הבן שלי אדם לא ענה ב-7 באוקטובר. חשבנו על הנורא מכל.
7 באוקטובר, אני בבית שלי בתל-אביב ומתחילות אזעקות. הבן שלי אדם היה עם החברה שלו בחופש בטאבה. דפנה אשתי ואני רואים שמתחיל בלגן, איש לא ידע הרי כלום, וחושבים שהעיקר שהילד יחזור מיד. אנחנו מתקשרים. שום דבר, הוא לא עונה. התחלנו לדאוג, היינו אובדי עצות כי אין תשובה ואנחנו מתקשרים שוב ושוב, חושבים על הנורא מכל. בשלב מסוים התברר שהוא ישן. מישהו דפק להם בדלת ואמר להם, תשמעו, יש מלחמה. בדרך לאילת הם סוף-סוף יצרו קשר ואז נשארו שם. היה מלחיץ נורא לכמה שעות טובות, עד אחר הצהריים. לא ידענו מה לעשות עם זה, עד שהבנו שהם בדרך הביתה והשתחרר כל הלחץ.
כתבות נוספות למנויים:
אחרי כמה ימים במהלך המלחמה התברר שאדם איבד את חברו הקרוב רס"ר במילואים עמרי בלקין ז"ל, שנפל בקרב בבארי, בן 25 במותו. הכרתי את עמרי כילד מצופי ים, היה אצלנו בבית המון. אוכלים, צוחקים, חולקים סיפורים. כשאדם קיבל את הבשורה, הוא בדיוק היה אצלנו, פרץ בבכי. זה היה רגע קשה. הלכתי לנחם את המשפחה, התרשמתי מאוד מהאבא, שבעצמו היה מגויס למילואים. אדם התאושש, אבל זה לא פשוט בכלל, חבר ילדות. האובדן ילווה את אדם כל החיים, ואנחנו כאן כדי לחבק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני רוצה לומר פה משהו חשוב בעיניי. תמיד כולם מאשימים את התקשורת כמעט בכל, זה דבר ידוע. אבל בשבועות הראשונים של 7 באוקטובר נוכחתי לדעת עד כמה התקשורת הישראלית מילאה תפקיד קריטי בתיווך מה שקורה לאנשים והרבה יותר מזה. למעשה, במשך כמעט חודש לא הייתה ממשלה שיצרה קשר עם האנשים, איתנו, באמת. הכתובת היחידה, הקשר היחיד של אותם אנשים לעולם, הייתה התקשורת הישראלית. עיתונאים נכנסו לאזורי סיכון עם כל הנשמה ועם כל הלב. אולי עם הזמן כבר שכחו את זה פה, אבל כדאי שנזכור.
מצאתי את עצמי במטבח של "האחים", מבשל למשפחות. אבל זה היה יותר בשבילי.
הייתי בהלם בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר ולא ידעתי מה לעשות. חיפשו זמרים להופעות, לא שחקנים, רציתי לתרום בכל זאת. יום אחד הלכתי למסעדת 'האחים' בתל-אביב, ביקשתי לעזור. התחלתי לחתוך גזר, מלפפונים. ככה במשך שבועיים, מבשל ואורז חבילות למפונים וחיילים. עשיתי את זה יותר בשביל עצמי. התרומה די מזערית, בוא נודה, אבל רציתי להרגיש שאני עוזר, כי מעבר לזה לא יכולתי לעשות משהו אחר באותו רגע. באו לבקש סלפי קצת במטבח בהתחלה, אבל אחרי שנייה כבר שכחו והתרגלו לטבח החדש.
חברים פלסטינים מארה"ב פירסמו פוסטים לא נעימים, אבל גם שלחו נחמה.
במהלך השהייה שלי בניו-יורק גרתי בווילות קרוב ל-NYU וראיתי הפגנות תכופות נגד ישראל, בתחילת מאי, של פרו-פלסטינים. זה לא היה אלים, בטח לא נעים לראות. מה שקורה באוניברסיטאות מזעזע. הייתי לא מזמן בפסטיבל קולנוע ישראלי עם הסרט 'בתי אהובתי' בלונדון. באו כמה פעמים מפגינים, צעקו נגד ישראל, גם ליד המלון. אתה רואה את ריגנ'ט סטריט בלונדון מלא באלפי אנשים שזורמים לכיוון כיכר פיקדילי, הפגנה פרו-פלסטינית, ומתברר שזה פעם בשבוע, מה שהופך את כל העניין ליותר מדאיג. והכי מצחיק זה לראות בתוך ההפגנה, על הבמה, מישהו מנטורי קרתא עם פאות ושטריימל, מזדהה איתם. חלק מהאבסורדים של החיים.
יש חרם על ישראל למעשה.
אני קורא ורואה ומבין שיש חרם דה פקטו על ישראל. מאוד מצער שלא מזמינים אמנים ואנשי אקדמיה מהארץ לאירועים בינלאומיים חשובים ומנדים את ישראל. היית רוצה לחשוב שאמנות תהיה גשר להידברות, לחשיבה חיובית, לראיית האדם שמאחורי החדשות. האנשים שאני עובד איתם הם אמנים. אני לא יודע מה הם חשבו בלב או בראש עליי או על ישראל בחודשים האלה. כששיחקתי ב'ביקור התזמורת' בניו-יורק, טור של שנתיים, היו איתי על הבמה הרבה חברים אמריקאים ממוצא פלסטיני. הבנתי שהם פירסמו פוסטים אחרי תחילת המלחמה שלא החמיאו לנו, אבל הם כן כתבו לי ולאדם באופן אישי שמתגעגעים ומחבקים ולא רוצים לאבד את החברות, אלא להפך, רוצים לשמור על קשר. אני רוצה לזכור ולהאמין בזה, ולא בפוסטים האחרים שהם פירסמו.
לא ניסית לעמת אותם עם מה שכתבו?
אני מאוד חלש ברשתות החברתיות. זה גם משתנה כל הזמן. בהתחלה, ב-7 באוקטובר, היינו המוכים במשך שבועיים, ואז הרבה מאוד אנשים, גם ממוצא פלסטיני, שלחו לי הודעות מנחמות. מהר מאוד זה התהפך כמובן, אבל גם בתקופה הקשה קיבלתי הודעות חיוביות. לפני שבועיים דרבוקיסט ממוצא פלסטיני שגר בארצות-הברית שלח לאדם הודעה, 'חלמתי עליך בלילה שאני מחבק אותך'.
המלחמה הזיזה אותך ימינה?
תראה, הייתי בהלם מהאכזריות שראיתי במשך חודשים ארוכים. אבל אני חייב להאמין, חייב שתהיה לי תקווה, כי אם לא אז נחיה על החרב לנצח, ילדינו ונכדינו. אני חייב להאמין שהדרך של הסדר מדיני היא עדיפה, כי אנחנו בסכסוך של מאה שנה עם העם הזה והדרך הזו, של המלחמה, לא הוכיחה את עצמה.
יבואו ויגידו לך ששון, אתה עדיין נאיבי. רצחו, טבחו, אנסו, שרפו, חטפו. עם מי יש לעשות שלום שם?
אני לא יודע מה לומר לך על זה. דרגת האכזריות באמת מוציאה לך את כל האוויר. אבל השאלה היא: האם גם אנחנו צריכים לחיות על פי זה לתמיד? הרי יום אחד יצטרכו להפסיק את האש. מה, לנצח יהיה ככה? הרי תהיה בסוף הפסקת אש. עוד חודש, עוד חצי שנה, עוד שנה. השאלה באיזה מחיר.
תשמע, אנשים התפכחו. ראיינתי כאן את עידן רייכל לא מזמן. הוא הודה שזז ימינה. עברי לידר סיפר שהוא לא מוכן לשיר שהאויב הוא לפעמים גם חבר.
באיזשהו מקום זה קרה לי גם, אותה התפכחות שאתה מדבר עליה, כי הייתי גמור ובהלם ממה שראיתי וקראתי. אבל אנחנו מדברים עד עכשיו בלי להזכיר את הדבר הכי חשוב: לפני הכל, להחזיר את החטופים. אני בעד זה שיביאו אותם בכל מחיר.
את סטאלון הכרתי בזחילה מתחת לגדר, ב"רמבו". חזרות לא היו.
הסרט צולם בישראל בסביבות 1988, איציק קול היה המפיק הישראלי וחיפשו את הליהוק לדמות של המדריך האפגני. החזות התאימה לי, אבל לפני כן חיפשו את השחקן בארצות-הברית וכנראה שלא מצאו. מי שקידמה את המהלך הייתה הסוכנת פרי כפרי ז"ל היקרה והנפלאה, שאני חושב עליה הרבה ויש לה חלק גדול בקריירה שלי. אז עשו אודישנים בישראל, עברתי שלושה. עכשיו, אני הייתי בכלל שחקן בתיאטרון רציני, רפרטוארי, עמוק. הסתכלתי על 'רמבו' קצת מלמעלה, כעל ז'אנר פחות טוב מזה שאני עוסק בו בשוטף בקריירה. לא הבנתי את גודל השעה, את העובדה שהזדמנות כזו נקרית לבן אדם פעם בחיים או בדרך כלל אפילו לא. הייתי צריך לרכוב על סוס באודישן ולעשות דיאלוג תוך כדי, אבל למזלי ידעתי לפני לרכוב כי כבר למדתי לסרט אחר. נדמה לי שהתחיל את הסרט במאי אחר שנזרק באמצע, אתה יודע, סטאלון שולט בכל. אני מגיע לסט, לא היו חזרות, אין דבר כזה, רק צילומים.
בלי חזרות בכלל?
"ככה זה עבד. צילמו בהתחלה את הפעילות הצבאית כביכול, ובוא, לא היו באמת הרבה סצנות של דיאלוגים בסט הזה. אני זוכר לילה בחושך, עברתי מתחת לגדר וסטאלון אחריי, ככה בעצם הכרנו, תוך כדי זחילה. לא קלטתי את סדר הגודל של ההפקה עד שראיתי בעיניים. מיליונים של דולרים כהשקעה, טנקים, מאות ניצבים, הליקופטרים, אתה אומר, וואו, זה נראה צבא של ממש. סטאלון היה בשיא הקריירה שלו. היה דבר מוזר: לפעמים הוא היה נחמד, לפעמים ממש קשוח ולא דיבר, היה לא נעים ונרגן. לידו עמדו שני שומרי ראש כל הזמן על הסט, חמושים בעוזי. אתה רוצה לדבר עם מישהו על הסט, אתה מרגיש לא נוח. זו הייתה חוויה מאוד משונה מהבחינה הזו, אבל שמח שבסופו של דבר בתוך כל זה הצלחתי להעביר דמות וסיפור, ואני חושב שהסצנות איתו בסופו של דבר היו מאוד יפות. אז אני מכיר תודה גם לו וגם להפקה. אחר כך צילמנו בארצות-ברית באריזונה סצנות אחרונות של מלחמה עם אפגנים ורוסים, אז נפגשנו שוב והכל היה יותר רגוע. אולי בישראל היה לו מלחיץ קצת".
נפגשתם שוב?
סטאלון הגיע לישראל אחרי משהו כמו שנה לקדם את הסרט ואז ביקש שאבוא להצטלם איתו ולומר שלום, הרגשתי שזו מחמאה מאוד גדולה. הגעתי לים, הצטלמנו יחד. שמע, בסוף 'רמבו' זו חוויה שנשארה לכל החיים. יש כאלה שרואים אותי בתפקידים דרמטיים שונים ואז אומרים לי, זה אתה שהיית ב'רמבו'? בעיקר הקהל הזר. הם לא מאמינים שהבחור שמדבר יידיש עכשיו על הבמה שיחק ב'רמבו'.
אולי לא הייתי פרטנר ששווה הצקה של ג'ארד לטו.
לוהקתי לתפקיד של אבא של אדם נוימן בסדרה WeCrashed (אפל טי-וי - ר"ש), בפועל תפקיד די מצומצם. היו לי כמה ימי צילום, בהם יומיים די קרובים עם ג'ארד לטו, ששיחק כבן שלי, והם עברו לגמרי בסדר. הייתה לי סצנה אחת של שיחת טלפון עם אן הת'אוויי. איתי ג'ארד לטו היה מאוד נחמד לכל אורך הצילומים. לא ידעתי אז את כל הסיפורים עליו, אבל אחרי כבר שמעתי שהוא אקסצנטרי ועושה כל מיני דברים משונים, כמו להפתיע את הפרטנרים שלו, שם להם עכברים בלוקר. אז אחרי הצילומים אמרתי, וואו, אני עברתי בשלום את הבנאדם הזה, וכנראה שלא הייתי פרטנר שהיה שווה להציק לו. הוא היה איתי מאוד נעים ומכבד. איך שהגעתי לצילומים חיכה בקרוואן בקבוק של טקילה טובה, גם פתק ממנו בשבילי.
למדת משהו מהחוויה שם?
זה מאוד שונה מאיך שאנחנו עובדים. למשל, היה קטע שבו אני צריך לחבק את ג'ארד, מאבא לבן, ואני בא במיוחד לוועידה שהוא מארגן על חברת ווי-וורק ואנחנו צריכים להיפגש. אז ג'ארד שלח אליי את העוזר שלו, לשאול לפני הסצנה: אתם צריכים להתחבק, איך אתה רוצה לגעת בו? ללחוץ את היד, לנשק, לחבק ממש? חשבתי, הוא בעצם מעלה שאלה משחקית דרך המזכיר שלו! אבל אנחנו משחקים יחד, אפשר לדבר על מה שנכון לנו באותו רגע. הרגשתי לרגע כמו משחק בהתכתבות. אבל אלה תופעות של הוליווד, הייתה לי שם חוויה טובה מאוד.
הסרט "חמדה" החזיר אותי לצפון. נהיינו קצת אדישים. מה שקורה שם מזעזע.
עם שמי זרחין חזרתי לעבוד אחרי 'אביבה אהובתי', גם שם שיחקתי עם אסי לוי, ואחרי 'המילים הטובות' חשתי - ויותר משאני חשתי, שמי חש - שאנחנו צריכים לחזור לעבוד יחד. הוא רצה לראות את אסי ואותי יחד על המסך. לפני שמונה שנים, נתן לי את התסריט של 'חמדה'. כשקראתי אותו, נדהמתי. הפשטות, הכנות, האנושיות. אמרתי לשמי, וואו, מה זה התסריט הזה? אבל אתה יודע איך זה, קולנוע ישראלי. שמי אומר כל פעם שזה הסרט האחרון שהוא עושה, ואני מקווה שזה לא ככה. עד שמאשרים ועד שיש קרן ומימון. לערן קולירין לקח עשר שנים עד שהפיק את 'ביקור התזמורת'. לשמי קצת פחות".
צילמתם בנקודות יפהפיות בצפון שהיום לא נראות ככה, אלא מפויחות, מבודדות, מפונות.
היינו שם הרבה, ישנו במהלך רוב השבוע. שמי טברייני, אוהב את הגליל וכל הרומנים והסרטים שלו בסופו של דבר מגיעים לאזור. מאז לא הייתי בצפון, ואני מזועזע ממה שאני רואה. יש לי ידידה בכפר גלעדי שכבר חצי שנה לא חיה. היא אישה מבוגרת, מספרת שתלושה מאז תחילת המלחמה. נמאס לה, היא רוצה להיות בבית. זה מצב בלתי נסבל.
אני מניח שאצל שמי זרחין יש חזרות.
שמי לא מרשה בכלל שיחות חולין על הסט. אין דבר כזה. אתה לא יכול לקשקש עם הפרטנר. אין צחוקים. אתה עושה טייק, סצנה ובין הטייקים אתה יושב בצד בשקט, חושב על הטייק הבא. אם יש יותר מדי דיבורים, הוא מבקש שקט. בהתחלה זה נראה משונה. ליטל שוורץ אמרה לי, 'מה זה, אני פוחדת לדבר'. בסטים בישראל לפעמים יש שכונה. אתה נכנס לאיפור וההוא אומר ככה, זה צוחק. סט באירופה או בארה"ב נחשב בית מרקחת. אתה לא שומע כלום. אז שמי רוצה אווירה שמכבדת את העבודה ואתה מתרגל לזה. הוא מאוד מעמיק. אם אצל סטאלון לא היו חזרות, אז אצל שמי הייתי בפגישות בבית, על עוגיות שהוא אופה, ואתה מדבר על התסריט ועל התפקיד ושואל שאלות. אחר כך אתה הולך למושב במרכז כדי להרגיש איך נעשה את זה בצפון. יש סצנות שלמה של אפייה, אז עשו לנו סדנה עם בצק בידיים. ניסינו וואטסו בפועל, כמו בסרט. הכל מוקפד, אתה בא כשחקן על קרקע בטוחה.
הפוליטיקה יותר בוטה, שלא להגיד מגעילה.
"הסדרה 'פולישוק' נחשבת היום נאיבית לעומת מה שקורה במציאות. הסטנדרטים הפוליטיים, הסטנדרטים של ההתבטאות, של העשייה, של פעילות הפוליטיקאים - באמת ירדו מאוד. אני לא חושב שפולישוק, בחלומות הכי גרועים שלו, היה מאמין שהאווירה הפוליטית וההתבטאויות וההתנהגות בישראל תהיה כמו שהיא נראית כיום. מה שנקרא, הדור הולך ופוחת. הרבה דברים במציאות מתקשרים עם מה ששמוליק הספרי כתב ממוחו הקודח, אחרי שעשה תחקיר של שנה, שבמהלכה ישב בכנסת, ראה מה קורה והבין את כל המהלכים. 'פולישוק' הקדים את זמנו, אבל גם איחר בעצם, כי מאז הדברים הלכו הרבה יותר רחוק והפוליטיקה יותר מסואבת, יותר בוטה, יותר פרקטית ויותר תועלתנית, שלא להגיד מגעילה.
בוא נגיד שפולישוק התנהל הרבה יותר חכם מחבר הכנסת ניסים ואטורי, למשל.
שמעתי גם התבטאויות של ואטורי, אבל זה לא רק הוא. בהתחלה הייתי בהלם מצורת ההתבטאות, מצורת החשיבה, מהמסקנות הגאוניות שהם לוקחים ממה שקורה, באירועים. אני שומע התבטאויות של שרים וחברי כנסת שדי מזעזעות אותי, אבל כבר לא מופתע מכלום. מאוד מרגיז אותי חוסר הרגישות למשפחות החטופים, חוסר ההתחשבות, חוסר הקשב והאמפתיה והתבטאויות חסרות טקט. זה מחריד. פולישוק מולם הוא גאון וגם הגון, כפוליטיקאי וגם כבנאדם. אני זוכר שבתקופת הסדרה היו מתקשרים אליי מהתקשורת ומראיינים אותי על דברים שקורים בישראל, שואלים מה פולישוק היה אומר. היום הוא פשוט היה נאנח ויוצא מהחדר. אגב, גם ברחוב קראו לי פולישוק באותם ימים אבל למזלי עשיתי הרבה דברים בקריירה, אז בכל פעם מזהים אותי עם משהו אחר.
עם שבעה פסלונים של פרסי האקדמיה לטלוויזיה אתה השחקן הכי מעוטר בישראל. אני עוד זוכר אותך משכונת חיים.
יוצא שאני פוגש לפעמים אנשים בני 70 שאומרים לי, 'גדלתי עליך', אז אני עונה, גדלת טוב דווקא. 'הילדים משכונת חיים' הייתה תוכנית לימודית שהפכה פופולרית, זיהו אותי כמדריך ששון.
רונית אלקבץ הייתה כמו מריל סטריפ שכובשת את העיירה הדרומית.
את רונית אלקבץ הכרתי בסרט 'צלקת' של חיים בוזגלו (1994). מאז לא עבדנו, ונפגשנו שוב בצילומים של הסרט 'ביקור התזמורת'. אחר כך היא ביימה אותי בסרט 'גט' (2014) ושיחקה לצידי, בילינו שם הרבה יחד. רונית הייתה אישיות גדולה מהחיים, אמנית ענקית. יכולות נפלאות של כתיבה, בימוי, משחק, התנסחות. היא הייתה מלאה ביצירתיות, צוללת לכל דבר עד הסוף, מאוד טוטאלית, דמות יוצאת דופן. אני מסתכל על ההופעה שלה ב'ביקור התזמורת' והיא נראית לי שם כמו מריל סטריפ של העיירה הדרומית, כזו שכובשת את המסך בבת אחת. יש סצנה ב'גט' שבה המצלמה על רונית די הרבה זמן, בשוט ארוך, רואים אותה רק מסתכלת ואתה יכול ממש גם לראות את המחשבות שלה רצות בראש. בית ספר למשחק.
רגע שנצרב לך בזיכרון ממנה?
תראה, היא מאוד חסרה לי והיו הרבה כאלה. זוכר שהיינו יחד בפסטיבל קאן עם 'גט', הייתה הקרנה וקיבלנו איזשהו פרס. נפגשנו אחר כך ליד הים, בבית קפה, להוריד כוסית, והיא הייתה כל כך שמחה. התברר לי בדיעבד שהייתה אז חולה, ולא אמרה כלום.
"ביקור התזמורת" נראה יותר נאיבי עכשיו?
"בעיניי הסרט הזה הוא כמו נס. הרי הסיפור פשוט, בסך הכל תזמורת שטועה בדרך ומעבירה לילה אצל אנשים שמקבלים אותה וכל הסרט מורכב. זה עושה מסאז' לנשמה. זה חוצה לאומים ואישיות. הלוואי שיהיה לזה מסר הלאה, כי במצב הנוכחי יש הרבה חוסר האמון בין שני העמים. אבל בהקשר של הקולנוע אני חייב להעיר משהו לגבי הקרנות.
שוט.
תקציב הקולנוע מהמדינה מצומצם מלכתחילה, והוא מתחלק לקרנות קולנוע שמקבלות את התקצוב לפי קריטריונים. עד היום, לא אמרו לך בחוק מה לעשות ואיך בדיוק. שר התרבות מיקי זוהר רוצה לקשור בין ההצלחה המסחרית של הסרט לתקצוב שלו. כלומר, לפי התוכנית קרן שתמכה בסרט שיצליח אצל הקהל תקבל יותר כסף, שזה דבר אבסורדי. הרי סרט מסחרי זקוק פחות לתמיכה, ואיך אתה יכול לדעת מה יצליח מסחרית? רק בדיעבד. 'ביקור התזמורת' זכה להצלחה מסחרית ונחשב סרט אמנותי שעשה הרבה כסף, ז'אנר עליון. '7 ברכות' יצא לפני שנה וחצי, גם ז'אנר עליון, וזכה להצלחה מסחרית. עכשיו, סרט שמגיע לפסטיבל קאן זוכה לשתי נקודות לפי השיטה, סרט שהביא 300 אלף צופים יזכה ל-30 נקודות בתקציב. זאת אומרת, הקרנות יתמכו לאט-לאט רק בסרטים מסחריים, אז מה עם האמנות? 20 שנה מהללים אותנו בכל העולם, טקסי אוסקר, פרסים. יש סכנה שזה ייעלם או יסורס. הקרנות פשוט יגידו: התסריט הזה יצליח מסחרית, אני הולך לתמוך בו, בסרט אמנותי לא אתעסק - כי לא יחזירו לי כסף.
"טהרן" ערוכה ומוכנה, אבל אולי לא רוצים להראות עכשיו גיבורים ישראלים.
הצטרפתי לעונה השלישית של 'טהרן'. אני משחק איש מוסד איראני, ונורא נהניתי לעשות את זה. צילמנו באתונה, אני הייתי הפרטנר של ניב סולטן, רוב העבודה הייתה איתה. ותראה איך המלחמה נכנסה לשיקולים של 'אפל'. בגלל העובדה שישראל במלחמה, להבנתי הם החליטו לא להעלות את העונה השלישית בתקופה הנוכחית. הרי הסדרה כבר מוכנה וערוכה, ומדברים על שידור במהלך 2025, בתקווה שהמלחמה תיגמר. אני לא יודע למה הם עושים את זה בדיוק, איך הם קושרים, הרי בסדרה הקונפליקט כביכול בין ישראל לאיראן - אז למה מפריע להם? אבל שמה של ישראל כנראה כרגע כה הובאש, כך שאולי לא רוצים להראות היום גיבורים ישראלים. שוב, אני מנסה לשער, לא יודע באמת מה השיקולים שלהם, לא קיבלנו הודעה פורמלית, מניחים שזה יעלה במהלך 2025.
היינו משפחה עשירה שעברה למעברה. להורים היה קשה.
אני יליד עיראק שהגיע בגיל שלוש לארץ. לא זוכר כלום מהעלייה, הגענו ב-1951 בעלייה הלגאלית שאחרי קום המדינה, במטוס מבגדד, ישר ללוד, מבצע עזרא ונחמיה. היה הסכם בין הממשלה העיראקית לישראל, שהרשה ליהודי עיראק לעלות - בתנאי לוויתור על הרכוש ועל האזרחות העיראקית. היינו משפחה מבוססת בבגדד, אבא שלי עסק בטקסטיל, ולמזלנו הם הצליחו להעביר קצת כסף ולקנות דירה בחיפה. אבל כשהגענו למעברה בטירת-כרמל, חיינו שם שנה עד שהבית היה מוכן. לאנשים מבוססים שנשארו פתאום ככה, כמו ההורים שלי, זה היה קשה. לי הרבה פחות, כי אני נולדתי לתוך המצב הזה. אני מהדור החדש שכבר דיבר עברית לפני ההורים שלנו. עזרתי לאמא לעשות שיעורים כשלמדה באולפן. אני מעריץ את ההורים שלי, בעצם את כל הדור שהתנתק מהשמנת של אז ובא לישראל בחוסר כל. עמדות הכוח היו בידי האשכנזים, ויחד עם זה העלייה העיראקית לא הרגישה מקופחת.
מישהו פתח עיתון באוטובוס ואז גיליתי: אבא נרצח.
אבי, משה, מתוך חוסר ברירה, ניסה להיות מנהל חשבונות. לא קיבלו אותו, אז הוא נאלץ לפתוח מכולת בחיפה. לצערי הרב הוא נרצח על ידי מישהו שביקש לשדוד אותו, אחד הלקוחות שהגיע בלילה, אפילו הכרתי אותו. הוא הגיע ואמר שהוא רוצה בקבוק של אלכוהול, אבא עלה על הסולם ואז הבחור, נער ערבי שהיה חייב לאבא כסף, הגיע עם מוט ברזל והכה בו מאחור - עד שהרג אותו. הייתי אז במהלך השירות הצבאי, חוקר במשטרה צבאית. שלחו אותי עם חבר לנסוע הביתה, אמרו לי, אבא שלך חולה. נסענו באוטובוס ואני רואה לידי מישהו קורא עיתון וכתוב בכותרת: בעל מכולת נרצח בחיפה, עם השם שלו. ככה נודע לי על מותו. רציתי לצרוח באותו רגע באוטובוס, ונשכתי את היד כדי שלא ייצא קול. זו הייתה כמובן טלטלה קשה. כעבור כמה חודשים מכרנו את המכולת ואמא אמירה קנתה דירה ברמת-גן ועברה לשם. בהמשך היינו צריכים לקום על הרגליים. אי-אפשר היה להישאר באבל.
אבא לא ראה אותך מצליח.
לצערי לא, גם לא את אחי הבכור צבי גבאי, שנפטר ב-2018 והיה איש משרד החוץ, עשה קריירה נפלאה, היה שגריר ישראל הראשון באירלנד. הוא לא ראה אותנו מתחתנים ומגדלים ילדים, ואת הנכדים כמובן. זה חסר לי.
לא קיבלו אותי כשחקן ללהקה צבאית.
רציתי להיות שחקן מאז שהייתי ילד. הייתי תולעת ספרים, שמעתי תסכיתי רדיו - אבל התביישתי להגיד שאני רוצה להיות שחקן. הלכתי לבחינות ללהקה צבאית, כשחקן, אבל לא התקבלתי. אילן רונן, לימים המנהל האמנותי של הבימה, היה במצ"ח כמוני, כך שמצאתי בסוף הצבא אח תאום שגם רוצה להיות שחקן. הלכנו יחד לאוניברסיטת תל-אביב, ביקשנו מפיטר פריי, אחד מהבמאים הגדולים אז בארץ, להיות בשיעור שלו. היינו מחביאים את הקסקטים של המשטרה הצבאית, כדי שלא יצחקו עלינו, ובאים ללמוד. בגלל שלא הייתי בטוח במשחק, התחלתי ללמוד גם פסיכולוגיה, סיימתי תואר ראשון. מהר מאוד הבנתי שאני שייך למשחק, לפחות לפי התגובות של הקהל.
"אנטיגונה" הייתה סיבה טובה לחזור לתיאטרון בארץ.
אחרי חמש שנים שבהן לא עשיתי תיאטרון בארץ, אני חוזר לתיאטרון בית ליסין, תיאטרון הבית שלי. חיפשתי מחזה נכון לחזור איתו וציפי פינס הציעה את 'אנטיגונה', לשחק בתפקיד קריאון. המחזה עוסק בשליט, ביחיד, בנאמנות לעצמך ובנאמנות לשלטון, בכוח של השלטון מול כוחו של היחיד. כל העשייה שלנו מהדהדת לדברים שקורים בארץ שלנו. מחזה קלאסי.
80? אני לא שם.
אני מודע לגיל שלי, 76, הוא לא מגדיר אותי. 80 לא במחשבות שלי, למשל. שומר על עצמי סקרן כאדם וכשחקן, וזה מה שמוביל אותי.
