בשנת 2023 פעלו בישראל 58 מוסדות להשכלה גבוהה, שבהם למדו כמעט 350 אלף סטודנטים. מתוכם 12 אלף סטודנטים למדו לתואר שלישי. וכפי שידוע לכל מי שנמצא במשחק האקדמי, כמות בעלי תואר דוקטור ומעלה בישראל עולה בהרבה על התקנים הקיימים, ורבים מוצאים עצמם ללא משרה קבועה ובכל זאת מוצאים דרכים להישאר במערכת. מבחינה כמותית, אפוא, אין ספק שתחום ההשכלה הגבוהה פורח.
אבל מה בעצם המשמעות של חיי האקדמיה? מהו התפקיד של האוניברסיטה בימינו: לחנך? להנחיל ידע? לחקור? לתקן את העולם? ובכלל, מה הטעם בהשקעה במומחים עתירי ידע כשאנו צועדים בעיניים פקוחות לעידן ה-AI שלכאורה אמור לספק לנו תשובות לכל, כולל עבודות סמינר ותזה?
ספר חדש, "לחשוב על האוניברסיטה – ידע, פוליטיקה ואקדמיה בישראל", שכנהוג בשדה האקדמי חולק קרדיט בין לא פחות מחמישה עורכים (ד"ר לין חלוזין-דברת, פרופסור יוסי שוורץ, ד"ר הגר קוטף, פרופסור איל חוברס ופרופסור שי לביא), מנסה להשיב על השאלות האלה ונוספות, באמצעות מבחר מאמרים. הקריאה ברובם מרחיבת אופקים ומעוררת מחשבות רבות, חלקן נוגות וחלקן דווקא מעודדת.
את המאמר הפותח, "החומר שממנו עשויה האמת: האקדמיה בישראל, בין אידאה למציאות", כתבה בחוכמה ובלהט חלוזין-דברת. המאמר מתמקד בניסיון לברור את הנתיב הנכון מבין שלל האפשרויות הסותרות שמציעה האוניברסיטה: האם מטרות הלימוד והמחקר הן לחפש אחר "אמת", כפי שהציע הפילוסוף ג'ון דיואי, או שמא חשוב יותר להנחיל ערכים, ערבות הדדית למשל, שיועילו לחברה, אף שהשגתם עלולה לבוא על חשבון האמת? ובכלל, האם ניתן להפריד את האמת שמחפשת האוניברסיטה, היא תוהה, מהמציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית שהאוניברסיטה מתקיימת בה, או שמא גם האקדמיה מוטמעת בתוך מציאות שמאבקי כוח, אינטרסים וכבוד מאפיינים אותה? בשורה התחתונה חלוזין-דברת פסימית, שכן השתלטות המגמה הניאו-ליברלית על כל אורחות החיים תהפוך את הכול לסחורה – המרצים, הסטודנטים ותחומי המחקר כאחד.
במאמרן "מידע למצרך ומאוטונומיה למשילות", מעמיקות רבקה פלדחי ונווה פרומר בטענה הנוגה על השתלטות התפיסה הניאו-ליברלית, ולטענתן לצד הכניעה לאילוצי השלטון כבר היום האוניברסיטאות מוותרות על השגת ידע שאינו "בר יישום בטווח הקצר או הארוך". עד כדי כך ש"לידע – ואפילו לחוויית הלמידה – אין ערך כשלעצמו. מטרות כמו הבנת עולם (הטבע או האדם) הופכות להיות מטרות משנה שחייבות תמיד לשרת מטרה אחרת".
מאמר מעניין נוסף נכתב על ידי חוקר המשפט מני מאוטנר שמנסה להגדיר, על בסיס ההיסטוריה של האוניברסיטאות ב-900 השנים האחרונות, את האידיאלים שאמורים להנחות את האקדמיה בימינו. מסקנתו נחרצת: על האוניברסיטה, בראש ובראשונה, לעסוק בהשגת דעת לשמה, מה שמכונה בתלמוד "לימוד לשם לימוד". במקום השני הוא מציע להתמיד בחזון האוניברסיטאי הגרמני, רעיון ה"בילדונג" (עיצוב העצמי) שרואה באקדמיה מקום שנועד לעצב את אישיות הסטודנטים באמצעות העשרה תרבותית. ואילו התפקיד השלישי של האוניברסיטה טמון במחקרים שיניבו ידע אינסטרומנטלי, כלומר פיתוחים טכנולוגיים או מחשבתיים שיועילו לחברה. לדעת מאוטנר, האוניברסיטאות בישראל פועלות לפי סדר הפוך של הצעתו.
מאמר מעניין נוסף, מאת דקלה בייטנר, תוהה "מה אפשר לעשות עם הידע האקדמי?" וקובע שבשם המרדף אחר יעילות וחיוניות מתקיים באקדמיה תהליך של יצירת "ידע ללא ידיעה". התהליך הזה מתבטא, למשל, בפיתוחים טכנולוגיים שנראים מרשימים בהווה אבל יהפכו רבים מאיתנו ללא-שימושיים בעתיד מבלי שהאוניברסיטה נדרשת לדיון בהשלכות החברתיות של הפיתוח.
עודד גולדרייך ונעמה שמש בחרו להתמקד בדבר מאוד שימושי כיום באקדמיה: האופן שבו אנו, הסגל האקדמי, נבחנים לפי כמות הפרסומים ובהתאם לזהות כתבי העת שבהם מופיעים המאמרים. תחת הכותרת החיננית, "מדדים אדישי-תוכן", מראים המחברים כיצד כלי המדידה לצורכי קידום והערכה, שפותחו בשנות ה-60 וה-70 לצורכי מחקר דווקא, נעשו עם השנים לכלי מדידה של החוקרים עצמם. כך קורה שמאמר מבריק במדעי הרוח אינו נשפט, לצורכי קידום החוקר, לפי איכותו של הטקסט אלא לפי יוקרת כתב העת שבו הוא פורסם, כשיוקרתו של כתב העת נקבעת, בין היתר, לפי מספר הציטוטים ממנו במקומות אחרים. בשעה שתומכי השיטה טוענים לאובייקטיביות מדעית, לטענת המחברים זו "אובייקטיביות מכניסטית" שאינה מעודדת בחינה איכותית ושווה, שכן אם ערכו של מאמר נקבע לפי מספר הציטוטים ממנו ברור שמוטב לחוקר לכתוב בנושא שיש לו קהל מתעניינים רחב, ולא בנושא חדשני אך אזוטרי.
מה שמעט חסר בספר טמון בעובדה שהוא נערך לפני 7 באוקטובר. לכן נעדרות ממנו סוגיות שנוגעות לתגובתה של האקדמיה הישראלית למלחמה. העובדה שבארה"ב ובחלקים מאירופה האוניברסיטאות נעשו בשנה האחרונה, לנוכח ההפגנות האנטי-ישראליות, למוקדי הכוח שבהם צעירים מבטאים את עמדתם הפוליטית, כמו בימי הסיקסטיז, עומדת בניגוד חריף לתגובת הסטודנטים בישראל למלחמה. רובם התרכזו באיך להצליח לעבור את השנה, הזו ולא בהפגנות בעד ונגד. זו סוגיה שהוחמצה בספר, כשמן הסתם גם לעובדה שרבים מהסטודנטים הישראלים נדרשו למילואים ולהקרבה עצמית – אמיתית, בניגוד לעמיתיהם בארצות הברית – יש חלק בהבנת ההבדל בין האקדמיה שלנו לזו שבעולם.
ובכל זאת, יש מאמר אחד שמתכתב, גם אם בעקיפין, עם 7 באוקטובר, והוא טומן בחובו גם פרודיה, כנראה לא מודעת, על תופעת ה-BDS. המאמר שעוסק ב"יחסי אקדמיה, צבא ותעשיות ביטחוניות בישראל", נכתב לכאורה על ידי הגר קוטף ויוסי שוורץ, אבל בהערת השוליים הראשונה מצוין כי הוא מתבסס בעצם על כתיבתו הענפה של ד"ר שיר חבר, שתרם מתובנותיו גם למאמר הנוכחי, אך סירב לחתום עליו בשל תמיכתו בחרם על האקדמיה הישראלית. זו, כמובן, זכותו להחרים. אבל אם כבר – מדוע לשבור את החרם דרך הערת שוליים? ואם סביר שהסיבה לשבירת החרם היא שחשוב היה לו להביע את עמדתו בפני קהל קוראים ישראלי, איך זה שאיננו רואה בכך הוכחה שזו טעות להחרים במקום לנסות להשפיע?
במאמר אחר עוקב איל חוברס אחר מעמדה המשתנה של השפה העברית באוניברסיטה. בימיה המעצבים של האוניברסיטה העברית ראו מייסדיה את טיפוח העברית כנובע מהיותה שפה מוסרית והומניסטית שמגלמת את עקרונות הציונות התרבותית (לעומת בן-גוריון, שראה בעברית בעיקר כוח לאומי מאחד), ולכן סברו שניתן להסתייע דווקא בה כדי לבקר את מדינת הלאום. כמעט מאה חלפה מאז, וב-2018 חוקקה הכנסת את "חוק הלאום", שלטענת חוברס בעצם הלאים את השפה כמכשיר בשירות המדינה, כשלמרבה הפרדוקס, במקביל לכך, זנחה האוניברסיטה את יחסה המיוחד לעברית, שנעשתה לשפה בעלת ערך נמוך בכל הנוגע לפרסומים, כולל – למרבה האבסורד – כאלו העוסקים בענייני ציבור ופוליטיקה בישראל. וזה עוד לפני שעסקנו במעמדה המוגבל של השפה הערבית באקדמיה, כפי שמסבירה מייסלון דלאשה.
עוד חשוב לציין את מאמרו של דורון טימור, שחוזר למחאה הסטודנטיאלית הראשונה בישראל, שאיחדה שמאל וימין בהתנגדותם המוסרית ליחסים עם גרמניה בשנות ה-60, ואת ההתמודדות של תמר הגר עם הצורך ללמד כיתה שמורכבת מתלמידים ברמות שונות לחלוטין. את הספר מסיימת מסה מרגשת של הסוציולוגית הילה דיין, דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחתה, שלאחר מסע ארוך בחיפוש אחר משרה מצאה את עצמה באמסטרדם דווקא. בחלוף שני עשורים וחצי מאז היותה סטודנטית דיין חוזרת לחצי שנת שבתון באוניברסיטה שבה החלה ללמוד, תל-אביב, ושם מצאה, לאכזבתה, שבשורה התחתונה האוניברסיטה בישראל בעיקר ממלאת תפקיד שאינו שונה מאחיותיה בעולם: הכשרת אליטות לאומיות המשמרות את מבני הכוח.
אף שמהספר נעדרים נושאים רלוונטיים לחיי האוניברסיטה בהווה ובעתיד – כמו הטרדות מיניות, יחסי כוח, אמת בעידן נטול אמת, השפעתה העתידית של הבינה המלאכותית ואובדן הסמכות והיוקרה שאפיינו בעבר הן את המרצים והן את האקדמיה כולה כמוסד – הקריאה בו מפרה מחשבות. על אף הטון העגום של חלק מהכותבים יש בו גם הרבה אהבה למשחק המתיש והמענג כאחד שהאוניברסיטה מציעה.
"לחשוב על האוניברסיטה – ידע, פוליטיקה ואקדמיה בישראל", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 498 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
