"המאה הגדולה" מכונה בצרפת המאה ה-17. סביב תקופת שלטונו הארוכה של לואי ה-14 (1643-1715) הפכה צרפת לכוח מדיני ותרבותי מרכזי באירופה. בשדה התרבותי הפורח, שמור למולייר מקום של כבוד. מולייר הוא שם הבמה של ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן, שנולד בפריז ב-1622 ומת (פחות או יותר על הבמה!) ב-1673. בצד היותו שחקן ומנהל להקה, כתב מולייר בעשור האחרון לחייו שורה של קומדיות שהפכו לקלסיקה בארצו ולאחר מכן ברחבי העולם כולו. כעת ראו אור בכרך אחד מהודר ובתרגום חדש מוצלח בן העשור האחרון ארבע קלאסיקות של מולייר. התרגום מעשה ידיו של אלי ביז'אווי.
יחסה של ביקורת עכשווית לקלאסיקות מתורגמות נחלק לשניים. מצד אחד, הקלאסיקות הן עובדה קיימת וחשובה בתרבות, ולכן יש להאיר אותן ואת מקומן בהיסטוריה של התרבות ולבדוק אם התרגום החדש עושה עימן צדק. במובן הזה, אם התרגום מוצלח, תרבות-היעד זכתה ברווח ודאי מהצבת גרסה מוצלחת ליצירה בעלת חשיבות רבה בהיסטוריה של התרבות. מאידך גיסא, חובת המבקר לחווֹת את רושמו מהמפגש הממשי בקלאסיקות הוותיקות בעת שבה הוא כותב. המפגש הממשי הכיל כמה רגעים של התפעלות, כש"מונה הגייגר" הביקורתי כמו קפץ לקצה השְנָתוֹת בהתפעלות. אך רגעים אלה, חשוב לציין, לא היו רבים (בהשוואה, למשל, לקריאה בשייקספיר; וחשוב לי לומר, שאני מסתופף תחת צל האלון של טולסטוי, שניסה, במאמר מפורסם, להמעיט בחשיבותו של שייקספיר וראה בהערצת איש סטרטפורד טעות טעם גדולה של אירופה!).
המחזה שבכללותו הרשים יותר מכולם ברעננותו היה "בית ספר לנשים". במחזה זה, ארנולף, המבוגר, המבקש לשאת לאישה את בת חסותו הצעירה, אַנְיֶיס, מבקש להותיר אותה בבערותה, כי נשים משכילות הן, כידוע, צרה צרורה, ומתכון לניאוף. "הנושא לו טיפשה בחוכמה יעשה!" הוא מכריז. "אשה קוראת ספרים וחורזת שירה/ מבחינתי מדי מוכשרת למשֹרה/ אני רוצה אישה שבורותה זוהרת/ שבשבילה חרוז זה אבן בשרשרת!" אומר ארנולף בחרוז ובמשקל (שביז'אווי מקפיד עליהם באותם מחזות מולייר המחורזים וממושקלים). דא עקא, וזה מקור ההומור התת-קרקעי מזעזע אמות הסיפים של שרירי הפנים כאן, שכדי לנאוף, מתברר, לא צריך ללמוד באוניברסיטה, הטבע, האוניברסיטה של החיים, משכיל את ברואיו בכך. ושוד ושבר, אנייס מתאהבת בבחור הורס בשם הורַאס!
דווקא "טרטיף", הקומדיה המפורסמת שהפכה למונח בתרבות, לאב-טיפוס של צביעות דתית, לא הותירה בי רושם מתוחכם במיוחד. טרטיף המטיף אכן צבוע והוא חושק באלמיר, אשתו של אוֹרגוֹן המעריץ אותו. כך גם מתגלה צביעותו, כשאורגון מסתתר ונוכח בניסיונו של טרטיף לשדל את אֶלמיר. אלמנטרי משהו. אך מחט "מונה הגייגר" הביקורתי זינקה מעלה ברגע אחד מבריק במחזה: כשטרטיף נתפס לכאורה, ומכה על חטא בפני אורגון. והרי הכאה על חטא ותחושת אשמה הם סממנים מובהקים לנוצרי אדוק, חושב אורגון. כך שטרטיף בתחכומו דווקא בהודאתו מצליח לשכנע (לשעה) את אורגון שהוא חף מפשע! גם כאן מיועדת אישה צעירה, מריאן, לטרטיף המבוגר, אך חושקת בצעיר.
ב"הקמצן" היריבות בין מאהב מבוגר לצעיר על ליבה של אישה צעירה היא כבר בין אב לבן. הַרְפָּגון הכילי מאוהב במריאן. כך גם בנו, קְלֵאַנט. רגע קומי חזק כאן הוא כששדכנית-רכלנית "מסכימה" עם הרפגון שאין שום דבר יפה בנעורים: "אם הייתי אישה", אומר הרפגון בנחרצות, "לא הייתי אוהב גברים צעירים". "לאהוב גברים צעירים?" מחרה-מחזיקה אחריו השדכנית בבוז, "בזבוז זמן! בחורים חטובים ומטופחים עם עור חלק וגרוגרת בולטת, אני לא מבינה מה מושך בזה? [...] משוגעות עם קבלות, תאמין לי. למצוא קסם בנעורים? צריך להיות מטורפת על כל הראש". קלאנט הבן מוחה נגד אביו הקמצן והתאוותן: "אין לו בושה, בגילו, לרצות להתחתן? עוד מותר להתאהב בגיל הזה? שישאיר את זה לצעירים!"
3 צפייה בגלריה
עטיפת "ארבעה מחזות", מאת מולייר, תרגום: אלי ביז'אווי
(באדיבות לוקוס הוצאה לאור, איורים: דוד פולנסקי)
אַרְגַן, הגיבור ההיפוכונדר של המחזה הרביעי והאחרון, "החולה המדומה", גם הוא זכה והפך לארכיטיפ במודע הקולקטיבי. הוא מבקש לשדך את בתו אנז'ליק לא לגבר מבוגר הפעם, כי אם לרופא עצי ולא חכם, אך שארגן סמוך ובטוח שיספק לו תרופות כאוות נפשו ההיפוכונדרית. אנז'ליק מאוהבת באחר ועציותו של הרופא-החתן קורעת מצחוק, הוא באמת סתום. ראו איך ארגן מנוכר לתשוקת האהבה של בתו: "נעימה לך המילה הזאת, חתונה, אה? אין מילה שעושה לכן, הצעירות, טוב על הלב כמו המילה הזאת. אח! טבע, טבע!" ארגן, מתברר, ויש לזכור זאת, לא אוהב את הטבע.
לפי מולייר, אם כן, שיגעונו של ארגן - אך גם עצם האמונה שלו ברופאים ובמדע הרפואה! - הוא סטייה מהטבע. לא פחות מאשר מתנגדי חיסונים היום, או קונספירטורים חשדנים באשר ל"ארגון הבריאות העולמי" הזדוני, קול התבונה במחזה, בֶּרַאלְד, מוכיח את ארגן על אמונתו ברופאים. אז "מה צריך לעשות כשחולים?" תוהה החולה המדומה. ובראלד, שמולייר מדבר מפיו, עונה בפשטות: "כלום. רק לתת לגוף מנוחה. הטבע, כשנותנים לו לעשות את שלו, מחלץ את עצמו בעדינות מהסבך. הדאגה וחוסר הסובלנות שלנו הן שהורסות הכל; רוב בני האדם מתים מהתרופות, לא מהמחלות".
מולייר מדבר במחזותיו בשם הטבע. דמויותיו הנלעגות נלעגות על שום שהן חורגות מהטבע או מנסות לשלוט בו בכוח. החולה המדומה בשיגעונו - אך גם, כאמור, באמונתו במדע הרפואה! שהינו "תרבות" לעומת "טבע" (אם להשתמש במונחים שהחלו להתפתח רק במאות ה-18 וה-19, כפי שטען לגביהם מבקר התרבות ריימונד ויליאמס); הקמצן, באהבת הכסף, שנפלאתה אצלו מאהבת נשים; טרטיף, שבהטפותיו הדתיות הקיצוניות מסרס את הטבע ומכחיש את תשוקותיו העזות; ארנולף, שרוצה למנוע מנשים לנאף ולא מבין שזו דרך העולם. בכל אחד מהמחזות, כדי לחזק את המתח הזה בין "טבע" ל"תרבות", הוסיף מולייר, כאמור, אהבה טבעית לעומת אהבה לא טבעית, כשבדרך כלל זו הלא-טבעית היא בין גבר מבוגר לאישה צעירה.
ניטשה כתב שצופה אתונאי אחד במחזות של אוריפידס הטריד רבות את מחשבת המחזאי היווני הקלסי. היה זה סוקרטס. בזמן הקריאה חשבתי על צופה אחד שבוודאי לא היה מתפעל מהערצת הטבע הדי-אווילית, בינינו, שמשתקפת באידיאולוגיה המוליירית: וזהו פסקל בן זמנו. פסקל, הפילוסוף והמתמטיקאי הקתולי הגאוני, שגילויי האסטרונומיה של זמנו דווקא לא הפעימו אותו אלא הבעיתו אותו: "דממת עַד של חללים אין-סופיים אלו תְבָעתני".
בחיפוש חפוז לא מצאתי אזכור תגובה של פסקל למולייר (וזה בעצם הגיוני: פסקל מת בשנה בה החל מולייר להציג את מחזותיו הגדולים), אבל, כצפוי, כן מצאתי תגובות עוינות למולייר של אחדים מההוגים הקתולים הצרפתים הגדולים בני זמנו (ב"מימזיס" מצטט אריך אוארבך כמה מהם)
התרגום של ביז'אווי קולח, מבריק, גמיש, שנון. בצירוף מקרים ראה אור לאחרונה ספר מחקר רב עניין של המתרגם הבכיר ד"ר ניר רצ'קובסקי שדן בעושר היבטים בתרגום מולייר לעברית במאה השנים האחרונות ("הרפתקאות מולייר בשפת הקודש", הוצאת למדא - האוניברסיטה הפתוחה). בצד סקירה היסטורית מאלפת של שורת התרגומים לעברית עד ביז'אווי ועד בכלל, הכוללת גם את העניין שמצאה ההשכלה העברית בדמותו של טרטיף, דן הספר העשיר הזה, בין היתר, בייחודיות של התרגום לתיאטרון (בניגוד לתרגום ספרות הנקראת ולא מוצגת); באתגרים שבתרגום מחזה שרחוק מתרבות היעד הן בזמן והן במקום; בהשוואות תרגומים רבות-עניין.
רצ'קובסקי מעריך את תרגומיו של ביז'אווי בייחוד בגלל התאמתם לתיאטרון ומציין את החופש המסוים שהוא נוקט, לרוב במידה, בתרגומו. למשל, הבדיחות המוצלחות שביז'אווי מוסיף (!) משלו על מולייר. ביז'אווי, מציין רצ'קובסקי, גם לא נרתע מסלנג עברי עכשווי. "במה מפגש תמים פוגע בבוראנו? / ולמה זה שליחו אוכל כך את ראשנו?", תוהָה אחת הדמויות על שנאתו של טרטיף לביקורי אורחים בבית מארחו. וארנולף, החרד מבגידה, לועג לידידו שלא חרד לה שלבטח יכתוב על דלת ביתו: "'כאן לא מקורננים, כאן נבגדים בכיף'", כשהוא משתמש בכיתוב ישראלי עכשווי ("כאן גרים בכיף"). אך רצ'קובסקי מציין שמולייר עצמו לא כתב בשפה עממית דווקא, כפי שנהוג לחשוב, אלא "ברמה סגנונית תקנית ומעלה לזמנה, גם אם לא נמלצת באופן מיוחד".
רצ'קובסקי מעלה את התיאוריה המעניינת מאוד של חוקר התרגום אנטואן ברמן המדברת על "התרגום הגדול". מדובר בתרגום כמו זה של לותר לתנ"ך, או זה של וילהלם שלגל לשייקספיר, כלומר בתרגומים שמתעלים מעל ההיסטוריוּת של התרגומים הרגילים ולא מזדקנים כמותם. "התרגום הגדול", מדגיש רצ'קובסקי בעקבות ברמן, גדול דווקא בגלל שהוא מנכיח את הפער בין תרבות המקור לתרבות היעד. לאור הגדרה זו גורס רצ'קובסקי שייתכן בהחלט שתרגומו המצוין של ביז'אווי יהפוך לקנוני, אבל "תרגום גדול" למולייר היה וייוותר מפעלו של נתן אלתרמן.
"ארבעה מחזות", מולייר, תרגום: אלי ביז'אווי, איורים: דוד פולונסקי, אחרית דבר: ניר רצ'קובסקי, הוצאה לאור: לוקוס, 416 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
