החופים של סיישל היו הדבר הכי טוב שקרה לגיא זו-ארץ אחרי שאיבד את אביו נסים ז"ל. חופשה חלומית עם יעל בר זוהר ושלושת הילדים, בדיוק בחגים של אוקטובר, כשאפשר להתנתק. "קמנו ב-7 באוקטובר באחד המקומות היפים בעולם, חופשה שסוף-סוף יצא לנו לממש. סיטואציה הכי פסטורלית, מהממת ומשפחתית. יעלי ואני יושבים בבגדי ים מול החופים בטורקיז, הילדים בכיף שלהם. משהו כמו עשר בבוקר שם, היום החמישי של החופשה. נשארו לנו עוד שלושה ימים, איזה כיף".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מדינת ישראל התעוררה לקול האזעקות. בסיישל הטלפון של בר זוהר התחיל לרעוד בצורה לא מובנת. זו-ארץ עוד היה מנותק, השאיר את הסלולר שלו בחדר, בכל זאת הם היו בחופשה. "פתאום יעלי מקבלת הודעה מסימונה שרם, החברה שלה, ששואלת אם היא שמעה משהו מעילי ברעם, האחיין שלי. מתברר שליאם ז"ל, הבן של סימונה, היה יחד עם עילי במסיבה ברעים, נובה, והיא כבר לא מוצאת אותו. הם הגיעו לשם ממש בזריחה, בשש בבוקר, 6:20 התקפלו, עם האזעקות, סימונה הייתה עם הבן שלה בקשר – ופתאום זה ניתק. יעלי כבר אומרת לי, זה לא נשמע טוב".
זו-ארץ לא מיהר לקפל את בגדי הים. "הייתי בהדחקה. אה, יהיה בסדר, אופטימיות של החיים, מה כבר יכול לקרות? הכל ורוד, הילדים נהנים. אבל ההודעות המשיכו להגיע ואז התקשרתי לאחותי, עדיטל, אמא של עילי, והיא אומרת: אני לא דואגת לעילי, יש לו שמירה מלמעלה".
שלחה אותך להדחקה נוספת.
"אבל הבנו שיש עניין בארץ, והתחילו להגיע סרטונים. עדיין הייתי בלי הטלפון. יעלי ניהלה את זה, היא טובה במצבי משבר. הדקות רצות והיא התחילה לקבל סרטונים של חטופים, הווידיאו של הריצה בנובה, הטויוטות בשדרות. פתאום יעלי ואני אומרים ביחד: לחדר! עכשיו!! ביקשנו מהילדים להישאר ביחד, להמשיך לשחק. לא אמרנו להם כלום עדיין, ניסינו להבין מי נגד מי".
תשמע, גם מפה היה קשה להבין בהתחלה.
"אז תחשוב מה קרה שם. סגרנו דלתות, הורדנו וילונות והמשכנו לומר לילדים שהכל טוב. בתוכנו הבנו שיש משבר. איפה עילי? לא מוצאים אותו. מפעילים את כל הקשרים שלנו, גם בצבא, שולחים רשימות. כלום".
לאן הגעת?
"למנהלי בתי חולים, שאלנו אם עילי במקרה שם. ישבנו שם בחדר היפה בסיישל, והבנו שהילד נעדר. אמרתי ליעלי, 'מאמי, אנחנו חייבים לעוף מפה'. התחלנו להפוך את כל העולם כדי להשיג טיסות. ברגע אחד המקום הכי יפה בעולם הופך להיות שחור משחור. זה מסך שיורד פתאום. ועדיין, אחרי הכל, הייתי בתחושה אופטימית. זה עילי, ימצאו אותו, ילד מלא הומור, סחבק, מסתדר כזה וצ'ארמר של החיים. הצלחנו לארגן טיסה לישראל דרך פרנקפורט. בערך הכי הפוך על המפה – אבל רק רציתי לחזור הביתה".
מה עבר לך בראש תוך כדי?
"שיהיה בסדר. ויעלי מתפקדת, ממשיכה לנהל את האירוע, היא מנהיגה חזקה. היו לי רגעים שבהם הייתי חסר אונים קצת מהפחד שקרה הנורא מכל. אתה כאילו בהדחקה, רוצה לשדר לילדים אופטימיות. אחרי שעה קראנו להם, אמרנו שהייתה מסיבה שעילי הלך אליה, הגיעו מחבלים והוא נעדר אבל בסדר כרגע. פשוט לא מוצאים אותו. והם אומרים: אבא זה עילי, הוא בטח מסתתר איפשהו. אל תדאג".
הקשר ביניהם חזק.
"הוא בן דוד שמאוד קרוב אליהם, כל שישי אצלנו בארוחת שבת. עבדנו בעבר על שעשועון אינטראקטיבי מול קהל ('המכירה הפומבית' – ר"ש) שהוא בנה איתי במשך שנה וחצי, נסע איתי לכל חור בארץ. הוא בן בית. חשבתי שצריך להיות מאוד זהיר עם שלושת הילדים במה שאני אומר מעכשיו. זה לא עוד קשר".
"הרגשתי שעילי ז"ל היה כמו בן שלי. החלפתי לו חיתולים לא מעט. כשהיה בן ארבע לקחתי אותו על הטוסטוס שלי. היינו נוסעים לבית שלנו בת"א, לבריכת גורדון. הוא היה מאוד גאה בי: דוד שלי הסלב. עילי היה משאיר לי לא פעם הודעות קוליות שמחות כאלה: 'דוד שלי גיאצ'וק, מה קורה?' לפעמים, אני נכנס לשמוע את ההודעות שהוא השאיר לי".
בינתיים המנועים בסיישל התחממו בדרך לטיסה לפרנקפורט. "עלינו למטוס בידיעה שעילי נעדר. הייתי עוד אופטימי. קנינו וויי-פיי מראש, הבנו שאנחנו בזמן אמת. ישבתי עם הקטנה ליה במטוס, יעלי במרכז עם שני ילדים, במרחק שני מטר ממני. המראנו, שעה עוברת, יעלי ואני במבטים אופטימיים האחד לשני. אחרי שלוש שעות היא שולחת לי וואטסאפ במטוס: 'מאמי, הוא מת'".
אין לי מילים.
"היא כתבה: 'מצאו איזו תמונה שלו. זה חד-משמעית הוא. אני מבקשת ממך לא להתפרק, תישאר חזק מול הילדים'. אתה מוצא את עצמך עם הילדים במטוס, מסתיר את הטלפון. יעלי שם, במושב אחר, ואנחנו רק מסתכלים בעיניים. איך מתפקדים מפה? ואנחנו מבינים שצריכים לחכות לנחיתה בפרנקפורט כדי שאאסוף את המשפחה יחד. אז אני פשוט יושב בטיסה, מחבק את הילדה שלי וכל החיים עם עילי עוברים לי מול העיניים: הלידה שלו, גן הילדים, כיתה א', הרגעים ביחד, הטיולים, אחותי, אמא שלי, אבא שלי, הקשר המשפחתי".
הכל התערבב.
"וההורים שלי, שגרו שנים בקומה רביעית ברמת-גן ואחותי והמשפחה שלה בקומה הראשונה באותו בניין, הקרבה הזו תמיד. ואני יושב במטוס ומסתכל על יעלי, ושנינו מחזיקים, אתה יודע איזה קשה זה להחזיק את הדבר הזה? מתייעצים בינינו מה צריכים לעשות, ואיך אומרים דבר כזה לילדים. תוך כדי יעלי שואלת פסיכולוגית מהארץ איך מתווכים בשורה כזו לילדים, אנחנו מתכתבים והיא מעבירה לי וכותבת, 'מאמי, אתה תעשה את זה. אתה תודיע להם איך שננחת. אני לא יכולה לעשות את זה'. זו הטיסה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים".
נשארו שש שעות בערך. איך מעבירים?
"אין לי מושג. הסתכלתי בהודעות עם עילי, בהיסטוריה שלנו שם, ועוד פעם בתמונה ההיא שמצאו, לוודא שזה הוא. אני עם ההדחקה שלי אומר ליעלי: אולי זה לא הוא, אולי זה לא סופי? איך יודעים? יעלי מבינה ואומרת לי, 'מאמי, זה עילי'".
המשפחה נחתה בגרמניה, בדרכה לישראל. החדשות שחורות משחור. "לא יכול להסביר את דפיקות הלב שלי. אתה משדר לילדים שהכל כאילו רגוע. תוך כדי שקמו מהשינה במטוס הם שואלים, 'אבא, מה עם עילי'? ואני אומר, 'כבר-כבר, בואו נגיע'. אני דוחק את הרגע, מנסה להתרחק ממנו ומבין שאין לי ברירה אלא להודיע להם. אספנו את המזוודות, חיפשתי מקום קטן, נורמלי, שקט, בשדה תעופה הומה אדם".
עדיין באווירה זרה, נזכיר.
"אין שום דבר חומל בעיניים, ואתה מת לשמוע עברית. זה היה קשוח מאוד. הובלתי אותם בשדה, לא הכרתי כלום, לא ידעתי לאן, אבל ניסיתי. קיבלנו הנחיה לאגד את כולם ביחד כחמישה, בחיבוק קבוצתי, מגובשים, אבל לא מצאתי מקום שקט כי הייתי חסר שקט. ראיתי פתאום פינה מתאימה, הכנסתי את כולם לשם. ואז הסתכלתי על יעלי, והיא עליי. הבנתי שאני צריך להודיע להם ואמרתי: 'אמא ואני מאוד מצטערים לספר לכם שעילי... נפטר', ואת המילה 'נפטר' כבר אמרתי בלחש, בשארית כוחותיי, ואז נשברתי".
רגע קשה מאוד.
"ובדיוק מהרגע הזה אתה רואה משפחה שלמה עומדת בזעקות שבר, בשדה תעופה זר. עוברים ושבים מסתכלים עלינו, וחושבים מה קורה למשפחה הזו? אנחנו מתחבקים חזק כל הזמן. יעלי ואני אמרנו לילדים: אנחנו כאן איתכם, תמיד נהיה. אלה היו שעה וחצי של בכי בלתי פוסק, של כולם. עוד לא הגבנו לפניות מהארץ, היינו בדיני נפשות מול הילדים".
הם פגשו את המציאות המצערת כבר במטוס בדרך לישראל. "היו איתנו על הטיסה עוד שלוש משפחות שהילדים שלהן נרצחו במסיבה. אני עם הקטנים, בשורה האחרונה. באמצע הטיסה אומרת לי הדיילת: הגדול שלך לא מפסיק לבכות, הוא בתחילת המטוס, כדאי שתלך להרגיע אותו. כמובן שהרגעתי".
מניח שהיה מורט עצבים גם בדרך לארץ.
"תקשיב, באופן מוזר אני בכלל לא זוכר את הטיסה הזו. עוד לא הבנו שיש מלחמה, נחתנו, ואז התפרקנו. הגענו הביתה. נסעתי ישר לאחותי, שהייתה בהדחקה. היא רצתה להאמין שעילי בחיים, למרות שהבינה אחרי התמונה שלו שזה לא יכול להיות. פתאום הבנתי שאני חלק ממשפחת השכול. חיכינו עד שיבוא הקצין מהצבא לתת את האישור שעילי נרצח. אני עדיין הייתי איפשהו בהדחקה. אולי זה לא הוא, אולי זה מישהו דומה. אחותי ידעה, היא חזקה".
ארבעה ימים אחרי שעילי ברעם נרצח, הגיעה גם ההודעה הרשמית מצה"ל. "יעל, אני והילדים לא זזנו מהבית של אחותי, עברנו לגור אצלה. כל המשפחה יושבת ורק מחכה לבשורה, תנו לנו את האישור שהילד שלנו איננו, שהוא לא יחזור. הקצין נכנס, אמר את זה, ורק אז אני הרשיתי לעצמי להתאבל ולקבל את זה שעילי איננו. זה פיגוע בלב של המשפחה שלנו. ותאר לך כמה משפחות יש כאלה בישראל".
זו-ארץ ואחיינו עילי היו בקשר קרוב במיוחד מהיום שבו נולד. "הרגשתי שהוא היה כמו בן שלי. אחותי ואני מאוד קרובים. החלפתי לו חיתולים לא מעט. כשהיה בן ארבע לקחתי אותו על הטוסטוס שלי. היינו נוסעים לבית שלנו בת"א, לבריכת גורדון. הוא היה מאוד גאה בי: דוד שלי הסלב. עילי היה משאיר לי לא פעם הודעות קוליות שמחות כאלה: 'דוד שלי גיאצ'וק, מה קורה?' לפעמים, גם בימים האלה, אני נכנס לשמוע את ההודעות שהוא השאיר לי".
הספקתם להיפגש בסוכות.
"השיחה האחרונה שלנו הייתה בארוחת החג אצל אמא שלי, ממש כמה ימים לפני. נכנסתי הביתה והוא היה עם משקפי שמש גדולים, משחק אותה בלגניסט כזה: 'הופה גיאצ'וק, בוא תן חיבוק'. אני מחבק והוא ישר עוקץ: 'תביא חיבוק מכל הלב, כמו יעלי!' עילי היה האדם הכי שמח, הכי אמיתי בעיניים. היו לנו הרבה שיחות עומק".
הייתה לו בת זוג?
"שי-לי, הרבה שנים. הם נפרדו לפני אבל הקשר איתה היה מאוד חזק, והיא מלווה אותנו כל הזמן".
זו-ארץ מיהר לצאת להופעות בהתנדבות בכל הארץ עם סיום השבעה על אחיינו. "אתה מתחיל להבין מה קורה ושהמדינה במלחמה איומה, מתקפה אכזרית, נוראית. אני ממש מרגיש בגוף שלי שאני רוצה ללכת לעזור, לקום, להופיע ולהתנדב ולעשות. באותו יום שבו עלינו לקבר, נכנסתי לוואן עם הנגנים ועם אחי, וזה היה כמו בולמוס. הרגשתי שאני חייב לתעל את כל השכול, הכאב והצער לעשייה, לנתינה, להשפעה. הגעתי לגבול עזה להופיע מול התותחנים, אחר כך הופעות לחיילים, מפונים במלונות, שלוש-ארבע ביום. לא הרגשתי שיש לי אופציה אחרת".
בבית הבינו?
"לגמרי. יעל הבינה שזה צורך נפשי שלי וחיזקה אותי, סע, סע. המשכנו להופיע, כפר עזה. קבלות שבת, פצועים בסורוקה, תל השומר. יעלי עשתה פעילות עם הילדים, הכינו עוגות עם הכיתה של יהלי ולקחנו לשיבא לשיקום. תשמע, אני מגיע למקומות להופיע, ואנשים יודעים על הטרגדיה שלי. אני בא לנחם אותם, והם מרימים לי. אומרים: לא מאמינים שאתה פה אחרי מה שעברת".
רגעים שלא תשכח?
"אחת ההופעות הראשונות, המפונים של קיבוץ כפר עזה בשפיים. הגעתי בערב עם שני נגנים. ניגש אליי האחראי ואומר גיא, השקעת ובאת אבל אני מצטער, לא בטוח שיבואו להופעה. הם אחרי 12 לוויות היום. 12 לוויות! בלתי נתפס. אני אומר לו הכל טוב, רק באתי לתת, מקסימום לא נופיע. ישבתי עם הליינאפ להתאים שירים. שמונה וחצי בערב, יש מעט אנשים, אבל באים יותר ויותר. צעירים ומבוגרים, ואני רואה סבתא עם מקל מקדימה שרה ורוקדת. שרתי את 'שיר ערש' של שלונסקי ופתאום האישה המבוגרת נעמדה עם המקל ומיררה בבכי, לא אשכח את זה בחיים שלי. חשבתי שאני לא בסדר. שאלתי אותה אם להמשיך והיא אמרה לי, 'כן, אני מתרגשת'. זה היה וואו".
הנחית את טקס הזיכרון של כפר עזה בשפיים, במלאת 30 לטבח.
"אני מנחה הרבה טקסי זיכרון, במשך שנים, ואומר לך, רז, זה היה משהו שאי-אפשר לתפוס בכלל. אני בטקס, מקריא 'יזכור', קורס ובוכה כולי. זה מילא, עוד הגיוני. ואז המזכיר של הקיבוץ עולה להקריא את שמות הנרצחים, והיו עשרות. הוא עומד על הבמה, אני לידו. על המסך תמונות של אנשים ברגעים הכי יפים של החיים. וכל שם שהוא מקריא מוציא זעקה קורעת לב מהאולם, בתדר כזה שאנחנו בכלל לא מכירים. זה הימם אותי. הטקס הזה נגמר בדממה רועמת ובעצבות שאתה לא יכול לכמת לאותיות".
מה שלום הילדים מאז?
"זו טראומה קשה. יש להם הרבה שאלות. הם מאוד שונים באופי, אז כל ילד מבטא את שלו. קודם נפטר סבא נסים, אבא שלי, שהיה מאוד אהוב, ראש המשפחה. פתאום עילי, שהוא גם צעיר מבחינתם, קרוב יותר לגיל שלהם. ואז הלב נשבר עם פטירתו של מנחם ז"ל, אבא של יעלי. הקטנה יכולה להיות מבוהלת מכל מיני דברים, סגירה או פתיחת דלת. יש לפעמים טון של צעקה בבית, ואתה קולט אותה מאבדת את השלווה. האמצעי, אורי, הוא יותר מאופק, שזה גם יכול להדאיג".
איפה ראית סימנים כאלה אצלו?
"לפני הצילומים של 'הישרדות' בפיליפינים, חשבתי שאני לא רוצה לעבור את פסח בלי המשפחה אחרי כל מה שעברנו, לא רוצה להיות רחוק מהם לחודשיים רצוף. אמרתי ליעלי, אתם תהיו איתי בפסח. סיפרנו לאורי שטסים לבקר את אבא בפיליפינים והוא לא רצה, הוא פחד: אבא, מה יהיה אם? אנחנו יהודים, ישראלים, יחפשו אותנו מחבלים. ואנחנו אומרים לו אורי, אנחנו ביחד, אתה תהיה בסדר, אל תדאג, שומרים עלינו. אבל הוא התקשה להשתכנע. עד שבסוף אמרתי לו אורי, אני לא רוצה להיות רחוק מכם, תעזור לי. הם באו, עשיתי סדר לכל 120 אנשי ההפקה, הכי יפה ומרגש בעולם".
שקלת הפעם לבטל בגלל הטראומה במשפחה?
"לא, לא התלבטתי. זו הייתה נסיעה קשה מאוד אבל הנסיעה נתנה לי גם את האוויר, רגע לצאת למשהו אחר. מצאתי את עצמי בשנה נורא-נורא עצובה, אני מצלם 'מחוברים', ודרך התהליך שם, שהיה תרפויטי, הבנתי כמה אני עצוב וכמה אני מדחיק ועד כמה אני בשכול. ואיפה, אני רגע? אני לא מאלה שמדברים, אני מחזיק. דרך החוויה של 'מחוברים' הבנתי איפה אני עומד. התחלתי לצלם עשרה ימים אחרי שעילי נרצח".
שברת דיסטנס עם המתמודדים על רקע מה שקרה לך, ובכלל?
"זו עונת משפחות של 'הישרדות'. יש אמא ובת, אחים. עונה מרגשת. פתאום בשנה כזו, אחרי כל מה שעברנו, עומדות מולי משפחות. הייתה שם עוצמה. יש דיסטנס כזה, כן, אבל הפעם משהו השתנה בהם מולי, וגם בי מולם. תראה, אנחנו קצת יותר רכים. הקושי שלי לעזוב את הילדים היה אדיר הפעם, כי הם באמת בתקופה שבה כל אחד בדרכו צריך את החיבוק האבהי, ולכן היה חשוב לי שהם יבואו לביקור".
אף אחד במועצת השבט לא ביקש לחבק אותך?
צוחק. "זה לא, אבל המונח 'עם ישראל חי' נאמר שם כל יום בקול רם על ידי המתמודדים".
בתחילת 2023 זו-ארץ, מנחה "האח הגדול", היה על תדר אחר לגמרי. "זו השנה הטובה בחיי", אמר בראיון למגזין "לאשה" בפברואר בשנה שעברה. "אתה לא תאמין מתי ראיתי את הכתבה. שלחו לי בטלפון, איך שיצאה, ואני יושב בטיפול נמרץ מול אבא שלי שנמצא ברגעים האחרונים של חייו, כבר לא בהכרה, בן 84, אבל תמיד היה בשיא הכושר. שנינו לבד בחדר, אבא ואני, ואני מבין שזה הסוף. אבא שלי, האור בחיי, העוגן שלי. אני פתאום פותח את הכתבה ורואה את הכותרת: 'השנה הכי שמחה בחיים שלי'. עכשיו אני יושב איתך שנה וארבעה חודשים אחרי ואומר לך: זו השנה הכי עצובה בחיים שלי".
ואתה אפילו צוחק קצת.
"מייאוש. וואו, איזו שנה. בוא, העיקר שיחזירו את כולם הביתה. לשבעה של עילי הגיע רון חולדאי, ישב איתנו בסלון, דיבר בצורה מאוד רגישה. אחותי שאלה, 'תגיד, רון, אתה רוצה להיבחר שוב לראשות העיר?' הוא אמר לה: 'עכשיו זה לא מעניין אותי, צריך להתמודד קודם עם מה שהמדינה עוברת'".
מאמין לו. תחילת המלחמה.
"אז אחותי ענתה: 'כדאי שהעירייה תעניין אותך, כי בכל בוקר כשאני מתעוררת בעלי לוקח אותי להליכה בטיילת החדשה שעשיתם, ובכל פעם שאני מסתכלת על כל היופי הזה מולי, אני מבינה שאני רוצה לחיות למרות שאיבדתי את היקר לי מכל'".
מה אמר?
"כלום. רק בכה".
היית עם אבא גם ברגעים האחרונים.
"הוא עבר טיפולים כימותרפיים בחודשים האלה, ניסה גם טיפול חדשני. אמרתי לו אבא, הטיפול ייקח אותך אחורה בהתחלה, אבל הוא היה נורא אופטימי. 'קטן עליי, אני אעשה הכל'. עברתי איתו חצי שנה של ירידות ועליות וראיתי אותו נלחם. זוכר לילה שאני יושב מולו, רואה אותו סובל, אבל מתמודד ולא נכנע. אמרתי בקול רם: 'אני הבן של נסים'. הוא לא ענה, אבל הייתי גאה בו. אמרתי לעצמי: תיקח את הכוח הזה מהתחושה שאתה הבן של נסים. הוא היה החבר הכי טוב שלי וגם המעריץ מספר אחת. הוא אהב את עילי כמו שאהב אותנו, הילדים שלו. בלוויה של עילי אמרתי שאם אבא שלי היה בחיים כשעילי נרצח, הוא היה מת באותו הרגע".
עילי ברעם ז"ל נרצח לפני יותר משמונה חודשים, אבל זו-ארץ מספר שאיש מהממשלה לא בא לנחם.
טוב, אתכם לא. אבל לזכותו של נתניהו ייאמר שהספיק להגיע לנועה ארגמני מאוד מהר.
"כשהודיעו ממש לא מזמן על מותם של ארבעה חטופים, ראש הממשלה נעלם ונאלם. במקרה הזה עוד לא יצאה השבת, הוא רץ למצלמות. זה מראה מהי לקיחת אחריות. הרי אין דבר יותר פוליטי מזה. אתה רוצה להנהיג? זה לא רק בדברים הטובים, אלא לעמוד שם עם שכפ"ץ ולדעת לחטוף, גם במקרים הרעים. לא לשלוח את דניאל הגרי, אלא לעמוד שם בעצמך. תראה את חולדאי. אני לא מכיר אותו, אבל ברגע שהוא בא, אישיות כזו, זה נתן הרבה כוח למשפחה, אפילו אם דעתם נניח לא כדעתו. מישהו הגיע מהממשלה לאחותי?"
5 צפייה בגלריה
זוארץ ב''האח הגדול''. ''התוכנית הופכת לבמה משמעותית למשפחות החטופים''
( צילום: מיכה לובטון)
התשובה ברורה.
"לא הגיעו. מה פתאום שיגיעו? כל הממשלה הזו צריכה להתקפל כבר, למסור את המפתחות וללכת הביתה. אנשים שלא לקחו אחריות על האירועים עד 7 באוקטובר, גם על היום הנורא הזה וגם על כל מה שקורה למדינת ישראל מאז אותו יום. זה ברור שאלה אנשים שעסוקים בהישרדות ובכיסא שלהם, ופחות חושבים על שלום העם. הם טובים בלהאשים את כולם. אין ניצחון מוחלט! הפסדנו! אני הפסדתי כמשפחה, המדינה הפסידה. כל מי שאומר 'ניצחון מוחלט' היה אמור להבין את זה לפני 6 באוקטובר, שנים אחורה. כל מי שלא עשה משהו כדי לנצח את חמאס עד 6 באוקטובר כנראה טעה בענק לאורך השנים. אני בעד 'ניצחון מוחלט', אם תחזירו אותם קודם הביתה בעסקה גרועה. הרבה משפחות של חטופים נמצאות היום בחרדה ובפחד להפוך להיות משפחות רון ארד".
אתה מופיע מול המשפחות לא מעט. גם שם, אני מניח, לא חסרים רגעים שתנצור.
"פגשתי את שלי ומלכי שם טוב בעצרת בהרצליה. עומר שלהם חטוף. אתה רואה את הכאב בעיניים של שלי, בשפת הגוף, היא כל כך רוצה לראות את הילד שלה. הראתה לי סרטונים שלו, ילד כזה מתוק ומלא חיים. איך אפשר ללכת נגדה? אוי ואבוי לנו כעם אם בנושא הזה לא נהיה בערבות הדדית. ברור שמותר לנו להיות בדעות אחרות, אבל יש דברים שחייב להיות לגביהם קונצנזוס – כמו החזרת החטופים. תראה מה קרה בישראל כשנועה, שלומי, אנדריי ואלמוג חזרו. הרגעים של המציל בים, השלטים שהוחלפו עבור נועה באוניברסיטת בן-גוריון. אלה רגעים שאני גאה בעם שלי. כולנו בבית התחבקנו מול הטלוויזיה ביחד".
ב-28 במאי הלך לעולמו מנחם בר זוהר ז"ל, אבא של יעל. זו-ארץ נשא הספד מרגש. "תראה, מהיום הראשון היה לנו חיבור של הומור. היה לו תמיד זיק כזה בעיניים עם סאבטקסט: תשמור על האוצר שלי אחרת אתה מסתבך. מנחם היה דור שני לשואה, אבא שלו איבד אישה וילדים, הגיע לישראל עם סבתא רחל שהייתה בפרטיזנים, היסטוריה קשה. מנחם גדל כילד שלא קיבל את החום והאהבה שהוא רצה. לא היה להם את האפשרות לתת. אנשים שלא נדע מה עברו. היה איש חרוץ ומלא בחום".
בעצם לקח יד ביד את יעל בשנים הכי משמעותיות שלה בקריירה.
"בלוויה שלו אמרתי: מנחם, איזה מזל שהיית לצד יעלי בשנות ההתבגרות שלה. נורא קל היה ללכת לאיבוד, ואיזה מזל שמנחם היה שם לגונן עליה. אבא טוטאלי שקם בבוקר, מכין סנדוויצ'ים לכולם, לוקח, מחזיר. עבורי זה היה להסתכל על יעלי ולראות השראה, את הקשר החזק לאבא שלה, איזו ילדה, איך היא סעדה אותו. אני שנה ושלושה חודשים אחרי מותו של אבא שלי, לא מרגיש שהתאוששתי. זה לפעמים תופס אותי. יעלי עכשיו קמה מהשבעה שלה, הרגע קמנו בעצם, והיא לא מצליחה לעכל ולהפנים. זה מישהו שהיה כל העולם שלה, והיא שלו. ברגע אחד הכל נקטע".
הוא כבר 30 שנה איתנו בתעשיית הבידור, החל בלהקה צבאית, דרך תפקיד די ראשוני באופרת הסבון 'רמת אביב ג'' בניינטיז, אותה הסדרה שממנה צמחה בר זוהר. מאז שיחק בעשרות תפקידים בטלוויזיה, בקולנוע, וגם בתיאטרון שהוא מאוד אוהב והפגיש אותו עם אהבת חייו במחזמר "מרי לו". עם השנים נסק בתפקידי הגשה שונים בטלוויזיה, עד שלוהק להובלת אחת מספינות העוגן החשובות בפריים-טיים, "הישרדות" של רשת כיום, ובהמשך את "האח הגדול" לצד לירון ויצמן. בגיל 51 הפך זו-ארץ לאחד מכוכבי הטלוויזיה הגדולים בישראל ובמקביל פיתח גם קריירה של מוזיקאי כסולן ולצד האח רועי.
לפני שפתחנו בשיחה ביקש זו-ארץ לדבר רק על מה שקשור ל-7 באוקטובר, כי "רק זה הדבר החשוב", אבל במציאות ההזויה הישראלית גם "האח הגדול" המשודר ברשת 13 בימים ראשון, רביעי, חמישי, שבת, נכרך מהר מאוד עם מאבק משפחות החטופים, שחלקן העלה קמפיין נגד התוכנית תוך שימוש בפני החטופות והחטופים, בדיוק ימים לאחר פרסום סרטון חטיפת התצפיתניות.
"הקמפיין הזה לגיטימי", נחרץ זו-ארץ. "אם זה עוזר להעלות את המודעות לחטופים ולהציף את הנושא שוב ושוב, ואנחנו עכשיו פה ממש דנים בזה – אז לגיטימי. חשבנו על כל מיני תרחישים שאולי יקרו במהלך תוכנית הפתיחה, אולי מישהו יעלה לבמה ויעשה משהו בנושא החטופים. האמת? לא הייתי מפריע לאחד כזה, הייתי מחבק אותו. מי אנחנו שנגיד משהו? אין לי זכות דיבור בכלל".
אבל בכל זאת אתה מוביל תוכנית מאוד אסקפיסטית בתקופה כזו. זה לא עובר לכולם חלק בגרון.
"למרבה הצער שמונה חודשים חלפו, ועדיין 120 חטופים לא איתנו וזה נורא קשה להעלות על הדעת. אז מתי בתוך כל זה נכון לחזור? לא יודע. זו שאלה שאולי כל צופה יענה עליה אחרת. רוב התוכניות חזרו לשדר, גם 'האח הגדול'. ברור לגמרי שהמציאות המורכבת שלנו נכנסת עמוק לתוך תוכנית המציאות הזו, ואני רואה את זה מול העיניים. התוכנית כבר הופכת לבמה משמעותית עבור משפחות החטופות והחטופים. תסתכל בתוכן של 'האח'. המתמודדים מדברים לבד על החטופים, אורגני, אף אחד לא אומר להם, אף אחד לא מוביל אותם. אז בסוף תוכנית כזו גם עוזרת להעלות את המודעות. גם לירון ואני דואגים להזכיר את החטופים בכל תוכנית".
היו לך דמעות בערב הראשון.
"וואו, זה היה קשה. תראה, לצד הביקורת יש הרבה אנשים שצריכים את התוכנית והיא מהווה עבורם דרך אחרת להתמודד עם האירועים, דרך נוספת אולי לעבד את הטראומות המשותפות שלנו. אלו מפלט וקצת הקלה בתוך הזמנים הקשים שכולנו עוברים. שמע, את עילי אי-אפשר להציל, אבל את האחרים אפשר, וזה מנחה אותי כל הזמן בכל מה שאני עושה, גם להשתמש בבמה של תוכנית בידור בפריים-טיים".
איתי לוי העלה מסוק להודיע לדיירים על שחרור החטופים. איך מונעים כזה מידע משמח מהבית?
"יש דיונים על הדבר הזה, שכרוך בעניינים משפטיים".
זו-ארץ עושה צעדים באחרונה גם בכיוון קריירת המשחק. "תראה, בישראל בשנים האחרונות יש מקובעות לגבי זיהוי שלי כמנחה. אני יכול להבין ולקבל את זה באהבה, אבל גם יודע שכל דבר יגיע ברגע שלו. אני תמיד הייתי גם וגם וגם. התשוקה למשחק אצלי היא אדירה. שלחתי אודישן ל'הלוטוס הלבן'".
לא פחות.
"קיבלנו תשובה שלילית אבל עצם זה שרצו לראות אודישן שלי, מאוד אהבתי".
תמיד תוכל להעלות עוד שיר בתוף פאנטם.
"מבקשים את הפאנטם איפה שאני לא הולך. אני לוקח אותו כל הזמן איתי בבגאז' וכבר הגדלתי את הרפרטואר. החלום הוא לעשות מופע רק עם פאנטם. הרי גדלתי ככדורסלן, בלגניסט. באסיפות הורים אמרו שהילד בעייתי, לצד אח שהוא פסנתרן גאון, מנגן צ'ייקובסקי. פתאום יש לי כלי שאני יכול לבטא את עצמי עליו".
שמע, אתה מרים להנחתה בעוון סאחיות יתר.
"יודע, אני נקרע מצחוק מזה, אבל בסוף, כשאני מנגן, אני באמת נהנה מהרוחניות של הדבר ומהמוזיקליות".
