המחבר טוען כי פעולותיו של ז'בוטינסקי למען הקמת הגדוד העברי בצבא הבריטי בתום מלחמת העולם הראשונה הן שתרמו גם להשגת הצהרת בלפור. לא ברור מדוע ז'בוטינסקי, שיש לו זכויות רבות, זקוק לקחת גם את חלקו של חיים ויצמן בהקשר של הכרזת בלפור, וזו עוד דוגמה קלה. על בגין כותב סמסונוב כי עם מינויו למפקד האצ"ל "הוא זכה מיד להכרה וללגיטימציה כמנהיג". האמת שונה לחלוטין. במפקדת האצ"ל היו שהתנגדו למינויו. חשבו שהוא איש זר שהגיע מבחוץ, ללא ניסיון צבאי, ועם מנטליות שדמתה כמשונה מאוד לארץ-ישראלים, כולל האופן שבו נישק ידי בחורות בג'נטלמניות פולנית.
סמסונוב אינו עושה חסד עם גיבוריו כשהוא מצייר אותם כמושלמים, נטולי קשיים וחסרי פגמים, אלא להפך - הוא מותיר את ההיסטוריוגרפיה הרוויזיוניסטית בתחום האגדתי. ההפרזות ניכרות גם ביחס לאביו של נתניהו, שהיה אחד החברים בסניף האמריקאי של האצ"ל, שהונהג על ידי הלל קוק. בסניף הזה היו, אגב, בעלי נטיות כנעניות, ולא ציוניות, ורוב חבריו הפכו למתנגדי בגין לימים. קוק עצמו אף הוגדר לאחר הקמת המדינה כ"פוסט-ציוני" הראשון. אך סמסונוב מתעקש להגדיר את נתניהו האב בתואר "שגריר התנועה הרוויזיוניסטית בארה"ב", ומצטט את עידו נתניהו שמסביר שפעולות הסניף הן שגרמו לממשל "לשנות את עמדתו השלילית כלפי הציונות". עד היום לא שמעתי שהממשלים האמריקאיים הפכו לתומכי ציונות בשל כמה אנשי אצ"ל צעירים שפעלו בה בשנות ה-40.
גם פרשת אלטלנה מוצגת באופן שגוי, ולמעשה לאורך כל הדרך המחבר מאמץ יחד אמיתות ואגדות עד שבשלב מסוים הפסקתי להשתומם ולמנות את ההפרזות והשגיאות. בעיניי, חבל. אמנם הספר אינו מחקרי, אבל גישה מתונה ומורכבת יותר לעבר הרוויזיוניסטי הייתה יכולה להפוך אותו לרציני יותר; מה גם שספרים פולמוסיים שכאלה כבר נכתבו בעבר על ידי יוצאי המחתרות בספרי זיכרונות פרטיים. העובדה שסמסונוב מבקש "לעשות צדק היסטורי" לאחר חמישה עשורים שבהם הליכוד מושל ושולט, מקהה גם את הסימפטיה לתחושת הקיפוח הבין-דורית שלו. עם זאת, כשהוא מתקדם בספרו לימי הליכוד, הוא חושף שגם בקרב הרוויזיוניסטים ידעו להתייחס לאחרים בהמעטת ערך. כך, למשל, כשהוא מתאר את פתיחת שורות הליכוד לפעילים מזרחים - מהלך שהונהג על ידי יצחק שמיר דווקא - הוא מגדיר את דוד לוי כמי שבגין "טיפח כבן פוליטי והזניק אותו מהזירה המקומית ללאומית". האמת היא שלוי, שנפטר השבוע, בנה עצמו בעשר אצבעות, וקליטתו בליכוד שירתה את המפלגה מבחינה אלקטורלית לא פחות מאשר את עצמו.
"הבגינים - זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום", גיל סמסונוב, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 319 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
