לפני כחודש פרסם הסופר סמי ברדוגו מסמך תיעודי-הגותי שובר לב, שבו תיאר את הזמן העכשווי בארץ הזאת, בעודו סועד את אמו הזקנה בתהליך של פרידה תוך רצון להמשיך בחיים ובפחד שלא יארכו הימים. ברדוגו, שנולד במזכרת בתיה בתחילת שנות ה-70 להורים שעלו ממרוקו, מתעד את רשמי הכאב סביבו ובתוכו. הוא כורך יחד את דאגת הארץ כולה ואת דאגתם שלו ושל אמא שלו, המקיימים זה עם זה, לקראת סוף, דיאדה שנייה בין אם וילד, כאשר הבן מבקש מהאם החלשה - בלשונה הזרה מן המולדת הישנה - להחזיק חזק ולא לעזוב, לתפוס ולא לשחרר.
הניסיון העיקש של ברדוגו להדוף מעליו את הייאוש ניגף למול כניעתה של אמו בפני מוראות הזמן. המערך האנלוגי שנפרס בין האם-המדינה ובין הבן ותחושת הנגררות - מצמררת ותקפה. את שינוי פניה של המדינה הוא מתאר במונחים של התרחקות מהאנושי. פעם "שלל הדמויות הישראליות בעולמנו היו על פי רוב נאמנות לאנושיותן, היינו, הייתה בהן רחמנות", כותב ברדוגו. "ידענו שגם אם מלאכתם של האנשים לא נעשית לעילא ולעילא, חלק מהותי בהם שמר על גחלת אנושית, וזו תמיד האירה להם אותנו, את שנינו, ובאופן הזה תמיד הייתה אפשרות שלא ניפול ושיתפסו אותנו". כעת עולה כי אף אחד סביבנו לא מצליח לתפוס חזק את המושכות, והישראליוּת, שכללה פעם, על אף מגרעותיה, שמירה על גחלת אנושית - כמו איבדה אחיזה בחיים.
ההיאחזות של ברדוגו באמו הנמוגה מבטאת בעקיפין גם כמיהה לאצור בתוכנו כבני הדור הראשון את תקוותיהם, את ערכיהם ואת מאבקיהם של הורינו, העולים הישנים, למלמל כמה מילים בלשונם השכוחה, לשון של פְּנים הבית ולא של הציבוריות, למשש את צלקותיהם ולהיות להם ילדים טובים. ואמנם אין לקשישים אלה כיום ולו נקודת אחיזה ערכית אחת עם המציאות הצינית, הצבועה, האלימה, המושחתת והמפקירה.
הרומן החדש מאת אלי עמיר, שנתן לספרות העברית את גיבורה הצעיר והבלתי נשכח של העלייה המזרחית בספרו המכונן "תרנגול כפרות" מתחילת שנות ה-80, כמו נשלח אלינו ממדינה אחרת. החוויה בקריאתו בימים אלה דומה לזו שבקריאת אוטופיה, על אף שמיוצגים בו כאבים ואובדנים. עמיר מזוהה עם גיבורו נורי, הנער יליד עיראק שחייו החדשים הם תחרות מתמשכת במשיכת חבל: ככל שיהפוך יותר לגבר של כאן, כך ייאלץ להדחיק את זיקתו הרגשית לאנשי השָׁם על תרבותם. בספר זה נורי מעצב לעצמו את חייו הבוגרים תוך מודעות בלתי פוסקת לזהות הכלאיים שלו והיזכרות רפטטיבית בפזמונים, בעיקר של הזמרת המצרייה אום כולת'ום. שילובם של שברי הפזמונים, בעיקר על אהבה נכזבת, במחשבותיו של הגבר הצעיר, מייצגים דינמיקה של חזרתיות, ביטוי ייחודי של זיכרון שמבוטא בשכפול קולות מן העבר.
שיח הגלות של נורי נערך אמנם אל מולנו ואל מול ה"ש'כנזים", אבל בעיקר בקרב עצמו. כמעט בלתי אפשרי למצוא כאן תובנות שלא נוסחו קודם לכן בספריו הגדולים של עמיר. "ליבו נשבר כשחשב איך בארץ ישראל, שיהודים מארצות הקור עיצבו את תרבותה, איש לא שמע על סלימה מוראד ואיש לא הבין באמנותה. בארץ היהודים התרבות הערבית הושפלה ובוזתה [...] לעג הגורל הוא שהערבים רדפו אותם בארצות הולדתם, והיהודים מארצות הקור בזו לתרבותם ולשפתם, לא קיבלו אותם, והם נשארו בשטח הפקר".
ואמנם, הספר אינו מתנגד לקריאה של הווייתו הצעירה של נורי כסיפור ניצחון במונחים של הכרה והגשמה, וזאת גם בזכות העשייה החברתית, שאפיינה את ההנהגה בעשורים הראשונים - אותה אחת שריססה בדי-די-טי וכפתה כור היתוך, אך גם איפשרה לנער בגדדי ללמוד מה שירצה באוניברסיטה ולא להרגיש תמיד זר ותלוש. נורי וחבריו, שמתענגים לבלות בבית אחד החברים ברחוב הפלמ"ח בירושלים, "לא שללו את הגלות כפי שהטיפו בן-גוריון וחבריו, אלא קידשו אותה והתמסרו לזמרות הגדולות, לשפה הערבית, לספרותה ולשירתה, והמשיכו להחזיק את ו"ו החיבור בין שם לכאן. הם היו בני האזור, עצם מעצמותיו, בשר מבשרו, ולא מחקו את שפתם, לא נפרדו מהעבר שלהם ולא דילגו על חוליה מרכזית בחייהם [...] הדפו כל ניסיון ללוש אותם ולשנות אותם ושמרו על ייחודם".
הספר גדוש התעקשות על טוב, למשל מפי אביו של נורי, שקורא את סיפורו ואומר לו, "בני, אנחנו דור מאושר". זהו ספר של נחמת גולה בערוב ימיו. ביראיון לכבוד צאת הספר אמר עמיר: "אין יום שבו אני לא נזכר בבגדד ומשחזר תחנות מרכזיות בחיי. זה אדיר. בלתי נתפס. מה שבני דורי ואני עברנו, וההישגים שאליהם הגענו. ברוך הוא וברוך שמו. הילדים, הנכדים, הכל פתוח בפניהם. מספיק לי שכל ילדיי אקדמאים ואזרחים טובים".
"והימים לא חלפו", אלי עמיר, הוצאה לאור: עם עובד, 276 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
