ביום שישי, 21 ביוני, צוין ברחבי העולם "יום היוגה הבינלאומי" במקביל ל"יום הסקייטבורד הבינלאומי". מה לעשות, רבים הימים הביזאריים המבקשים להינעץ בלוח השנה וצריך לחלוק. אבל 21 ביוני מפורסם הרבה יותר בזכות היותו היום הארוך ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני: קצת יותר מ-14 שעות של אור. אם יש בינינו נערים בבגדים רחבים ונעלי ואנס ונשים בבגדים צמודים מדי של אלו יוגה - תיהנו היום מאריכות יום חגכם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אבל 21 ביוני היה גם יום חג מרכזי ב"גן השלום", גן ילדים שכדי להכניס את ילדיי ואותי בשעריו - דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי - הרעלתי את כל העומדים לפניי בתור. אני זוכרת את התאריך הזה היטב, כיוון שהיום הארוך בשנה היה גם היום שבו ליוו ההורים והילדים של הגן את השמש לישון במסגרת טקס פגאני מוזר שהתרחש על שפת הים.
גן השלום (אז המילה הזו עוד הייתה לגיטימית) לא היה בדיוק גן, אלא יותר קהילה, התנחלות, שבט, או בקיצור: מחנה כפייה וחינוך מחדש להורים חסרי ביטחון. זה היה גן שדגל בלדבר עם הילדים בגובה העיניים, באי-ענישה כשיטת חינוך ובזכויות הילד. גם אם זו הזכות לסיים משפט מנוזל ובלתי קוהרנטי, כשהמכונית שלנו חונה מול השער באדום-לבן ואנחנו מאחרים בשלוש שעות לעבודה. בקיצור, גן סיוט. גן נפלא. גן שבו נשמענו להוראותיו של המנהיג העליון, שמש העמים, הגננת המיתולוגית רונית דזה-דונג, ששיפרה אותנו כהורים אבל שינמכה אותנו כבני אדם.
אל תשאלו אותי איך גננת על חוף הים, דחוסה בתוך חישוק שאליו נקשרו עשרות קרני שמש ארוכות וצבעוניות שבקצוותיהן אוחזים גמדים בבגדי ים, עוזרת לשמש ללכת לישון בים, אבל עובדה. בכל שנה, ב-21 ביוני, זמן רב לפני שהעליתי על דעתי שהיום הארוך ביותר בשנה יכול להימשך גם שמונה חודשים מסויטים, היא אכן הלכה לישון, גדולה ואדומה ויפה להפליא בתוך הים, וכל הילדים הפכו לגחליליות קטנות ומרצדות.
חלק מאותן גחליליות הם היום לוחמים. יש ביניהם סגן מפקד טייסת, מדריכת רפואה ומילואימניקים. לא בדקתי, אני גם לא רוצה לבדוק מה שלום כולם, אני מפחדת להיכנס לדפי הפייסבוק של ההורים ולדפי האינסטגרם של ילדיהם. אבל לקראת היום הארוך בשנה עברתי בדמיוני על הפרצופים הקטנים ההם, מוכי התום, ועל השקיעה ההיא, שהייתה אז בסך הכל הכנה לזריחה.
זה היה בספרייה של הגן כשמצאתי יום אחד את ספר הילדות האהוב עליי. כתב וצייר אותו שמעון צבר. לספר קוראים "טוסברהינדי הגיבור", וכשנתקלתי בעותק מרופט שלו על מדף הספרים באמצע טקס פרידה שגרתי של בוקר מהבן שלי, נמלאתי שמחה כזו, עד ששכחתי שהשארתי מכונית מוּנעת, שכחתי שאני מאחרת לעבודה והכרחתי אותו לשבת לי על הברכיים כדי לשמוע אותי מספרת לי את הסיפור:
טוסברהינדי היה האיש הכי גיבור, הכי חכם והכי חזק בעולם כולו והמועמד הטבעי לרשת את מלך צ'ומבליה שאינני זוכרת כרגע את שמו, אולי בנימין. זקני הממלכה - אז עוד לא היה נהוג לתת ייצוג הולם לנשים - ביקשו לוודא את כשירותו של המועמד לתפקיד, והעמידו לפניו מספר מבחני הנהגה. הקשה שבהם היה להיחלץ מתוך בור עמוק. אבל לא סתם עמוק, אלא בור שהורכב והוטלא מכל הבורות הכי עמוקים בעולם.
אל לועו של הבור הזה - שהיה כל כך עמוק עד שכל מי שהציץ לתוכו בלי משקפת ראה בקצהו את אמריקה - הושלך טוסברהינדי יחד עם שבעה אריות מסוקסים ורעבים. האריות, מסתבר, היו החלק הקל, שמעון צבר אפילו לא טרח להסביר איך טוסברהינדי הכניע אותם, אלא רק ציין שבכל יום הוא אכל לתיאבון אחד מהם וצייר לצד הגיבור את השאריות. החלק הקשה היה הבור. איך לעזאזל יוצאים מהבור הכי עמוק בעולם? אין סולם, אין 669, אין כלום.
הפתרון שמצא הגיבור לקוח מעולמות הפנטזיה. הוא הגיוני בערך כמו לעזור לשמש ללכת לישון. אני רוצה להדגים לכם אותו, בעזרת קפיצה קוונטית לימינו אנו. הטקסט הוא הטקסט המקורי מתוך הספר, רק שאת האיורים המקוריים החלפתי בגיבורים עכשוויים שנזרקו לבור.
כשהקראתי לבן שלי את החלק הזה בסיפור של שמעון צבר, איך טילטל טוסברהינדי את הבור, הפיל אותו על צידו והפך אותו למנהרה ארוכה, עשיתי הפסקה והסתכלתי על פניו הקטנות והמרוכזות כדי לוודא שהוא מבין שזו שטות, שאין בנמצא שום יכולת להפוך עקוב למישור. שזו אגדה. אבל הבן שלי, שלימים יגדל ויעשה שנת שירות עם נוער בסיכון, ואז יתגייס לצבא ויהפוך לקצין קרבי, ויחתום קבע שלוש שנים נוספות, ויפגוש בחייו בורות אחרים ומנהרות אחרות, חלקן ממולכדות, נשאר רציני לגמרי. האם הילד שלי מטומטם במיוחד, חשבתי, או שזו תכונה ילדית לדבוק בהיגיון לא הגיוני? "תמשיכי", הוא האיץ בי.
שמעון צבר, הסופר, המאייר והקריקטוריסט, נולד ב-1926. הוריו היו מוכרי עופות בשוק הכרמל. משפחה דתית. הוא היה חבר בית"ר והספיק אפילו להיות חבר בלח"י, אבל מלחמת ששת הימים הפכה לו את הראש. "דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי", הוא כתב בגילוי דעת משותף, כשמפעל ההתנחלויות רק החל. "קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע".
לבסוף, ארז את משפחתו והיגר לבריטניה, תוך כדי שהוא משאיר את משימת טלטול הבור שלתוכה נפלה המדינה לגיבורו הספרותי טוסברהינדי ולנו, האזרחים שלא מצליחים לדמיין שום פתח יציאה מבור תחתית אפל, שמתחתיו עוד בור תחתית אפל, ועוד אחד ועוד אחד, שהם החיים שלנו כרגע. אנחנו, שממשיכים מתוך עיקשות, מתוך שאי-אפשר אחרת, מתוך סולידריות, מתוך כבוד לעבר המפואר ומתוך תקווה לעתיד, להילחם כמו משוגעים על המקום הזה. עד שננצח ונזחל יחד עם כל החטופים החוצה. כי אם יש משהו חזק יותר מהיגיון, ואת זה ראיתי כשהסתכלתי על פניו של בני הקטן כבר לפני 25 שנה, זה הסיפור שאותו אנחנו חייבים לספר לעצמנו.
אגב, משבצת אחת אחורה בלוח השנה חל "יום הפליטים הבינלאומי" ומשבצת אחת קדימה חל "יום השירות הציבורי". אלו הם ציוני ימים בינלאומיים, כן? אבל בכל זאת דמיינתי את מירי רגב, שרת השירות הציבורי, חולפת על פני שיירה של פליטים מהצפון ושואלת אותם: אתם יהלומים?
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
