1. בסיומו של עוד שבוע כבד דמים וכבד ימים, אתחיל את הטור הזה דווקא עם אמיתי ארגמן, בן 23 שמעורר אצלי תקווה. אמיתי הוא לוחם בחטיבת הקומנדו, שאיבד את שתי רגליו בקרבות בעזה. כמה מחבריו הטובים נהרגו לידו. הוא הגיע לבית החולים במצב אנוש ועם מדדים שאדם רגיל לא היה שורד איתם. אבל אמיתי אינו אדם רגיל. יש לו סיבות טובות לבכות על מר גורלו, אבל הוא בוחר להסתכל על מה שיש: הוא בחיים, והוא זכה להילחם עבור המדינה שאותה הוא כה אוהב. אמיתי מתכוון להמשיך קדימה בכל הכוח: הוא משחק טניס על כיסא גלגלים, הוא רוצה להתחיל ללמוד בקרוב (שוק ההון מעניין אותו), הוא התחיל ללכת עם פרותזות בשיקום, וגם אהבה אני משוכנע שימצא בקרוב (אני מקנא במי שתזכה בו).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אמיתי בא לחתור איתי על קיאק בכנרת. מסע השיקום שלו מעורר השראה. הוא כל הזמן מסביר לי למה היה לו מזל, למה הוא יצליח, למה יהיה טוב. וכשזו הגישה, גם החיטה תצמח שוב.
2. מיד נחזור לגיבורים שלנו, לישראלים שמחזיקים את ישראל בשעתה הקשה. אבל מילה על אהוד ברק. קודם כל, אצהיר כי אני מאמין לברק שהוא דואג לישראל ורוצה להציל אותה מאסון. מכונת הרעל האדירה נגדו לא תשכנע אותי אחרת. אסרב להכחיש גם כי יש בי מידה לא מבוטלת של הערצה לאיש. זו האמת. ועדיין, אני כמעט המום לראות כיצד אדם כה גאון מנסה שוב ושוב להטיח אנשים בקיר בתקווה שהקיר ייפול. גם כראש ממשלה ברק ניסה לפתור את כל הבעיות. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, למשל. אני מעריך את היומרה, אבל זה פשוט לא משהו שאפשר לפתור באיזו נוסחה גאונית, גם כשאתה באמת בעל איי-קיו כמו שלו. ברק השאיר אחריו עיי חורבות. הוא נבחר לראשות הממשלה בניצחון אדיר, ואחרי שנה וחצי התפוגג בקול ענות חלושה. לזכותו ייאמר שזה קרה בגלל שניסה. הוא באמת ניסה.
3. גם כעת הוא מנסה. ברק כתב מאמר בשבוע שעבר עם היגיון אהוד-ברקי. ישראל במשבר קיומי, אז צריך לשבור את הכלים כדי להצילה. הוא מפרט תוכנית כאילו סדורה, אבל המציאות לא בנויה בנוסחאות שפותרות כל מזור. הבעיה ברעיונות של ברק היא שזה גם לא ילך, וגם עלול להפוך להיות סטנדרט: כל אדם שיחליט בעתיד שישראל באיום קיומי יוכל להרים מרי אזרחי משלו. נתניהו יפסיד בבחירות? בשלב מסוים בוחריו יחליטו שיש סכנה ליהדותה של המדינה או לביטחונה, והם יאמצו את כל מה שמציע ברק כעת: מצור על הכנסת, השבתת המשק ומה לא. הכל יהפוך להיות כלי לגיטימי של הצד השני בהמשך.
מה תהיה התוצאה? נדמה לי שראינו כבר מה התוצאה של העימות הפנימי שלנו. זה עד כדי כך פשוט: כשאנחנו רבים, האויב מזהה הזדמנות.
ושלא תבינו לא נכון: גם אני מודאג. גם אני רוצה דור חדש של מנהיגים. צעירים יותר, כאלה שאין להם חלק במחדל. אבל עד שזה יקרה, צריך לעבוד ביחד בלי לשבור את הכלים. זו לא בדיחה ולא המצאה דמיונית: כדי לגבור על טבעת האש של איראן, שעוד לא טעמנו אפילו רבע מעוצמתה, צריך לעמוד ביחד. זה עניין קיומי: אם לא נהיה ביחד, לא נהיה. ובגלל שברק איש רציונלי, אציע לו גם מחשבה: אם במקום להילחם בכלים מפוקפקים בממשלה תושיט יד לגורמים מתונים ותראה להם שאפשר גם אחרת - השינוי יקרה.
4. יש כל כך הרבה טוב במדינה, ואני לא אוותר על הזכות להאיר את הטוב הזה. אבא של לוחם שריון בשם איתי שלח לי הודעה. בנו האהוב נפצע בשכונת רימל. שיקום ארוך ומפרך. "לא יזיק לילד לצחוק קצת", הוא אמר. הזמנתי את איתי להופעה ונפגשנו לאחריה, וכמו שקורה בשיחות הללו, עולם בלתי נתפס נפרס בפניי. הבחורים הצעירים האלה מספרים לך באגביות על עשרות קרבות עם האויב, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם. איתי הוא מפקד טנק, ונלחם שעות במחבלים רבים. אר-פי-ג׳י פגע בצריח והרג במקום את הטען שלו, סמ"ר בוריס דונבצקי ז"ל. בוריס היה חייל בודד שהגיע מאוקראינה. איתי אהב אותו וראה אותו נהרג לנגד עיניו בקרב הגבורה הזה. איתי עצמו נפצע קשה. בנס לא נקטעה ידו, אבל חודשים מהפציעה היא עוד חבושה ומשתקמת. הוא מדבר איתי על הקרבות שעבר ועל השיקום, ודבר אחד מדהים אותי במיוחד בו ובחבריו: הם באמת שלמים כל כך עם המחיר האדיר ששילמו, מבינים שהמלחמה הזו נועדה להציל את ישראל, וגאים שלקחו בה חלק. אין בהם לא נהי ולא טרוניה. הם כואבים את זה שחרדים לא מתגייסים ומאוכזבים מההנהגה, אבל הם גם מבינים שהם הדור שנבחר להילחם ועושים זאת בגאווה ובגבורה.
באותה הופעה פגשתי גם הורים שכולים מקסימים: מישהו כתב לי שראה שאני מגיע לקריית טבעון, וישמח שאפגוש את עמי וסמדר טל. הם איבדו את הבן האהוב שלהם, רועי ז"ל, לוחם בכפיר שנפל בדרום הרצועה.
חודש לפני שנהרג, הוריו פגשו אותו בהתרעננות לפני מעבר משג’עייה לחאן-יונס. רועי ניסה להרגיע אותם וסיפר שהוא ברצועה, אבל מאחור. אבל הוא חתר למגע. הוא היה חובש קרבי. כולם אהבו אותו. היה ילד ואיננו. סמדר ועמי כאובים, אבל מנסים באמת להמשיך קדימה. להנציח, לזכור, ולצד הכאב גם לצחוק ולהישאר חזקים. כל כך הרבה נופלים יש, כל כך הרבה משפחות שעולמן חרב, אבל הן לא מוותרות. הן מחליטות, גם בשביל הבן שנפל, להמשיך להיות חלק. לא לקמול. העם שלנו לא ישכח את הבן שלכם, עמי וסמדר האהובים.
5. תראו איך טוב מתגלגל בעם שלנו, כמו כדור שלג ממש: עמותת “הגשמת חלום” נעזרה בי כדי לחלק למילואימניקים כרטיסים להופעה של קולדפליי. אבי גבאי, פעם יו"ר מפלגת העבודה והיום מנכ״ל פרטנר, ראה את הפרסום, ואמר לי שישמח גם להטיס כמה מהם על חשבונו. קישרתי אותו לארבעה פצועים, והוא דאג להם לטיסות ומלון. איתם יהיו גם שני מלווים שהוא מימן. פנינו לבחור חרדי מבודפשט בשם אבי קליין, שעובד שם כנהג, כדי שייקח אותם מהשדה למלון ומהמלון להופעה, ושאלנו כמה זה עולה. "לא עולה", השיב. "עליי. אני נהג צמוד של הגיבורים האלה". מישהו נוסף ביקש להזמין אותם למסעדת מישלן. אחר ביקש לסדר להם שם סים מיוחד. כמויות הטוב שיוצאות מהעם שלנו נוכח הגיבורים האלה הן הסיבה שבזכותה אני אופטימי. זו לא קלישאה, אלא אמת עמוקה: המצב לא טוב וההנהגה חלשה מאוד בעיניי, אבל אי-אפשר יהיה להכניע עם כזה. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
