יותר מהכל אני אתגעגע לקול שלו. קול נעים ורך וחם, מפתיע בחמימותו בעצם, כי לא הייתי מצפה שיהיה לרוקיסט כל כך גדול קול כזה, שעוד נותרה בו תמימות וסקרנות של ילד. ואולי זה כל הקטע, כי הקול שאני אתגעגע אליו זה לא הקול של דן הזמר, היוצר, האמן המפורסם והמוכשר שהשפיע ונגע כמעט בכל פינה בתרבות הישראלית, אלא דווקא הקול היומיומי שלו. זה שבו היה משאיר לרן, ולפעמים גם לי, הודעות מהסוג המשפחתי בווטסאפ.
עד עכשיו לא העזתי לפתוח את הטלפון שלי ולבדוק מה הייתה ההודעה הקולית האחרונה שהשאיר לנו. למרות שבשבוע האחרון אני קצת מנסה לנחש. האם זה היה משהו טכני, נגיד "נקבע בשעה ארבע וחצי אצלכם בבית אם לא יהיו פקקים מחולון", או דווקא שיר חדש שלו ששלח לנו, כי הוא כל הזמן היה כותב שירים חדשים. בחיי, האיש הזה היה פורה כמו הנילוס, מלבלב כמו גדר חיה אצל קשישה משקיענית בגבעתיים. הוא לא הפסיק לרגע לכתוב, ליצור, להלחין, לפתוח ערוצי יוטיוב, להעלות לספוטיפיי, לפתוח עוד סדנה. וכשהוא לא יצר, הוא הלך לשחות, או ללמוד משהו חדש כמו נגינה על מפוחית, ובדרך הקשיב לפודקאסטים מוזרים על מוזיקה ברוסיה הסובייטית שאלוהים יודע איך הוא הגיע אליהם.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בו, העובדה שבכל פעם שהיה יוצא לי לפגוש אותו הייתי לומדת משהו חדש ומגניב שהוא בדיוק קרא או שמע. ויש עוד משהו שהערצתי בו כל כך: לכוכב הבאמת גדול שכל המדינה הכירה עוד לפני שמלאו לו 20, לא הזיזו הצקצוקים של מה יגידו או איך יתקבל השיר החדש שלו אצל פלצני האלקטרו בקפה ההיפסטרי. הוא המשיך לכתוב כי זה מה שהוא ידע לעשות. לנוע בחיים טרי וסקרן וצעיר כאילו מעולם לא קיבל אף כווייה או צלקת. והוא קיבל מלא כוויות, ומלא צלקות, איזה אדם בן 63 לא חוטף מכות ישר לתוך הסרעפת הרגשית שלו? ובכל זאת הוא המשיך להתנסות כאילו מעולם לא פגש את הפחד או העלבון.
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אני רוצה גם להתוודות בפניו עכשיו, לא את כל השירים החדשים שלו שמעתי. אני בן אדם שמרן בצורה פסיכית כשזה מגיע למוזיקה, הפלייליסט שלי עדיין תקוע על המיטב של להקת "אבבא", ומדן תורן אני הכי אוהבת לשיר בקול רם את "גידי", "לבן על לבן" ו"ביום של הפצצה". כזאת אני, מעדיפה תמיד את המוכר והידוע ולא את צד בי האוונגרדי. אני אומרת את זה כי אחרי מותו פתאום התחלתי להקשיב לכמה מהחדשים שלו, ואלוהים, כמה שהם מהממים. אף אחד לא כותב מילים קטנות ואירוניות ומפלחות ישר לתוך הרגש כמוהו, ואיזה גאון הוא כמלחין. ועדיין, בשבילי הוא לא היה המוזיקאי הענק שהוא היה בשביל כל כך הרבה אנשים, בשבילי דן היה יותר אנרגיה מלאת קסם, שלימדה אותי המון על איך כדאי לחיות.
וצריך גם להגיד בכנות, כי דן תמיד העריך את האמת ודיבר אותה בלי בעיה, שאני בטח לא מהאנשים הכי מקורבים אליו. אני אפילו לא קרובה להצליח לדמיין מה מרגישים ילדיו המדהימים איתי ויעל, אם ילדיו ליאת או בת זוגו תמר, ובטח לא אחותו נעמה, שייסורי הפרידה מהאח שאותו כינתה "האח התאום שלי שרק במקרה היה מבוגר ממני בשש שנים" קורעים לי את הלב. מידת הקרבה שלי אליו כל כך יד שנייה שאפשר למכור אותה בשוק הפשפשים. אני אנסה להסביר: נעמה, אחותו האהובה של דן, היא האקסית של רן בן הזוג שלי והאמא של שתי בנותיו, עלמה ונגה. יעל, הבת של דן, מאוד קרובה לנגה של רן ונעמה, מה שאומר שבילינו כולנו שבתות שלמות בניסיון להעביר את הזמן. בימים טובים, נסענו לפיקניק בהרי ירושלים, ובימים שפחות ישבנו לאכול המבורגר במקום היחיד שפתוח ביגאל אלון בשבת בצהריים.
"דודן" ככה הוא שמור לי בווטסאפ שאותו אני עדיין לא מעיזה לפתוח. דודן, שילוב של שתי מילים - דוד. ודן. ככה הוא בעצם נכנס לחיי, בתור הדוד הכה פעיל ואהוב ונוכח של הבנות של רן ושל נעמה. כשאני ורן הכרנו בקול רעש ציבורי גדול ב"מחוברים", זה בטח לא היה פשוט לדן שהעריך פרטיות. מה גם שבאותה תקופה הוא די תיעב את כל תרבות הריאליטי והסלבס. אני יודעת כי לפני הפגישה הראשונה שלי איתו ראיתי לא מעט ראיונות נוקבים שלו בנושא. ולכן, כשרן אמר לי שדודן עומד לקפוץ אלינו חטפתי סוג של התקף חרדה. פחדתי שהוא יראה בי אישה וולגרית שמתה להתפרסם. והאמת, שהיה בי צד כזה, אבל קיוויתי שהוא יצליח לראות בי גם את חוסר הביטחון ואולי גם את העדינות שכל כך מעט אנשים רואים.
ואז הוא נכנס, יפה כתמיד עם העיניים הכהות וגומת החן ההורסת בדיוק כמו שהיה ב"על הברזלים" וב"בחינת בגרות". אני חיפאית שהגיעה לתל-אביב רק בגיל 19, מה שאומר שמעולם לא הצלחתי לפתח את האדישות שתל-אביבים מפגינים כשכוכב זוהר מתיישב לידם בקפה, נגיד, הכוכב שכתב את "לבן על לבן", אולי שיר האהבה שהקשבתי לו הכי הרבה בתור מתבגרת שחולמת להיות יום אחד אישה סקסית וקצת מתוסבכת שיודעת לעשות שיירדו לה דמעות. אבל בתור חיפאית שקולה, למדתי גם איך להסתיר את ההתרגשות שלי מנוכחותו. מהר מאוד כל זה נשר, כי ליד דן עמדה יעל, ילדה יפה עם עיניים עזות וחזקות בדיוק כמו של אבא, והילדות כבר התחבקו ורצו לחדר. הן היו בערך בנות שש-שבע אז, וכבר היה ברור כמה שהן מוכשרות, פשוט נולדו להופיע ולכתוב. אז הן הלכו להרים לנו המבוגרים שואו בימתי עם תלבושות. דן ישב וצפה ביעל שלו בגאוות האבא הכי זורחת שיש, ואחר כך ישב ופירט להן בדיוק מה הוא אהב, שהה איתן הכי עמוק בתוך הרגע שלהן. "וואו, איזה אבא קשוב ונהדר", אני זוכרת שחשבתי, וזה היה הרגע שבו אני חושבת שהבנתי את דן, שלפני הכל, לפני אמפי שוני ושיתוף הפעולה עם ברי סחרוף ויהודית רביץ ומי לא, היצירה הכי גדולה שלו בחיים זה הילדים שלו והמשפחה שלו בכלל.
כשהוא יצא מהבית שלנו באותו היום, הוא חייך ופתאום קרא לי "דודנה". זה הרגיש כל כך טוב, בחיי. לא רק שהוא לא שפט אותי על חשיפת היתר, הוא הכניס אותי למשפחה. וזה בדיוק מה שהרגשתי ביום ההוא כשרן חזר מבית החולים ואמר "זהו זה". בפנים אפורים מרוב הלם וצער. אני אולי רק בת הזוג של בן הזוג לשעבר של אחותו, ובכל זאת, אני גאה להרגיש קצת חלק מהמשפחה התל-אביבית המופלאה הזו, גם בזכות דן, שקיבל אותי בכזו נחמדות. הוא היה כל כך טוב ורגיש ומשפחתי ביסוד שלו. פשוט בן אדם שלא איבד את נשמת הילד שלו למרות שנשאר אבא עובד ומבוגר אחראי. ילד שזוכר איך זה לעמוד לבד ולהרגיש לא נעים בחדר, ילד שתמיד ניגש לבן אדם שמולו בלי טיפת דעה קדומה, ושואל שאלות כדי להכיר אותו יותר. דן סקרן.
"את תראי", רן אמר, "בהלוויה שלו יהיו גם מפורסמים, אבל גם המון אנשים שבאו פעם להופעה שלו באיזה פאב של קיבוץ ברמת הגולן, ודן פשוט התיישב לידם עם הגיטרה והתחיל לשאול אותם על החיים שלהם, ומאז הם פשוט אוהבים אותו כמו חברים". בעולם המפורסמים זה נדיר, כי כמעט כולם נחמדים אבל גם מאוד מקפידים על הכבוד שלהם. יש אולמות קטנים מדי שלא נאה להם להופיע בהם, ויש תוכניות טלוויזיה שלא משקפות מספיק את הגדולה שלהם. חצי מהם לא מפורסמים ולא מוכשרים כמו דן, ובכל זאת הם רודפים אחרי הכבוד שלהם. דן לא רדף אחרי כבוד לרגע, לא שם על מה יגידו, ודווקא בגלל זה הוא זכה לכבוד ארוך שנים, או כמו שמישהו כתב עליו פעם "הוא היה ונשאר האדם הכי קול בעיר" .
החודש הכי גרוע שאפשר לתאר עבר על המשפחה המדהימה הזו, חודש שבו הם ישבו בבית החולים, מתנדנדים על קאנו שבור בין ייאוש לתקווה. ובמשך כל התקופה המחרידה הזו, האוהבים שלך לא הרפו ממך לשנייה. הם שמרו עליך כמו נץ ולא הפסיקו לדקה עם המשמרת הזאת שלהם. ואני, שרק צפיתי מהצד, חשבתי "אדם שהצליח לצבור בחייו כל כך הרבה אהבה ונאמנות, זה אדם שחי חיים ששווה לחיות אותם". בסוף, אחרי כל הלהיטים שלך, הכישרון הכי ענק שלך היה לייצר מסביבך אהבה. שבט. משפחה.
דן, אתה זוכר שרן ואני עשינו חזרות אצלנו בבית להופעה משותפת איתך? ואני אמרתי "בטח לא בא לך לנגן את 'גידי' או את 'בך לא נוגע' בפעם המיליון". ואתה אמרת "מה קורה לך? בטח שאני אעשה את מה שאנשים אוהבים לשמוע, אני בא כדי לשמח אותם, לא כדי לנסות חומר חדש". ואחרי זה שלפת את הגיטרה שלך וניגנת לנו קצת על הספה המרופטת שלנו, וזה היה מדהים, לקבל הופעה ביתית כזאת ממך, כי נשמעת מוגבר גם בלי מערכת הגברה, שרת מתוך לב עוצמתי. וקצת הרגשתי פתאום איזה חסד של הזמן, שאתה ורן סוגרים מעגל, ואיך השנים והילדים עשו לכולנו נקי ושלם.
לא רדפת כבוד או החזקת מעצמך חשוב לרגע, ובכל זאת, ברגע הפרידה ממך, כל המדינה דיברה עליך, ובכתה, ונכתבו עליך כל כך הרבה הספדים. זה הצליח להפתיע אותי, אני חייבת להגיד לך, בצניעות שלך הצלחת להשכיח ממני עד כמה היית מוזיקאי מוערך. ובמקום זה חשבתי עליך רק ככה. דודן. איש מצחיק, אבא טוב. "תחשוב שזה חוץ לארץ וזה בסדר" - וזה מה שהמשפחה שלך כתבה על הזר העגול שהיא הניחה על הקבר שלך. תחשוב שזה חוץ לארץ, דן, ותחייך שם למעלה, השארת אחריך כזאת מורשת וכאלו זיכרונות טובים, שירים לפנתיאון ולחנים שיישארו לנצח. והכי חשוב לך, ואני לא חושבת שאני טועה פה, ילדים נפלאים שהם יצירת חייך. ילדים שיודעים שהם אהובים.
