את כותרת רשימתי שָׁאלתי מִשיר לא שגרתי מהמחזור "שירים על רְעוּת הרוח" (פורסם לראשונה ב"מחברות לספרות", 1941): "לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת רֵעִי, אֵיךְ עַל גַּב נְשָׂאתַנִי,/ וַתִּזְחַל אִתִּי הַר וָגַיְא./ לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת אֵיךְ לָמוּת לֹא זְנַחְתַּנִי,/ בְּחַבְּקִי צַוָּארְךָ כְּחַבֵּק אֶת חַיַּי". זוהי צוואתו המדומיינת והכמו-אבּסוּרדית של פצוע גוסס, המפציר ברעהו לוותר על ערכי הרֵעוּת, להפקירוֹ, לברוח ולהציל את נפשו מבעוד מועד.
אלתרמן היה כמדומה הראשון שטָבע את המושגים "רֵעִים" ו"רֵעוּת" כשווי הערך של המושגים comrades, comradeship הקשורים בשדה הקרב). מאלתרמן קיבלו משה שמיר ושלמה טנאי את ההשראה לכּוֹתרת "ילקוט הרֵעים" (1942-1946), ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" (1949) של חיים גורי.
ואולם, המושגים "רֵעוּת", "אחוות לוחמים" או "פטריוטיזם" הסתאבו כתוצאה משימוש מעוּות שנעשה בהם בימי שלטונם של המִשטרים הטוטליטריים. את אובדן ערכי העבר מבכים רבים משירי אנדד אלדן [להלן: א"א], המלַווים את הארץ ואת תהפוכות גורלה זה ארבעה דורות.
נצטט ממסמך אוטוביוגרפי (גנזים 822) שחיבר המשורר, שנולד בפולין ב-1924, גדל בחפציבה והצטרף לקיבוץ בארי ב-1960. קיבלתיו מאורנה רוזין, העוסקת בהתנדבות בסידור ארכיונו הגדול של א"א בגנזים (שבניהול הסופרת אדיבה גפן): "בקיבוצים של שנות השלושים לא המשפחה הייתה במרכז אלא חברת הילדים. [...] מייסדי חֶפְצִיבָּה היו יוצאי צ'כיה, ידידים של פרנץ קפקא [...] התגייסתי לגדוד השלישי של הפלמ"ח. סיירנו הרבה ברחבי הארץ. הייתי סייר ומדריך. הכרתי כמעט כל אבן [...] ב-1946 הצטרפתי כשליח התנועה לארגון 'הבריחה', שעסק בהברחת יהודים ניצולי השואה. זה היה פרק מכונן בחיי. הובלנו ניצולים ממינכן ומווינה דרך האלפים המושלגים לאיטליה. באחד המסעות המפרכים בשלג כשל יהודי קטוע רגל ולא יכול היה להמשיך בדרך. נשאתי אותו על גבי [...] לא אשכח זאת עד אחרון ימי". האם מתכתבות המילים "לא אשכח זאת" עם מילותיו של אלתרמן?
על אובדן "הרֵעוּת" ששררה בימי המאבק על עצמאות ישראל קונן א"א בשירו היפה "פַּעַם שַׁרְנוּ" שבקובץ שיריו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִּׁירָה" (2006):
כָּמוֹךָ שַׁרְנוּ –
יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ –
לִי נִדְמֶה הַיּוֹם,
כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת,
נִדְמֶה, כָּל גִּבְעוֹל בְּעִתּוֹ,
וְלוּ מְאֹד סְמוּכִים
כְּדָם אֶל דָּם. כְּמוֹ הַחֲבוּקִים –
כָּל אֶחָד זוֹרֵם לִפֹּל אַחֶרֶת--
בִּזְרוֹעוֹת הָרוּחַ,
הַהוֹלֶכֶת מִיּוֹם אֶחָד
אֶל יוֹם אַחֵר
לְנַסּוֹת אֶת הַכֹּחַ בְּעוֹרְקֵי גְּדִילָתָם.
סְמוּכִים מְאֹד כְּדָם אֶל דָּם
אַחַר סְגוּרִים לְבַדָּם.
בִּזְרֹם אָדָם נִסְחָף
בְּקוֹל הָמוֹן.
פַּעַם שַׁרְנוּ – יָם הַדָּגָן –
לִי נִדְמֶה,
הַיּוֹם כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת.
שיר זה שנכתב לפני יוֹבֵל שנים ויותר פורסם מחדש כחודשיים אחרי מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר על ידי ידידו של א"א, המשורר-האתלט איליה בר-זאב ("חדשות בן עזר" [להלן: חב"ע], 11.12.2023), והוא רלוונטי כביום היוולדו. כלכלתו של קיבוץ בארי מושתתת כידוע על ענף הדפוס (כמה סמלית היא עוּבדה זו לגבי מקום הנושא שמו של עורך "דבר" והוגה-הדעות הסוציאליסטי ברל כצנלסון!). גם לאחר הטבח ואובדן כמאה מחברי הקיבוץ, הוחלט בצעד אמיץ לפתוח מחדש את בית הדפוס, "למען החוסן של הקהילה השבורה והרצון להמשיך בחיים למרות הכל", החלטה שניתן לראות בה גם מימוש של הצהרת "אף על פי כן" של ברנר.
א"א, שחיבר לפני כשלושה דורות את טקסי העומר בחֶפְצִיבָּה (כמסופר במכתבו לאברהם שפירא מיום 14.11.1970 – גנזים 422) השתמש בשירו "פעם שרנו" בחומרי חייו האותנטיים מימי עלומיו כדי לִבנות משל סוציוֹ-פואטי על מציאות חיינו כאן ועכשיו. הוא "התכתב" כאן עם "עמק" (1934) של אלתרמן ("בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ [...] יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ") ועם "ים השיבולים" שבביצוע הגבעטרון. בעקיפין עולה מנבכי העבר תחושת הרעות הקולגיאלית של "דור הפלמ"ח", עת פעלה החבורה מתוך סינרגיה כשדה שיבולים הנע כגל ברוח. לפי א"א, כיום "כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת". אבדה תחושת ה"צוותא" ושותפות הגורל שאפיינה את שנות המאבק על השגת הריבונות.
הזכרנו קודם את מעשי הגבורה של א"א שנשא על גבו ניצולים כדי להביאם לחוף מִבטחים. על ניצולים אלה וכאלה כתב אלתרמן את השורות הבלתי נשכחות בשירו "דף של מיכאל", שיר המַפתח של "עיר היונה", שעוד יתחולל אצלנו מאבק ארוך, שיחרוץ "אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין/ אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם", כלומר, אין לדעת לפי שעה אם "כור ההיתוך" יבלע את היסודות הזָרים שמביאים עִמם העולים החדשים ויבליע אותם בהוויה שנוצרה קודם בואם, או שישתלטו היסודות הזרים על הגרעין הארץ-ישראלי ויתבעו את הבכורה. לפי אלתרמן הסינתזה תיעשה מעצמה ותארך ימים רבים ("הָעָם יִרְבֶּה, יִשְׁטֹף, אַשְׁרֵי זוֹכֵי לִרְאוֹת אֶת תֹּהוּ צוּרוֹתָיו בְּשֹוֹא יוֹמוֹ, […] וְרוּחַ יָם וּמֶלַח-צוּק-מִדְבָּר וְעִיר עִבְרִית יִתְּנוּ אֶת טַעֲמָם בְּטַעֲמוֹ").
בניגוד לקסנופוביה של רטוש ולסלידתו המוצהרת מן הפליטים ה"עלובים", שפלשו לתוך ההוויה הילידית ה"טהורה" שביצרו לעצמם הוא וחבריו, התרחק אלתרמן מכל עמדה סתגרנית כזו. הוא תיאר את התופעה מנקודות-מוצא שונות, כב"רָשוֹמוֹן", גם מתוך צידוד ב"שינוי הערכים" המהיר מבית מדרשם של בִּן-גָריון (מ"י ברדיצ'בסקי) ודוד בן-גוריון, שוללי הגולה וערכיה, אך גם מתוך עִרעור עליו.
ב"דף של מיכאל" נאמר במפורש כי "לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר", כלומר, אין לדעת איזו תרבות - בת הגלות או בת הארץ - תתרום יותר לתרבות המתהווה (בהשתמשו במילים מתוך הפיוט "נְתנה תוקף" - "מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר/ מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם" - רמז אלתרמן שמדובר בעניינים הרי גורל וסמויים מן העין, שהם בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש"). הוא חזר וטען שאין לדעת מה תהיינה תוצאות מלחמת התרבות, שתתחולל בארץ בין היסוד ה"ילידי" ליסודות הגלותיים ה"זרים", אף הִמליץ שלא להתערב בה התערבות מִמסדית כלשהי. בל נשכח: אלתרמן האיש היה במציאוּת החוץ-ספרותית כאיש ביניים, שנחשב בעיני העולים החדשים ישראלי הקרוב לעילית השלטת, ושנחשב בעיני ה"כנענים" טיפוס גלותי, שאינו ממיר את שמו הלועזי בשם עברי. גם א"א עמד ברגל אחת בתרבות יידיש של בית אבא-אמא וברגל אחת בתרבות "הכנענית" של חבריו הצַבָּרים, לוחמי תש"ח.
באותן שנים הלכו ונקבעו עוּבדות בשטח: בלילה בין 5 ל-6 באוקטובר 1946 הוקמו כידוע 11 נקודות, בניגוד להוראות ממשלת המנדט. על מבצע הבזק הזה כתב אלתרמן את טורו "הנקודה היהודית", ("דבר", 11.10.1946), ובו נקבע ש"דַּוְקָא עַל-אַף הַקָּמִים לְהַשְׁחִית/ מוֹפִיעָה הִיא תָּמִיד/ הַנְּקֻדָּה הַיְּהוּדִית".
ובטור "צריף בנגב" (שמו הראשון: "בשולי טלגרמות"), שראה אור כשלושה חודשים אחרי מבצע ההתיישבות הנועז של 11 הנקודות, כתב אלתרמן על נערה מקיבוץ כפר דרום היושבת וקוראת בלילה בספרהּ: "גַּם לְלוֹנְדוֹן הָיָה בַּמִּזְרָח הַתּיכוֹן קַל יוֹתֵר,/ לְלֹא הִיא וְסִפְרָהּ שֶׁצָּנַח. /עֵת רָאשֵׁי מֶמְשָׁלוֹת עוֹצְמִים עַיִן לִישֹׁן,/ אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח" ("דבר", 10.1.1947).
ימים אחדים אחרי אותה שבת ארורה של 7 באוקטובר 2023 סיפר ישראל ויסלר (פוצ'ו), שהתגייס ב-1948 לפלמ"ח, על "בארי של פעם": "במלחמת העצמאות יצא לי להיות שבועיים במשלט הגופרית אשר מול בארי, שהיה אז קיבוץ צעיר בן שלש שנים [...] אותם שבועיים נתנו לי להבין, שהגיבורים האמיתיים של המלחמה, הם לא אותם פלמ"חניקים מהוללים, אלא חברי קיבוץ עלומי שם שאחרי לילות של שמירה, לא הלכו לישון כמונו הלוחמים, אלא לקחו טוריות או כלי עבודה אחרים ויצאו לחפור תעלות, או לתקן צריפים שניזוקו בהפגזה". לכבודם כתב פוצ'ו גם את שירו-פזמונו "עשר נקודות ונקודה", המסתיים במילים: "אַךְ הֵם דָּבְקוּ לָזֶה הַנֶּגֶב, הַצָּחִיחַ וְהַדַּל/ וְחָשְׁבוּ שֶׁנּוֹף יָפֶה מִמֶּנּוּ לֹא קַיָּם בִּכְלָל./ הֵם מָסְרוּ לוֹ אֶת הַכּוֹחַ וְהָרוּחַ וְהַדָּם,/ כִּי יָדְעוּ שֶׁכָּל הָאָרֶץ, כָּל הָאָרֶץ הִיא אִתָּם" (חב"ע, 16.10.2023).
ואכן, בתחושת הקונצנזוס שאפף את דור תש"ח נעוץ העניין כולו: האידיאליסטים הצעירים, שהקימו בנגב ב-1946 את 11 הנקודות (ובהן קיבוץ בארי שאליו הצטרף אלדן ב-1960), פעלו מתוך אחווה ורעות ביודעם שכל תושבי הארץ מודים להם על מעשיהם הנועזים. לימים ביכר א"א את אובדן הסולידריות: הוא עצמו הקדיש את חייו לעבודה חלוצית - בבנייה קונקרטית ורוחנית של הנגב ובכתיבת מאות שירים נפלאים על נופי הארץ; ואולם, לא כל המעפילים הכירו תודה לפלמ"חניקים שחירפו את נפשם כדי להצילם. חלקם עזבו לימים את הארץ, והשאירו ל"תמימים" את מלאכת "הפרחת השממה".
קשה שלא לעמת את גורלו של משורר צנוע כדוגמת אנדד אלדן, שישב רוב ימיו בקיבוץ בארי ולא נשא עיניו לגדולות (ובכל זאת שיריו זכו לתרגומים רבים שייצגו את המדינה לא פחות מטובי הדיפלומטים) לבין גורל מורהו-רעהו בנימין הרשב (1928-2015), שהעפיל בשנת 1948. אלדן לא שכח את המעפילים שאותם נשא על גבו תוך סיכון חייו. לעומת זאת, רעהו, הפרופסור המלומד, שכח ככל הנראה את אנשי הפלי"ם שנשאוהו על גב ועזב לימים את הארץ. לזכותו ייאמר שהוא הקים את החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב (שבו למדו א"א ורעייתו שרי אלדן) וטיפח נבחרת תלמידים ראויה לשמה.
לימים התחיל הרשב כותב שירים פוליטיים בתר-ציוניים ופרובוקטיביים בחתימת "גבי דניאל" על דוד בן-גוריון ש"סָלַל [...] אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ הַבִּירָה יְרוּשָׁלַיִם, בְּעַצְמוּת נְעָרִים מִן הַשּׁוֹאָה". אחר כך עזב כאמור את הארץ והתאזרח בארה"ב, אך זוּכּה בכל פרס ישראלי יוקרתי, אפילו ב"פרס ישראל" (האם לא נועד פרס זה להינתן למי שהאומה ועמיתיו מצדיעים לו על תרומתו הסגולית, העולה על תרומתם של אחרים בתחום עיסוקו בארץ, ולא במדינות הים?).
ואולם, אלדן מעולם לא דיבר במרירות או בהתמרמרות על גורלו כמשורר "נידח" היושב בעוטף עזה ועוסק בהוראת ספרות. שיריו היפים והחידתיים המשיכו לשאוב את המטפורות שלהם מן הנוף המדברי שהקיפוֹ, כבשיר הפתיחה של "שָׁנים שָׁמעו שירה": "הָעֵץ אֲשֶׁר עָלָה פֹּה מִן הַסֶּלַע/ בִּבְשָׂרִי אֶת שָׁרָשָׁיו שָׁלַח. [...] הָעַלְוָה תַּפִּיל לִי זִכְרוֹנוֹת כְּמוּשִׁים,/ תַּנְמִיךְ אֶת עֲנָפֶיהָ, תַּאֲפִיל בַּוִּילוֹנוֹת,/ שֶׁאֵדַע כִּי יְרֻקִּים הֵם./ הָעֵץ שֶׁיַּעֲלֶה פֹּה אֶת צַמַּרְתּוֹ אֶל שִׁירִי יִשְׁלַח".
הזכרנו את התפוגגות ערכי הרעות בשירת אלדן. מן הראוי לציין כי במלחמת 2023-2024 נתגלו לא אחת גילויים של רעות, שנדמה היה שפסו כבר מן העולם. שובה של הרעות מן הסוג העולה ובוקע משירי אלדן ומזיכרונותיו השמורים בגנזים מרמז אולי שהגיעה העת ל-restart. שלושה דורות אחרי הקמת המדינה, ראוי וכדאי להקימה מחדש בהתבסס על סולם ערכים השונה מזה המאפיין את רוב קברניטיה וקרוב יותר לזה של אנדד אלדן.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
