דצמבר 2023 היה קר במיוחד עבור דיקלה בטביליסי, גיאורגיה. היא נסעה לשם להמתין ללידת בתה השנייה, ויקטוריה ויויאן, תינוקת משותפת לה ולידידה שמעון שושן, אחות לרנה ליליאן, שנולדה גם היא בפונדקאות. זה היה רק שבועות ספורים אחרי הטבח. דיקלה חוותה אז רגעי אימה כשאחותה נאווה התחבאה מהמחבלים באופקים, ב-7 באוקטובר. אלא שהחיים בגיאורגיה המשיכו כרגיל, והדיסוננס היה קשה. כל מה שהיא רצתה היה לקחת את הילדה ולחזור מהר הביתה לישראל, אם אפשר בלי להיתקל בפונדקאית. זה היה רגיש מדי עבורה, כואב מדי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"שלושה ימים אחרי ששמעון ואני מגיעים לטביליסי, הודיעו לנו: 'הפונדקאית יולדת'", היא מספרת. "אנחנו נוסעים עם רנה לבית החולים. איך שהגענו, היא ילדה. אני צריכה להיכנס לראות את התינוקת. אצל רנה הגעתי שלושה ימים אחרי הלידה, היה פחות צפוף. כן ראיתי את הפונדקאית, אבל לא יותר מזה. הפעם אני נכנסת למסדרון בבית החולים ואומרים לי בדלת, 'תזכרי שהפונדקאית לא מרגישה טוב, אז אנא לדבר בשקט'".
בדיוק הפגישה שאת רוצה להימנע ממנה. שוב.
"כן, איך זה שוב קורה דווקא לי? אני בלחץ, תופסת את שמעון ואומרת לו, מה, איך הפונדקאית פה? אני לא צריכה לראות אותה. והוא מסביר לי שהתינוקת צריכה להיות שעתיים יחד עם היולדת, וזו ההנחיה של הרופא. התברר שהיא איבדה הרבה דם בלידה וחייבת להישאר בחדר. עכשיו, אני בדלת, ואין מצב שאני עושה אחורה פנה".
אני במתח.
"החלטתי להיכנס. פתאום הפונדקאית נותנת לי יד ושמה שיר שלי, אתה לא מבין את הסרט! נתתי לה יד והיא אוחזת אותה במשך שעה ואנחנו שומעות אותי שרה. לא יודעת אם סיפרו לה עליי או שהיא פשוט עשתה גוגל. ישבתי איתה, לא הסתכלתי עליה חזק, לא רציתי לקחת שום רושם, לא זוכרת את השם שלה גם. אחרי שעתיים היינו צריכים לצאת וזה היה המזל, שאני יוצאת ולא היא".
כי?
"יש בי כל הזמן את הפחד מהרגע הזה שבו אני לוקחת את הילדה מהידיים של הפונדקאית, כאילו פסיכולוגית מקננת בי מעין תחושת גזל כזו. זה לא שהיא קנתה לי מרצדס במתנה נניח, זה לא בעולם החומרי בכלל. אני בסיטואציה הזו מרגישה כמו אדם דתי שהיא הכניסה לו ספר תורה הביתה, מלאת הוקרה. אבל באישיות אני גם כזו שלפעמים מרוב שאני מעריכה ואוהבת - אני מתרחקת, לא רוצה. יכולה לאהוב אדם בלי לראות אותו, ולחיות אותו בלב שלי כל החיים. לא חייבת להיות איתו בקשר, יודעת שאנחנו אוהבים זה את זה".
בעבר תיארה דיקלה במוסף זה את מסע הייסורים שעברה עד להולדת בתה הראשונה, רנה ליליאן, שהביאה לעולם יחד עם הבמאי, השחקן והמפיק שלומי אלקבץ. תשע שנים חיכתה לרגע שבו תשמע רק שתי מילים: "את בהיריון". אבל כל טיפולי ההפריה הסתכמו באכזבות ולוו בכאבים פיזיים ובמועקה נפשית. ב-2015, בעצתה של רונית אלקבץ ז"ל, אחותו של שלומי, החליטה לפנות להליך פונדקאות. רנה נולדה בפברואר 2018. בראיון הקודם ל"ידיעות אחרונות" הסבירה דיקלה מדוע היא לא רוצה כל קשר עם הפונדקאית, מה שעלה לה בביקורות נוקבות.
גם הפעם בטח יגידו שאת חסרת רגישות ביחס לפונדקאית.
"בסדר, אבל למה שאתקפל? אלה העמדות שלי, וככה אני מרגישה. גם הפעם החלטתי להתנתק מהתהליך, ושמעון ניהל אותו לגמרי לבד. להפך, בגלל שאני מאוד רגישה, ונוהגת להסביר לעולם את עצמי ואת המאוויים שלי ואת ההיסטוריה שלי ואת דפיקות הלב שלי, אני תמיד בודקת איפה אפשר להפחית כאב. אני יודעת שאם הייתי בקשר עם הפונדקאית, היה לי מאוד כואב להיפרד ממנה. לדעת שהיא נשאה את ויקטוריה ואז לקחתי אותה ממנה פיזית? זה קשה לי מחשבתית, למרות שהילדה שלי ביולוגית. וכן, יש גם קנאה".
כלומר?
"אני מודה שיש יצר של קנאה באישה שיכולה לעשות משהו שאני לא. עכשיו, זו לא קנאה של ירקת, זו קנאת סופרים, מלאת הערכה. את יכולה לעשות את הדבר הכי חשוב בעולם מבחינתי, ואני לא. אני זו שצריכה לקחת את ויקטוריה ממך ולא להתעמת מול זה נפשית, שכלית, רגשית. לא רוצה. מה, אתה חושב שאני לא חושבת על הפונדקאית של רנה? אתה יודע כמה היא עולה לי בראש ואני מתה מפחד שהיא נזכרת ברנה ובוכה? לפעמים גם כואב לי על רנה עצמה".
בגלל החלק החסר?
"כאילו יש איזה בור, יש איזה פרק בספר שלא חוויתי עם רנה וויקטוריה, שמישהי אחרת חוותה. אני חיה בהחמצה עם החלק הזה בשני המקרים. זה קשה לאישה כמוני. יש אחרות שזה יותר קל עבורן, הן בקשר עם הפונדקאית. זה מהמם, שיבושם להן. זה בעיניי כמו הזמרים שיכולים להרים אחרי 7 באוקטובר. האמת? איזה כיף שיש להם כוחות נפש כאלה. לי אין. זו החולשה שלי. אז מי ששופט אותי ‑ שיפסיק, כי יש לי מספיק את עצמי לביקורת. לא צריכה עוד מהצד".
יום אחד גם תשתפי את הבנות בדרך שבה הגיעו לעולם?
"רנה יודעת שהיא לא הייתה בבטן שלי. כבר לפני שנתיים אמרתי לה, 'אמא נורא רצתה אותך וגם אבא נורא רצה, אבל לאמא כאבה הבטן והיא לא הייתה יכולה להחזיק היריון במשך הרבה זמן. אז הייתה אישה מאוד טובה שאמרה שהיא תביא לי אותך'".
היו לה עוד שאלות?
"לא, אבל קורה שלפעמים היא אומרת לי, 'אמא, לא הייתי בבטן שלך'. אז אני חוזרת על הסיפור והיא אומרת 'יופי'. שאלה אם גם ויקטוריה לא הייתה בבטן שלי, אז אמרתי שכן".
איך היא קיבלה את ויקטוריה?
"זה עולה ויורד. יש הרבה מאבקים לתשומת לב, ברור".
ויקטוריה ויויאן הגיעה לעולם בעקבות חיבור שהצליח להפתיע גם אותה עצמה, עם שמעון שושן, 42, המאפר הצמוד שלה שהפך לחבר טוב. "הכרנו לפני 15 שנה ומאז אנחנו ביחד מקצועית ובחיים, כמו משפחה. לשלומי פשוט לא התאים עוד ילד בשלב שבו אני רציתי, הוא היה עסוק, לא היה יכול להתמודד עם כל זה".
התאכזבת?
"לא, די הבנתי אותו. אבל שמע, זה לא שהוא אמר לי פעם אחת 'לא' ואז הלכתי לדרכי. אתה מכיר אותי קצת. היו סשנים בינינו, לא של שכנועים, אלא של שיחות. שמעון היה זמין ורצה, אין לו ילדים, זו הראשונה שלו".
מי יזם?
"חברה משותפת, אתי גבאי. ישבנו יחד והיא אמרה פתאום, שמעון, למה אתם בעצם לא עושים יחד ילד? פאק, נפל האסימון לשנינו. אמרנו יאללה, מתאים. התקשרתי לשלומי, הודעתי לו, בכל זאת אני צריכה לתת דין וחשבון. בירך אותנו ויצאנו לדרך".
4 צפייה בגלריה
תפסתי את שמעון ואמרתי: 'איך הפונדקאית פה? אני לא צריכה לראות אותה'. עם בתה ויקטוריה ויויאן
הפעם היא לוותה בתהליך על ידי אידה בראון, מחברת "סורמום". "והיא ישר אמרה לי, 'אני אדאג לזה שתהיה אחות לרנה'. היו כמה ניסיונות שלא צלחו, בגיאורגיה, אצל פונדקאית, עד שהגענו למצב שצלח, והיה ערב מאוד מרגש. קיבלנו את ההודעה ביחד, שמעון ואני. פעם ראשונה שהתחבקנו כזה חזק".
חיבוק הורי ראשון.
"ממש. שמעון היה אחראי על כל הבדיקות, האיש הטכני, העבודה הכי חשובה".
איך משלימים עם זה שהאחיות צריכות להתפצל בין שני האבות, כשהן לא ישנות אצלך? צובט בלב.
"זה נשמע ככה על הנייר, כן. אבל לרנה יש חיים אצל אבא שלה, ממלכה, והיא מחכה לפעמים ללכת לשם כי היא פרינססה ממש. אנחנו גם גרים קרוב אז לפעמים אנחנו נפגשים בערב כשהיא אצלו. זה לא מעכיר את מצב רוחי כי אנחנו הרבה יחד. למופעים עכשיו בפרנקפורט למשל אני נוסעת עם שתיהן, הן יהיו איתי יחד שבועיים וחצי".
ועדיין, זה לא פשוט. פתאום יש שלוש דעות איך לגדל את הילדות.
"כולנו, שלומי, שמעון, ואני, באותו ראש. כולנו אנשי קריירה וכולנו מבינים האחד את השני ולא נודניקים ויושבים זה לזה על הלב".
את השעות הראשונות של 7 באוקטובר העבירה בחרדה גדולה לאחותה נאווה, 53, המתגוררת באופקים. "היא נכנסה לטראומה. הייתה בממ"ד עם בעלה וארבעת הילדים במשך 12 שעות. מדי פעם בעלה היה מגיח משם עם אקדח לבדוק מה המצב. אני בטלוויזיה, אופקים נצורה והיא מסמסת לי, 'הנה משה יוצא, נראה מה שהוא אומר'. נכנסנו לסצנה מקולנוע, סרט אקשן מפגר של חיים ומוות ואני לא יודעת מה להגיד לנאווה כדי להרגיע".
עד כמה אתן קשורות?
"מאוד, היא המזוזה שלי. אחרי שיצאה מהממ"ד, היא הלכה לבאר-שבע להורים. לא הייתה יכולה להיכנס לבית במשך חודשיים, היה בה פחד. עכשיו הם כבר חזרו לשם".
את ההשכמה באותו יום, קיבלה מאבא סאלח. "הוא מתקשר אליי ברבע לשבע בבוקר, תפתחי מהר טלוויזיה. לא ידעתי כלום. הייתי עם רנה. שלומי בא, שמעון בא. אנחנו בטלוויזיה, עוד חטופים, עוד הרוגים, דני קושמרו עולה עם הודעות הזיות. כאוס".
בארבעת החודשים הראשונים, לא יצאה כמעט מהבית, "החלפתי תדר, התחלתי להיות עצובה, כל הזמן חושבת על החטופים. אם האמהות והאבות של החטופים היו הולכים ושורפים את המדינה, ליטרלי, אני יכולה להבין את זה. אני הייתי נכנסת לעזה כאמא, לא מעניין אותי. תקשיב, זו מציאות לא אמיתית. אני מבינה כל מילה שבני המשפחות של החטופים אומרים ומנשקת להם את הרגליים".
מזכיר לך שחלקם סופגים קללות ברחובות, בעצרות, גם יריקות. הייתי שם, שמעתי, ראיתי.
"לא יכולה להבין דבר כזה. זה כמעט גרוע כמו החטיפה עצמה. לדבר סרה במשפחות החטופים, בוודאי להתעמר בהן, זה אחד הדברים הכי מזעזעים שיכולים להיות פה. פדיון שבויים זו מצווה הכי גדולה. תראה איך העם התרגש שחילצו את הארבעה במבצע".
היא יצרה קשר מיוחד עם עדי מרציאנו, אמה של נועה מרציאנו ז"ל, התצפיתנית בת ה-19 שנחטפה מבסיס נחל עוז ונרצחה בשבי חמאס. חברותיה, לירי אלבג, נעמה לוי, אגם ברגר, דניאלה גלבוע וקרינה ארייב - עדיין בעזה. "התברר שנועה אהבה אותי. היה לה ולעדי, אמא שלה, ריטואל בבית עם השיר 'ואז את תראי'. הלכתי לעשות איתה הפרשת חלה, שרתי איתה בטקסים, ואחרי כמה זמן שמענו שהילדה הלכה, נרצחה".
שובר לב.
"הגעתי כמובן לשבעה במודיעין, חיבקתי את ההורים. מאז האמא נעלמה, לא בקשר. שלחתי לה שבועיים אחרי השבעה הודעה: 'מה שלומך, צריכה משהו?' מה היא יכולה לענות לי? כלום. זה הכי מובן. הלכו לה החיים, יש לה עוד ילדים כן, אבל איך אפשר לחיות ככה?"
שאלה שאין עליה תשובה ממש.
"אני דואגת שההורים של החטופים, תוך כדי ההמתנה, עלולים לפתח תחלואים בגלל המתח. אבא של אלמוג מאיר הלך לעולמו כמה שעות לפני שפגש את בנו שחולץ מהשבי. הם חיים על אדים, בחסדי השם, אני לא יודעת איך הם מצליחים בכלל לעמוד בזה".
את בקשר עם חלק מהמשפחות כיום?
"הופעתי בעצרת שלהן ואני בקשר עם מלכי שם טוב, אבא של החטוף עומר שם טוב, כותבת לו לפעמים תהיה חזק, תתעודד, ישועת השם כהרף עין. אני קולטת שהוא סובל".
הגיחות הספורות מהבית בחודשים הראשונים הוקדשו רק להופעות בפני פצועים בבתי החולים. "אבל רק לפצועים! לא יכולתי להגיע ללוויות, אזכרות, פשוט לא מסוגלת. ביקשו ממני המון, תבואי, תבצעי שיר. אני לא יכולה נפשית, לא עומדת בזה. גם הרגשתי צורך להיות כל הזמן צמודה לרנה, שנורא נלחצה מהאזעקות. שלומי ואני היינו יחד איתה בשבועות הראשונים".
היא לוקחת נשימה ומבקשת לחזור לשאלה הקודמת. "אתה יודע, ללוויות היה לי הכי קשה לסרב. ראיתי כל כך הרבה אמנים שעושים את זה. אני לא הצלחתי. אני לא יכולה לשיר מול הורים של ילדים בני 20 שהופכים שכולים".
רגעים שתזכרי מהביקורים בבתי החולים?
"שרתי את 'אין עוד אהבה כזאת' לפצוע בתל השומר ומרוב ההתרגשות נפתח לו הפצע בצלעות, ואני מה זה נלחצתי. ישר הביאו רופא. הלכתי למרפסת רגע, דיברתי עם כמה חיילים, וחתכתי מהר הביתה מהפדיחה".
לא קל.
"הגעתי גם לברך ביום הולדת אבא פצוע קשה ששרד את הטבח בבארי. ישב שם עוד פצוע שביקש: תשירי בערבית. אתה יודע, בהתחלה הייתה בי התנגדות. זו השפה של הטבח, כביכול. הייתי במבוכה. לא יכולה לומר שאני לא שרה בערבית, זה לא נעים, וזו סצנה מורכבת. אז הפצוע השני בחדר אמר לי, 'דיקלה, אין לי ריב עם כל הערבים ולא עם השפה שלהם. אנחנו פשוט רוצים להרוג את מי שרוצה להרוג אותנו'".
הסבר ראוי, אפילו ענייני.
"הוא עשה לי שכל, כי אצלי זה לא רק לשיר. זה לחיות ערבית, זה לחלום ערבית, זה להתגעגע ערבית. אני שרה את הילדות, את החיים, את הכמיהה, את עצמי. אז עכשיו איפה החלק הזה בתוכי? עלתה השאלה: מה, אני צריכה להדחיק אותו, לזרוק אותו, להתבייש בו?"
מה ענית לעצמך?
"אמא שלי עזרה לי. נכנסתי יום שישי אחד, שלושה שבועות אחרי הטבח, ואני שומעת אותה מקשיבה לאום כולתום. אני אומרת לה, 'אמא, איך את שומעת ערבית בימים כאלה, אחרי כל מה שהם עשו לנו?' והיא אומרת לי, 'דיקלה, זו השפה שלי. מה אני אעשה? שיישרפו, אבל זו השפה שלי'. היא הרגיעה אותי. אנחנו בבית עדיין רואים סרטים בערבית וגם את אל-ג'זירה, רוצים לראות את תעמולת השקרים ומה הם עושים. אז אמא סידרה לי את הראש בזה".
המלחמה הזיזה אותך ימינה?
"עזוב שמאל וימין, הדעה שאנחנו יכולים לעשות שלום איתם התנפצה לי בפנים. פשוט חיינו בסרט, לא טיפלנו בשום מוגלה, אבל היא הייתה שם בגוף, והיא התפוצצה. חשבנו שאנחנו צריכים לשתות אקמול, כשיש מחלה סופנית. ועוד האשמנו את עצמנו. נתנו להם כסף, אמרנו שזה שקט. מתברר שכולם האמינו להיטלר שהיהודים צריכים למות. היטלר בא עם רעיון, הוא אמר בוא ננקה את היהודים, העשבים השוטים. הייתה מלחמה והפילו אותו, אבל הרעיון שלו נכנס לתודעה של קהילות שלמות. הרעיון לא נמחק, הוא פשוט החליף פרצוף. והיום בפועל אנחנו מרגישים את זה".
איפה טעינו?
"לא התעמקנו בלהבין קבוצות רדיקליות בתוך האיסלאם. אנחנו בפוזיציה מאוד מורכבת. תמיד היינו מעטים, דמוקרטים, מערביים כביכול. הפחד מהזהות היהודית היא חלק מהבעיה שלנו בעיני. אנחנו לא רוצים באמת להבין איסלם. אז אנחנו מרחקים מעצמנו ומנסים כאילו להתחבב על האויב ולהתחנף אליו. בסוף קורה מה שקורה".
יש בך רגש נקמה?
"לא. אני לא יכולה לומר תשרפו את עזה כשאני יודעת שיש שם ילדים ואמהות, למרות שהילדים גדלים להיות אויב. אבל משהו בתוכי לא יכול לאחל את זה".
יבואו ויגידו לך, אין דבר כזה בלתי מעורבים. נועה ארגמני הוחזקה על ידי משפחה עזתית.
"לכן אנחנו במלכוד, כי יש לנו את הגן הרחמן היהודי, ואת הצו המוסרי, שלפיו פועל צה"ל. אני דורשת כריתות, אבל להתנתק לגמרי, ולעולם לא לנסות לחזור או להתפייס. אין שלום".
זה אומר לחיות על החרב.
"כל ניסיון לפיוס יעלה בתוהו. אתה לא יכול להגיד ליהודייה שמאמינה בבורא עולם ובאלוהי ישראל, כמוני, להחליף את דתי, אני לא יכולה. אותו דבר זו הבעיה שיש לנו עם הפלסטינים. השנאה אלינו נכנסה להם לתוך העצמות. אנחנו לקחנו, אשמים, הכל בגללנו, הסיפור הידוע".
השתתפת בפודקאסט שנקרא "איפה היה אלוהים ב-7 באוקטובר". שאלה מעניינת.
"יש לי שאלות. תמיד אני מטילה ספק, זה מפחיד. הייתי רוצה להיות אחת שמאמינה באלוהים ללא תנאי, וללא ספקות, אבל זה קשה. אז הלכתי לרב יוסף בן פורת שיעזור לי, אני שומעת הרצאות שלו המון. אלוהים היה נוכח, אלוהים ידע, אלוהים נתן סימנים, אלוהים הזהיר".
התצפיתניות דיווחו וזלזלו בהן. זה סימן?
"בטח. אנחנו פשוט לא יודעים לקלוט אותות, זו הבעיה. זה אותו מקום של אנשים שמעזים לדבר בלי פחד לבני משפחות החטופים. אני מאמינה שהאדם לא אחראי בלעדי על הגורל שלו ושל הסביבה שלו. יש כוח. אבל אנחנו צריכים לפענח את האותות מאלוהים ולא תמיד אנחנו יכולים. האגו שלנו לוקח אותנו למקומות בלתי רצויים בשילוב החלטורה הישראלית של יאללה בסדר. המנהרות שגילינו לפני כמה שנים זה לא אותות?".
בכל מה שקשור לקריירה, דיקלה יכולה להתרווח לאחור בנחת. אחרי שנים קשות, הפריצה הגיעה בשנת 2014 עם האלבום "ואם פרידה" שזכה למעמד של אלבום זהב. בראיון קודם סיפרה כאן איך הופיעה בתחילת הדרך מול כיסאות ריקים ברובם, איך נאלצה לישון לעיתים בגנים ציבוריים, מחוסר יכולת לשכור דירה.
בשנת 2016 כבר הפכה לאחד האמנים המושמעים ברדיו, שלמה ארצי קרא לה לשיתוף פעולה ("מחמל נפשי"), היא פתחה מופע בקיסריה לראשונה ונכנסה חזק למיינסטרים הישראלי, כולל תוארי זמרת השנה ברשת גימל. מאז הוציאה עוד שני אלבומים מוצלחים, ההופעות מלאות, היא נחשבת לזמרת מבוקשת מאוד בקרב ועדי עובדים, רשויות, גופים ממלכתיים, טקסים. בימים אלה עולה פרויקט חדש שלה בפרנקפורט ובהמשך בברלין, מופע מחול משותף עם הכוריאוגרפית יסמין גודר, שבו היא מבצעת שירים מאלבום הבכורה, "אהבה מוסיקה", לצד עשרה נגנים ושמונה רקדניות. דיקלה עצמה הפיקה את המופע יחד עם תום אלבז.
"זה התחיל בקורונה. יום אחד יסמין מתקשרת: 'דיקלה, יוצא לנו משהו מעניין בחזרות, שלושה שירים מתוך 'אהבה מוסיקה. בא לך לבוא לראות?' הגעתי, התרגשתי ברמות. התחלנו לדבר על איזה חלום יהיה לאסוף עשרה נגנים, להוסיף רקדניות ולקחת את האלבום 'אהבה מוסיקה' למופע מחול משולב, עם הביצועים שלי לייב ועיבודים אחרים. ואז יסמין אומרת, 'דיקלה, צריך למופע כזה מיליון דולר, איך נביא?'"
כסף קטן.
"משיחות לשיחות, התחלתי להקליט סקיצות ובעצם להקליט מחדש את כל האלבום 'אהבה מוסיקה'. ואז קבוצת תיאטראות מפרנקפורט נדלקה על הרעיון, השיגו תקציב, הרבה כסף, קבעו דדליין. היינו שנה בחזרות. יהיו לנו שתי כנריות מגרמניה, כל היתר ישראלים. טסים מהארץ 30 איש".
אנטשימיות?
"לא נתקלתי. אבל כשאני בחו"ל אני לא מדברת עברית בקול, די מצניעה את הישראליות שבי. עכשיו בפרנקפורט דואגים לנו לאבטחה קפדנית מאוד, ויהיו סמויים באולם. אני לא מפחדת עליי, אלא על הבנות. אם הייתי לבד, לא אכפת לי בכלל. אבל אני אוהבת את הבנות צמודות אליי, קרובות, שלא יזוזו. גם שמעון כמובן יהיה, הוא מאפר אותי. ויהיו גם כמה חברות שבאות לעזור לי".
את יכולה לומר לבנות שאבא מאפר את אמא. לא שכיח.
"זו דאחקה בבית, תראי איך אבא מאפר ואמא עובדת קשה. כאילו מה העבודה שלך, עשר דקות? ואני קורעת את עצמי. חוגגים על זה אצלנו".
בימים אלה הוציאה סינגל חדש, "גלים גלים", מתוך אלבום חדש, "אליפות", שייצא בקרוב. ב-21 באוגוסט תופיע באמפי שוני, ותבצע משיריו. "כתבתי את האלבום באיטליה, בפברואר 2023. נסענו אני, איתי צוק, רוני בראון ומיטל מיכאלי לבית של רוני בכפר ליד טוסקנה. סידרו שם אולפן, היינו חמישה ימים, כתבנו שבעה שירים. זו הייתה אחת החוויות החזקות שהיו לי".
באיזה היבט?
"היצירתיות. כל כך פחדתי לפני. לאמן יוצר יש תמיד את הפחד שזה הולך להיגמר, כמו אישה יפה שמפחדת להתקמט. אז הבאתי שחקנית חיזוק, מיטל מיכאלי, שכותבת מהמם. חשבתי שהיא תפתח לנו את המעיין, וכך זה קרה. כתבתי הרבה באלבום על הבלוק, השכונה שלי בבאר-שבע, י"א. הייתה התפרצות של יצירה, רצף מחשבתי של וואו".
עשית שינויים בגלל המלחמה?
"הורדתי כמה שירים, כתבתי אחרים, למשל שיר שנקרא 'ים של געגוע', על המצב, על הלב הפצוע. יש שיר שחשבנו שאוציא ראשון, 'איזו אליפות'. אבל אנחנו לא במצב הזה ואני לא יכולה עכשיו לפזם איזו אליפות עכשיו".
אבל ביבי אמר שאנחנו פסע מהניצחון המוחלט.
"אין דבר כזה ניצחון. גם אם עכשיו כל עזה תהגר והשטח יהיה ריק וסינוואר ימות, איך אפשר להגיד ניצחון? אנשים מתו, נחטפו, אנשים נהיו חולים והתאבדו בגלל המלחמה. עבורי המילה ניצחון לא רלוונטית".
את יום הכיפורים של 2023 העבירה בסערה. "אני מגיעה מתחת לבית שלי בתל-אביב, לפארק, להתפלל נעילה. אני רואה מכות בין חילונים לדתיים. החילונים לא מסכימים לתפילה בהפרדה, ולמעשה לא רוצים גם שנתפלל. אז הם הזמינו שוטרים ועשינו את הנעילה עם שוטרים מעל הראש, בהפרדה. אותי זה גמר, הקרע בינינו. מה קורה? ממתי אנחנו ככה?"
איך הגבת?
"התחלתי לצעוק על אלה שלא רצו שנתפלל. אמרתי שאני אמשיך להתפלל פה, בהפרדה, עד שייגמר כיפור. בזה נגמר הסיפור. בינינו, מאמי, מה זה מפריע תפילה בהפרדה, גם בציבור, פעם-פעמיים בשנה? אני הולכת לבית כנסת כמו רוב העם המסורתי, להתפלל בהפרדה".
אז יגידו לך, אין בעיה עם בתי כנסת, אבל אל תפקיעו את המרחב הציבורי להפרדות.
"ולמה אתה לוקח לי את המרחב הציבורי בשבת בבוקר עם איזה יום הולדת בפארק לילדים בפול ווליום? למה הכפייה החילונית הזו?"
מה עם תחבורה ציבורית בשבת?
"לא רוצה, ממש לא".
זו לא כפייה דתית?
"לא, זה סטטוס קוו. כפייה דתית אומרת למשל שאין מוניות בשבת, או שיאסרו על רכבים בכלל לנוע, שזה קיצוני כמובן. אני לא רוצה פיח ועשן יומיים בשבוע. רוצה מנוחה. אתה רק אומר את המילה אלוהים או תפילין - זו כפייה דתית".
מה עם כאלה שאין להם מכוניות, ורוצים לבקר את המשפחה בשבת?
"אז שיגיעו בשישי בצהריים. מה קרה? הרי חיינו ככה 70 שנה והכל היה בסדר. בסוף אתה יודע מה הסיפור שלנו? תושבי אופקים שהלכו לקבל את הרכבים עם החטופים ששוחררו בדגלים ושירים. בואו נשמור על הסטטוס קוו. לא אתה הולך עד הסוף ולא אני עד הסוף. אני חושבת שהכל מתחיל מהזהות היהודית-ישראלית, ומה בא קודם: ישראלית או יהודייה".
מפנה את השאלה אלייך.
"ואני אומרת, לפני הכל אני יהודייה, ואחרי זה ישראלית. אני אישה מורכבת, מאוד פרוגרסיבית ויחד עם זה שמרנית. אני אביא שתי בנות משני אבות, הכי פרוגרס, ומצד שני אני בעד הפרדות בתפילה".
נראה שהעם קרוע מתמיד, איך יוצאים מזה?
"אני מנסה לחפש אופציה שבאמת תביא לנו נחמה, ולא מתוך קלישאות של אחדות, אלא שבאמת נרגיש יחד. מתוך החושך הגדול הזה צריך למצוא שיח אחר, שיח מחבר יותר, דווקא מתוך הכאוס. העם זקוק לזה, הוא בקצוות שלו".
ואיפה את בין הקצוות האלה?
"בוחרת לא לבחור אלא להימשך אחרי הלב, זה מקום טוב להיות בו. בסוף כולנו ערבים האחד לשני. ראינו את זה באוקטובר לחודש, ואז נפרדנו לקצוות שוב. אנחנו צריכים אלטרנטיבה שמדברת בשפה המאחדת והמחברת, וזה מה שאני מחפשת. מחכה ללב הזה, למילה הזו, לעיניים האלה שיידעו לעשות את הגישור הזה, להראות שהפערים בעצם לא כל כך גדולים".
לא דיברנו עוד על אהבה. יש לזה מקום בחיים הדחוסים שלך היום?
"כשיש אהבה, להכל יש מקום בחיים".
