הדבר הראשון שאמרתי לעצמי כשהתחלתי לקרוא את "היו שניים בלי תפקיד", ממש כמה עמודים לאחר פתיחתו, היה "זה כתוב ממש יפה". אני לא מתכוון לדימויים היפים (ויש לא מעט כאלה בספר) או לאבחנות חדות (גם מאלו לא חסר), אלא לאיכות חמקמקה יותר, הדבר שגורם לנו להיעצר באמצע טיול ולומר לעצמנו "איזה יופי".
אין כוונתי לומר שספר הסיפורת הראשון של תמר רפאל מזניח את מה שקרוי "עלילה" ו"דמויות" או ששפתו משובללת ומבוכית, אלא קודם כל למודעות פשוטה של הכותבת שהשפה אינה רק כלי להעברת מסר, שהיא אמצעי ראייה וגם חלק מהעולם שהיא מתארת, כמו למשל בשורות היפות "אני כבר לא זימרתי את מזמורי הפתיחה והסגירה של סדרת תנוחות ההתעמלות, ששפתם זרה, שלא הבנתי מהם אף מילה. לא פתחתי או סגרתי דבר... התנוחה הבאה על פי סדר התנוחות היא צב ישן. הרגליים והידיים אמורות להיסגר בכיוונים הפוכים והראש צריך להיעלם בסבך, אבל ויתרתי על זה ונשארתי צב ער".
הספר מתרחש בתל אביב של העשור הקודם. אלינור היא אלינור, יפתח הוא יפתח. ומה הם מלבד זה? אלינור, המספרת, אולי רוצה להיות סופרת. יפתח בן זוגה הוא פעיל פוליטי במפלגה ואחר כך בעמותה, והנה כבר אני פוגע בהם, שהרי אלינור מתנגדת בעקביות למה שהיה מנסה בעלה לשעבר לעשות, "להעלים את היסוד המטפיזי... ולמסור לי תחתיו זקיק סוציולוגיה", וההתנגדות הזו מנחה את הספר, המחפש אחר המטפיזי שהסוציולוגיה מסתירה, בחיים שבהם אנשים מגדירים את עצמם ומגדרים על ידי אחרים באמצעות התפקידים שלהם: סופרת, פעיל פוליטי, רקדנית, סופרת, אהובה לשעבר, בן זוג, משורר, אבא, אמא.
אז מה כן? בעיקר סיפור אהבה. כדברי השיר של עמנואל יצחק לוי שממנו לקוח שם הספר: "מהי אהבה? היו שניים בלי תפקיד, עשו להם תפקיד".
גיבורי הספר נפגשים ונפרדים ומזדווגים ונפרדים ובעיקר מחפשים תפקיד שיגדיר אותם וייתן להם מקום – להציל את העולם, להציל אנשים אחרים, לעשות. חריגה ביניהם היא אלינור, שאין לה תפקיד וגם לא עבודה, שהבעות פניהם של אנשים אחרים נספגות בפניה ובקושי יכולה להיות עצמה, וחריגותה מטרידה את חבריה ואת בן זוגה.
עוד ענן תלוי מעל אלינור – ילדים. משבר נחשף בזוגיות שלה עם יפתח, בעקבות חוסר רצונה או אי-יכולתה להזדהות עם מי שסבלה מלידה מוקדמת ובעקבות הפלה שהיא (אלינור) עצמה עברה. הספר רצוף בשלילת אפשרות הפוריות המאיימת והחשש מאותו "ילד פראי, ילד רשע, ילד שהיה יורה בכולנו", שהרי הורות היא התפקיד המוחלט שיגאל אותנו מחיים נטולי משמעות, משום שמרגע שיהיה ילד, "אנו משועבדים לו ובאים על עונשנו ואיש לא חושב יותר שאי פעם זכינו בדבר מה מן ההפקר".
אלינור מסרבת גם לפריון. חוסר הרצון להזדהות עם אשתו של קרוב משפחה שסבלה לידה מוקדמת פוער קרע בינה לבין יפתח, והיא חוזרת לעבר, ליומן שכתבה על ימיה הראשונים עם יפתח, לעמודים שכתבה על נעוריו של יפתח ומערכת יחסיו עם דנה. בעיקר, אלינור מתגעגעת לניצן, שותפתה רבת-הקסם לשעבר, שאי-אפשר שלא ללכת שבי אחר הברק שלה ובלתי אפשרי לחיות עם התפקיד שלקחה על עצמה – לתקן ולהציל את אלינור (בדומה ליפתח שעסוק בהצלת העולם). ומתוך ניסיונות הכתיבה והגעגועים וזיכרונות, אלינור מתלבטת באותו דבר שנוצר משני אנשים שאין להם תפקיד.
אני רוצה לחזור לשפת הספר. לעיתים לא שכיחות מספיק אני קורא ספר שלשפה בו יש נוכחות משמעותית כל כך. אלינור מספרת על יפתח, "הוא הניח את כף ידו על העורף שלי וליטף ליטוף שהיה יכול להתפתח לכדי הנפה באוויר, כפי שמניפים חתול, לו רק הייתי יותר קלה. 'אני לוקח אותך בעירבון מוגבל, תעשי מה שאת צריכה', אמר וכיוון את המזגן לקור מקפיא והגיש לי בקבוק גומי חם ונסע לעיר הבירה כדי לצעוד במחאה". השפה של רפאל אינה מכשיר אופטי המכוון כלפי עצמו, לא מראה ולא קליידוסקופ וגם לא משקפיים, אלא דבר בעולם. ליטוף יכול להתפתח להנפה, וממילא יש דמיון בין ליטוף והנפת חתול באוויר, ומחוות החיבה מתגלגלת לקור המקפיא ולבקבוק חם ולצעדה במחאה. השפה, המילים, הן דבר גדול יותר מהתפקיד שהן ממלאות.
רפאל כותבת בזכות האפשרות לחיות כמבט, כשפה ומילים בתוך העולם ומחוצה לו, כאותו תחש בשיר של לוי, שהודה לאלוהים שלא נתן לו אושר, משום ש"אז היו מחוקקים שחייב אני להיות מאושר".
"היו שניים בלי תפקיד", תמר רפאל, הוצאה לאור: פרדס, 345 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
