יש אזורים שהאדם הסביר אינו מגיע אליהם דרך קבע. יתרה מכך, הוא נמנע מלהגיע אליהם ורק כאשר הוא חייב הוא פוקד אותם. ניקח שלוש דוגמאות: בית אבות, בית קברות, בית חוסים לאנשים עם צרכים מיוחדים. הסיבה שאותו אדם סביר יימנע מלהגיע אליהם ברורה: שם מתגלה האנושיות בקצוות שלה, במראה הפחות מחמיא שלה, הפראי שאינו אציל אלא נחות, שאף אחד אינו מעוניין לראות ולכן היא מורחקת מהמרחב השגור, הבנלי. בתי חוסים, בתי קברות, בתי אבות, נמצאים בדרך כלל במקומות חבויים, בקצה העיר, מעבר לווילון, מוסתרים היטב, כאילו שאינם קיימים, קצת כמו ילד קטן שמסתיר את פניו ובטוח שאף אחד לא רואה אותו. הם גם נמצאים בקצה הנפש, בצללים, אבל הם שם, מחכים לאפשרות לצוץ מעל פני השטח לתבוע את מקומם באור.
האזורים האלה, ה"טרה נוליוס" של האנושות, קרי האזורים שאינם ממופים, שאינם שייכים לאיש בגלל שאיש אינו רוצה אותם, הם בדיוק האזורים שבהם חי הטקסט של הספר "לעקור לכם את העיניים" מאת רמי מארק רום.
הספר מחולק לפרקים, כאשר כל פרק מתאר אירוע מסוים, תודעה מסוימת, שלאו דווקא קשורה לפרק הקודם או לפרק אחריו. אין עלילה מוגדרת, ולכן אין גם חובה להיצמד לקו כרונולוגי מסוים או לאפיון דמויות מתמשך. אנחנו, הקוראים, נעים בין דמויות סהרוריות, מקומות עלובים, תודעות מסוכסכות. אנחנו מתוודעים למוות, לעובדי בתי קברות ולבתים שבהם נמצאים אנשים על הספקטרום האוטיסטי והתפקודי, אנחנו למדים על עולמם של אלה שננטשו, כמו גם על עולמם של אלה שנטשו, על אחים שמתים, ילדים שמתים, על מטפלים ומטפלות שנאלצים לספוג התנהגויות בלתי נסבלות, על מגוון ההפרשות הפיזיות והנפשיות של הדמויות במצבים קיצוניים אלה.
יש אומץ לא מבוטל בלכתוב על הנושאים הללו, שאינם יורדים בגרון בקלות, שמעמתים את הקורא עם מה שהוא מנסה להסתיר בצורה כל כך מובהקת. אני חושד שהכותרת "לעקור לכם את העיניים" אינה רק משפט מאחד הסיפורים אלא חוזה שעושה הסופר עם הקוראים. יש לא מעט דרכים להתמודד עם הצד האפל של הקיום, ורמי מארק רום בוחר בהתרסה חריפה ולא מתנצלת. הסגנון הברוטלי לעיתים של המספר אינו מאפשר לקורא להסיט את המבט אלא שוב ושוב מעמיד לנגד עיניו את המצבים העלובים ביותר של הקיום, הרחוקים ביותר מן התרבותי, גולש אל הגרוטסקה ואז מתפלש בה ללא רחמים.
יש אנרגיה לא מבוטלת בבחירה האמנותית של רמי מארק רום אבל יש לה גם מחיר לא פשוט. ההתרסה הופכת לעיתים קרובות לתוכחה שאינה מגלה משהו תחתיה ולכן נשארת כפי שהיא, נזיפה. ההתענגות על השפה הבוטה, על האומץ לחשוף את הגועלי נחווית לעיתים כהתענגות לשמה ולא כמהלך פואטי רחב יותר או עמוק יותר. כשהווליום של הבוטה, המחוספס, המזעזע הוא גבוה כל כך, בשלב מסוים מפסיקים לשמוע את הניואנסים הדקים והכל הופך לרעש שאינו פועל את פעולתו על הקורא. אני מעז לומר שהספר חסר במידה רבה את החמלה והרחמים שראויים לדמויות שלו, וכן, גם לקוראים.
ההתענגות באה לידי ביטוי גם בגודש של השפה, "הרמתי את אחוריי מהספסל, מעדתי וביקשתי להתרחק. להציל את עורי מהגחלת שניתזה לעבר הבטן והמשיכה לתחתונים בספק כרסום, ספק מוגלה מופזת שהתעבתה בספירלה קוסמית בתוך גופי השדוף". נדמה ששפה מינימלית יותר, ששואפת אל הדיוק, הייתה עוזרת לטקסט לא רק להיות יותר מובן, אלא גם, בפשטות, יותר טוב.
בכריכה האחורית של הספר כתוב שהספר "חומק מכל הגדרה..." ובהמשך, "הסוגה הספרותית אף היא אינה גלויה". אני אציע שכל ספר טוב, באשר הוא, חומק מכל הגדרה, למעשה זוהי מטרתה של האמנות הטובה, לחמוק מהגדרות ולנכוח במרחב חדש, גמיש. האם רמי מארק רום מצליח בכך? לעיתים כן ולעיתים לא. הספר, בסופו של דבר כתוב כמונולוג בעל אותה שפה ואותו טון, רק הגופים משתנים - לפעמים גוף ראשון, לפעמים שלישי ואפילו גוף שני מפציע. עם זאת, הוא מצליח לנסח צורת קיום שלא נכתב עליה רבות, ועושה זאת בתנופה רבה ובכישרון לא מבוטל.
באקלים הספרותי המקומי הספר של רמי מארק רום הוא משב רוח רענן ומפתיע. יש בו את התנופה ואת המופרעות הנדרשות כדי לטלטל מעט את הספינה הבנלית העמוסה לעייפה בעלילות משפחתיות ובהיסטוריה מקומית. לא צריך "לעקור לכם את העיניים", אבל כן להישיר מבט ולראות.
"לעקור לכם את העיניים", רמי מארק רום, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 219 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
