לירן שכנר, נשוי פלוס שלושה, נולד בשנת 1977 וגדל בחיפה. אביו, יענקל'ה, היה זמר בלהקת חיל הים ובהמשך כרוז מכבי חיפה במשך 32 שנה. לאמו, ניצה, הייתה חברת הפקות. שירת בצה"ל בלהקת חיל הים כמפקד ומנחה. אחרי השחרור עבר ללוס-אנג'לס, חזר לארץ והתחיל לשדר ברדיו חיפה. בעל תואר ראשון במינהל עסקים מ"הבינתחומי". בבעלותו חברת הפקות של אירועים, שבין השאר אחראית לפסטיבל "יותר", המיועד לחיילים. שידר עד כה בארבעה טורנירי יורו, משדר באופן קבוע בצ'רלטון את ליגת העל הישראלית ואת הפרמייר-ליג, לרבות גמר הגביע האנגלי, ובימים אלה מסיים את העונה החמישית של התוכנית "סערה בממלכה", המשודרת בספורט 1 ו-2. הערב (שישי) ישדר את משחק הפתיחה של יורו 2024 בגרמניה, בין המארחת לסקוטלנד, והוא ימשיך לשדר במשך שאר הטורניר, כולל את משחקי חצאי הגמר והגמר. הטורניר ישודר בכאן 11 ובערוצי הספורט של צ'רלטון.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"גיל ארבע, נחתכה לי הלשון, סבא שלי, שלמה ז"ל, בא לאסוף אותי מהגן והתעלף. סיפרו לי שקראו לאבא שלי ולקחו אותי לבית חולים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איזו עצה היית נותן לעצמך בן ה-16?
"תמיד לוקח את המשפט של שלמה ארצי: 'והם צרחו 'תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו', ורק אחד אמר, 'ילד, ילד, עוד תוריד את הירח בשבילה'. תחילת הקריירה, לפני 20 שנה, לא הייתה לי חלקה. עבדתי ברדיו חיפה ובערוץ 1 ואז הגעתי לצ'רלטון כשדר קווים. הרגשתי טוב עם עצמי, שיבצו אותי במשחק בווסרמיל בבאר-שבע, משחק שני שלי, והיה לי בלאק-אאוט מטורף. במשך עשר שניות יקרות של שידור אני נתקע, לא מדבר, והעורך באוזן לקח ממני את השידור. שבוע אחרי, במגרש הקופסה בנתניה, מתחילים שידור, אני בטוח שזו חזרה ואומר: 'בואו נעשה את זה עוד פעם', אבל העורך צועק: 'אתה בשידור'. אלה היו שתי פאשלות תוך שבוע, והשעו אותי לחודשיים".
בכל זאת החזירו.
"כנראה שהתחננתי מספיק טוב. משחק ראשון אחרי השעיה, מכבי חיפה נגד בית"ר ירושלים, שרון פרי ואני על הקווים. ואז העורך אומר: רק שרון תעשה לייב, את לירן תקליטו. עד כדי כך לא סמך עליי. אז אני אומר לילד הזה: אל תפסיק להאמין, גם כשאתה במצב הכי רדוד, כמו שהייתי אז. אם אתה נכשל, תקום ותמשיך".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"אני נוסע לגרמניה ולא יודע לאיזו ארץ אחזור בעוד חודש. באותו אופן בערך משגע אותי לפגוש את יונתן שמריז, האח הגדול של אלון שמריז ז"ל. מלח הארץ, בחור מדהים. אתה רואה שהוא כאילו רגיל, אבל הוא לא באמת חי, כמו כל משפחות החטופים - וזה פשוט משגע אותי לחשוב מה הם עוברים. הדיסקית שאבא של אלון נתן לי תמיד עליי. צילמנו תוכנית מיוחדת עם תושבי כפר עזה, עם עידו שמריז ועידו ברמן, האח של גלי וזיו, התאומים שחטופים בעזה. היה מצמרר".
עד היום הכל מצמרר.
"בדיוק. במסגרת החברה שלי אני מפיק ומביים לצה"ל טקסים מרכזיים. באמצע ספטמבר עשינו אירוע 50 שנה למלחמת יום כיפור בגלילות, עם כל המטכ"ל. צילמנו ארבעה קצינים שהובילו במלחמת יום כיפור, וארבעה קצינים של היום. אחד הקצינים הצעירים, סגן אלוף, אמר לקמ"ן פיקוד צפון של מלחמת יום הכיפורים: 'היום דבר כזה לא יכול לקרות'. ערכנו את הסרט, קצין חינוך ראשי צפה, והייתה לו בקשה אחת - תוריד את המשפט שאמר הקצין של היום, זה נראה יהיר. ב-7 באוקטובר נזכרתי בדיוק בזה".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"אנחנו מצלמים את 'סערה בממלכה' לפעמים שעה וחצי רצוף, ולפני כל פרק אני משגע את הערוץ, משגע את העורך, את מפיקת הפוסט. אולי הגיע הזמן להיות פחות פדנט".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"מזגנים".
טוב, את זה באמת עוד לא שמעתי.
"שמע, המזגן משפיע לי על הקול. אז איך שאני נכנס לאולפן אני סוגר את המזגן, ולפעמים הפרשנים מתלוננים. בגרמניה אני אהיה צמוד לפרשן אורי אוזן, והוא חולה מזגנים. תוהה איך נעבור את זה בשלום".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"במהלך השירות הצבאי נסענו בערב עם להקת חיל הים, עם דנה עדיני ואיילה אינגדשט. הנהג אז היה אמיר לייטרסדורף, היום איש הייטק מצליח. הוא עקף בחושך מוחלט ואז, כמו במערכון של הגשש, באה מולו משאית. בתושייה מדהימה הוא המשיך שמאלה ועקף את המשאית משמאל בשוליים, ממש מרחק שערה. כולם צרחו באוטו, אבל נשארנו בחיים. זה היה מאוד קרוב".
מתי בכית לאחרונה?
"אני רגשן ובוכה הרבה. הורדתי השבוע את שני הילדים בבית הספר, עומר בן ה-8 ודניאלה בת ה-7, אחים לרונה הקטנה. רוב הזמן הם רבים בבית. אני עוצר, הם יוצאים מהאוטו ופתאום אני רואה את דניאלה נותנת יד לעומר. יצאתי מהאוטו והתחלתי לבכות. השידור הכי מרגש שלי היה ב-2012, כשמנצ'סטר סיטי לקחה את האליפות בדקה ה-94 משער של קון אגוארו. סיימנו את השידור אחרי כל האדרנלין, נכנסתי למעלית בצ'רלטון ופשוט התפרקתי בבכי. אתה מרגיש שזה רגע שמי יודע אם יחזור. כמה פעמים אליפות של ליגה תוכרע בשנייה האחרונה ואתה תהיה שם?"
מה ההישג הכי גדול שלך?
"אני משדר את גמר היורו הקרוב בפעם הראשונה בקריירה שלי. אני נכד לארבעה ניצולי שואה. סבא שלמה היה בדכאו שלוש שנים יחד עם שני אחיו, אחרי שירו למוות באביו ובאחיו הגדול מול עיניו. הערב אנחנו משדרים במינכן, קרוב לדכאו, ולפני אלך לשם. זו הישרדות מופלאה של שלושה אחים, שהקימו משפחה ענקית בישראל, ואני יושב שם אחרי 80 שנה ומשדר לישראל. זה ניצחון גדול. משחק הפתיחה מסתיים ב-15 ביוני לפי שעון ישראל, שזה יום ההולדת של סבא. אבל יש לי בחיים עוד הישג גדול, שילוב של יכולת ומזל".
קדימה.
"הצלחתי להשיג את אשתי שיר בחזרה. הכרנו ב-2008, היינו שנה וחצי יחד ונפרדנו לשלוש שנים. היא כבר הייתה אמורה להתחתן, אני הייתי רווק ולא התלוננתי. יום אחד יצאתי לדייט, אמא שלי סידרה לי כרטיסים להצגה 'מנדרגולה'. רציתי להרשים שאני תרבותי בדייט ראשון. מי מתיישבת בכיסא לידי? שיר, עם ההורים שלה ואחותה. מה הסיכוי? גורל מטורף. כל ההצגה אני מזיע. מצד אחד שלי יושבת הדייט, מצד שני האקסית המיתולוגית. כל מה שאני זוכר מההצגה זה את אחד השחקנים צועק 'מנדרגולה' ואת עצמי מזיע. אחרי ההצגה המשכתי את הדייט, אבל בערב שאחרי שיר ואני כבר נפגשנו והשאר היסטוריה ושלושה ילדים".
כאוהד מכבי חיפה, איזה שער של מכבי ת"א היה הכי קשה לך לשדר העונה?
"אתה אוהד מכבי ת"א, אז בוא רגע נדבר חופשי. אני כבר לא אוהד מכבי חיפה כמו שהייתי. החברים שלך, אוהדי מכבי ת"א, שולחים לי הודעות נאצה גם בניצחונות שלכם. גם אוהדי יונייטד אגב, שחושדים שאני אוהד ליברפול. אז יש קללות ותלונות, אבל מאז שאני שדר של ליגת העל, העניין של להיות אוהד קהה לגמרי".
איך זה קרה?
"גדלתי בחדר ההלבשה של מכבי חיפה, אבא היה כרוז משנות ה-80. ב-2010 סיימתי לשדר את גמר הגביע האנגלי של אברהם גרנט עם פורטסמות' מול צ'לסי. הגעתי לבלומפילד, מכבי חיפה מול בני יהודה בסוף העונה. החבר שלי בסוף מירר בבכי כי חיפה איבדה את האליפות להפועל ת"א. אני לא הרגשתי כלום כמעט, ואז הבנתי שזה לא אותו דבר. במקצוע שלי היום אני שמח שאני מצליח להפריד לגמרי בין הילדות כאוהד שרוף לבין מקומי כשדר. גם אם חושדים בי, מקווה שמבינים שאני משדר ממקום אובייקטיבי. אז לא היה קשה לשדר שום שער של מכבי ת"א השנה, להפך. ואני גם מאוד אוהב את ערן זהבי ושמח על כל גול שלו, למרות שבשערים בליגה הוא לא יעבור את האווירון".
אתה הראשון לשדר את גמר היורו אחרי שנים שבהן המיקרופון במעמדים כאלה היה לרוב של מאיר איינשטיין ז"ל, רמי ויץ וכמובן יורם ארבל.
"למדתי מכולם. אני מאמין ששידור ספורט הוא לפני הכל בידור, ולכן המודל בהקשר הזה היה ללא ספק יורם ארבל".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"אני לא אשכח את הרגע: ישבתי בשיעור מלאכה בכיתה ח', הגיע אחד המורים, שם לי יד על הכתף ואמר: 'אתה חדל אישים'. ופעם מישהו כתב עליי: 'פתאום ביצבץ אלינו קולו האפרורי של לירן שכנר'. אבל זה רק נותן דרייב".
מי היה משחק בתפקיד לירן שכנר בסרט על חייך?
"בצבא, כשהייתי הולך מכוסח, חשבו שאני אח של אקי אבני. זה היה בתקופה של 'טירונות' בטלוויזיה, אבל מתיו ברודריק יותר מתאים מבחינתי. 'שמתי ברז למורה' הוא סרט מודל בשבילי והדמות שלו שם כבשה אותי".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"הייתי עוזר ברמן בבית קפה בחיפה, וזוכר לילות שבהם אני מחפש פחים במרכז הכרמל בחושך, עם שקית זבל ביד".
טיילור סוויפט או ביונסה?
"טיילור סוויפט פחות מתאמצת בעיניי".
מתי התרגשת לראות מפורסם?
"היה לי קטע עם ג'יי לנו. כשגרתי בלוס-אנג'לס, הגעתי להיות חלק מהקהל בתוכנית שלו. לפני התוכנית הוא דיבר חמש דקות עם הקהל ושאל אם מישהו רוצה לומר משהו חשוב. הצבעתי, עליתי לבמה, הוא שאל לשמי, שאל מה באתי לעשות ועניתי: 'באתי להיות כוכב גדול'. הקהל צחק, והוא אמר בוא, תתיישב, תעשה תמונה כאילו אתה בראיון איתי. בעוד כמה שנים, כשתהיה כוכב, נעשה עוד תמונה".
