זה קרה לפני כשנה וחצי. בקבוצת ווטסאפ של יוצאי רשות השידור כתבה השדרנית המיתולוגית שמירה אימבר הודעה שוברת לב: "אני חשה צורך להיפרד. חייתי איתכם וביניכם עם אהבה עצומה, יצריות רבה והתרסה מתמדת. אני נפרדת בהשלמה, בשלווה ובנחת, מוקפת בתמיכה ובאהבה רבה. הסיפור הוא שהראש עובד והגוף אובד. נפילות ואיבודי הכרה תכופים רוקנו את המכונית מן היכולת להמשיך ולתפקד. אז די! אני יורדת בתחנה שקבעתי בשיתוף עם בנותיי המופלאות. דרך צלחה"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לאורך שלושה עשורים שימשה שמירה אימבר כקריינית ומגישת תוכניות רדיו בקול ישראל. במשך השנים היא שידרה, הושעתה והוחזרה לאולפן עד לפעם הבאה שבה נתנה דרור ללשונה. השערוריות הרדיופוניות עיכבו את קידומה לקריינית חדשות, אך בראיון הפרידה שהעניקה ליואב גינאי לפני שנה וחצי, יומיים לפני שהחלה בהליך רפואי שהוביל למותה, היא ליגלגה על המנהלים הנפוחים שהתנפלו עליה ב"איך את מעיזה".
כתבות נוספות למנויים:
בראיון האחרון, שגם צולם, אימבר (79) שיכלה רגל על רגל, עישנה בשרשרת ואמרה שתמיד העדיפה לשלם את המחיר על חופש הדיבור במקום להשתיק את קול השמאל שבקע מגרונה. גינאי, איש רדיו ותיק, שבימים אלה מעלה הצגה על חייה, מספר על ההיכרות איתה: "לפני חמש שנים הוזמנתי להעביר הרצאה בנושא תרבות ישראלית ב'מגדלי הים התיכון' בגני תקווה. המנהלת בישרה לי שכאן גרה דיירת מיוחדת - שמירה גדיש. ברגע הראשון לא קלטתי מי זאת, ואחרי דקה פרצנו בנשיקות ובחיבוקים. שאלתי אותה מה מעשיה בדיור המוגן ושמירה סיפרה שבעלה ואחותה נפטרו מסרטן, שתי בנותיה עזבו את הקן והיא, אישה עצמאית שאוחזת במושכות של חייה, בחרה לעבור למקום עם פעילות וחברה. היא סיפרה שכבר שנים היא חיה בדו-קיום עם סרטן שמקנן בגופה, אבל היא לא מפריעה לו והוא, בתמורה, לא מפריע לה".
דיברת איתה אחרי שהיא שלחה את ההודעה בקבוצת ווטסאפ של יוצאי רשות השידור?
"התקשרתי אליה והיא נשמעה טוב, וכשאמרתי לה שאני רוצה להיפגש אמרה, 'תבוא עם מכשיר הקלטה'. הגעתי אליה בשבת עם ענבל גזית, שדרנית גלצ שהביאה מכשיר הקלטה. ברגע האחרון הדלקתי את הווידיאו של הסלולרי והפלגנו לשיחה בת יותר משעתיים. היה לה חשוב להביא לידיעת הציבור שכבר אין צורך לטוס לשווייץ כדי לקבל את הזריקה האחרונה, אפשר להיפרד מהעולם בבית, במיטה, מוקף במשפחה, בהליך סדציה פליאטיבית שמתבצע על ידי רופא. שאלתי אותה למה בחרה לסיים את חייה, ושמירה סיפרה שהיא מתייסרת מכאבים ורוצה למנוע מעצמה סבל נוסף".
באיזו תחושה מגיעים לראיון כזה?
"אני מודה שהגעתי לראיון הזה בלב כבד וקודר ויצאתי ממנו בשמחת חיים גדולה, פשוט נדבקתי במצב הרוח שלה שהיה כל כך מרומם. אמרתי לעצמי, איזו דרך נהדרת לסיים ככה את החיים, בהשלמה ובהקלה. הבנות שלה הכינו לה פלייליסט שליווה אותה עד שליבה נדם. הראיון האחרון שודר אחרי פטירתה, לא ישבו שבעה מפני שהיא בחרה לשרוף את גופתה, והסיפור שלה המשיך לשבת בי, קרוב לחזה. הרגשתי שאני חייב לעשות איתו משהו, שהוא חייב להישאר".
35 שנה שגינאי (שנבחר לאחרונה ליו"ר הדירקטוריון של אקו"ם) מגיש את תוכנית התרבות 'מה יהיה' שעברה מרשת ב' לגלצ, אבל את הראיון ההוא הוא לא יוכל לעולם לשכוח. זו הסיבה שבחר להעלות את סיפורה על הבמה. מירב גרובר מככבת על במת 'צוותא', שאימץ את המחזה הראשון של גינאי, 'מפי שמירה אימבר', בבימויו של אלון אופיר, מקום ראשון בתיאטרונטו. גרובר נכנסת כל כך עמוק לעורה של השדרנית המיתולוגית, שבמשך שנים הנחתה עם אריה אורגד את טקס הדלקת המשואות, עד שברגעים מסוימים היא נראית כאחותה.
המונודרמה המטלטלת מתרחשת ביום האחרון לחייה של אימבר, בתוכנית רדיו דמיונית שהיא מקליטה. "אם אתם מאזינים לי עכשיו ברדיו זה סימן שאני מתה", היא אומרת למאזינים - ולקהל - ויוצאת למסע חייה המפותל, כאן היא ילדת פרחים בוודסטוק, עשו שלום ולא מלחמה, באמצע היא סטודנטית למשחק שמקבלת תפקידון ב'שיער', ואת כל הר הגעש הזה היא הביאה לאולפן הרדיו שבו נכפתה עליה הרי"ש המתגלגלת. אולי זה מה שדחף אותה לשבור מוסכמות, לא רק פוליטיות, גם מוזיקליות. פרי ספיריט בהתגלמותה. "יש חירויות שלקחתי לעצמי", מודה גינאי. "כשהתחלתי לכתוב, חשבתי שאני עוסק בסיפור אנושי מיוחד ותוך כדי תנועה, בצל המלחמה, הבנתי שהסיפור של שמירה מתייחס גם אלינו. היא אמרה דברים חדים עד בוטים בתקופה שבה קול ישראל היה קולה של השכינה ואהבה במיוחד להשתמש במילים שהרדיו הישראלי, שנולד כאגף במשרד ראש הממשלה, הגדיר כזיהום האוויר".
תן דוגמה.
"שמירה סיימה לקרוא את מהדורת חצות של ערב ט"ו באב באולפן בירושלים והעבירה את השידור למנחה בתל-אביב, ששאל אותה מה התוכניות שלה לחג האהבה. שמירה, בכנות אופיינית, ענתה, 'אני מקווה שבעלי ישתחרר מבית החולים כדי שנוכל להזדיין'. איזו מהומה. ברדיו של אז ניגנו בחצות את התקווה, אז עשו מזה מטעמים. מהמנון המדינה למיטה של שמירה. אפשר לחשוב, מה היא כבר אמרה? אסור לאישה להתגעגע לבעלה החולה?"
היום זה היה עובר חלק?
"היום אנחנו אחרי המפץ הגדול, יש המון ערוצי ביטוי וגם כלי התקשורת הציבוריים הרבה פחות מעונבים, כל אדם יכול למצוא לו קול או להמציא אחד. היום הייתי אומר מילה כזו ברדיו".
מעמדה של אימבר כמחוללת שערוריות סדרתית לא היה זר לו. לאורך השנים הוא ראה ושמע, אי-אפשר היה שלא. גם בראיון הפרידה, שאפשר למצוא ביוטיוב, החייתה אימבר אירועים שמייצגים את "מלחמת הקיום" שהיה עליה לעבור. רגע לפני שתחזיר ציוד היא מלגלגת: "דן כנר לא נתן לי לקרוא חדשות בגלל שהוא פחד מהפה הגדול שלי. ממה היה לו לפחד? מה, הוא חשב שבמהדורת החדשות אני אגיד 'ראש הממשלה יאסר ערפאת?' והוא לא היה המנהל היחיד שדרש ממני לסתום".
לדעתך היא חיפשה פרובוקציות?
"להפך, הפרובוקציות חיפשו אותה. תמיד עמדה מאחוריהן סיבה טובה שנבעה מרדיפת צדק אמיצה. מנעיצת סיכה בפומפוזיות המעושה וזעזוע השמרנים, דרך הגנה על חברותיה החיילות שאיחרו למסדר שלא באשמתן ועד אמירות אידיאולוגיות שהיא לא יכלה לחיות בלי לשחרר אותן. במהלך התחקיר להצגה גיליתי כמה הסתבכויות שלא ידעתי עליהן".
לא את כולן הוא רוצה לפרט, מפני שבימים אלה כבר מתנהל מו"מ לעיבוד 'מפי שמירה אימבר' לסדרת טלוויזיה. "היה הסיפור של הביתשימושים. שמירה הגישה את 'רדיוטק', בהפסקה של החדשות הלכה לשירותים, חזרה משם קצת טעונה והתחילה לספר לציבור שיש בקול ישראל שני 'בתי שימושים', שאפשר גם לקרוא להם 'נוחיותים'. באחד מהם יש מים חמים ובשני מים קרים. ובתשובה למאזין ששאל באיזה מהם יש נייר טואלט היא אמרה שלא בזה ולא בזה. כולם התנפלו עליה. מה לא אמרו עליה. היא ברחה לנואיבה, עבדה כברמנית באיזה קיוסק, וסיפרה שהייתה כל כך מנותקת עד שלא היה לה מושג שהמוני מאזינים נזעמים שולחים לקול ישראל בקשות להחזיר אותה".
סערת הביתשימושים ("שמירה התגאתה בעובדה שהמילה שהמציאה, נוחיותים, נכנסה ללקסיקון הסלנג של דן אמוץ ונתיבה בן יהודה") הייתה מינורית לעומת זו שקמה בעקבות חוות הדעת שלה על ההמנון הלאומי. כבת למשפחת אימבר היא טענה שאין צורך להחליף את כולו, רק לבצע בו שינויים קלים כדי שגם אזרחינו הערבים יוכלו לעמוד ולשיר. הנה הבית הראשון ששופצר על ידה: "כל עוד בלבב פנימה/ נפש אדם הומייה/ ולירושלים קדימה/ עין לשלום צופייה". ובערב יום השואה 1988 היא אמרה: "חיילי צה"ל תפסו כמה פלסטינים בכפר סאלם וקברו אותם באדמה. המידע נמסר בחדשות רגע לפני שעליתי לשידור. הוא היה מטלטל, בלתי נתפס. פתחתי את התוכנית באופן ספונטני ואמרתי שבערב יום השואה כדאי לזכור שאנחנו יהודים. לא ייתכן שאנחנו עושים מעשה כזה נאציסטי".
היא אהבה את השיוך שלה לשושלת אימבר?
"נפתלי הרץ אימבר היה בן דוד של סבא שלה, קרבה קצת רחוקה, והיו לה יחסים אמביוולנטיים עם השם. מצד אחד היא הכירה בחשיבותו ומצד שני היא לא רצתה להיות מזוהה בזכותו".
הרדיו הוא אהבתו הראשונה של גינאי (65, דור 14 בירושלים, רווק בזוגיות ארוכה) שחתום על מאות פזמונים. 'אין מוצא' (אדם), 'נדליק ביחד נר' (שרית חדד), 'חשבתי שיהיה רומנטי' (אוהד חיטמן), 'שלג בשרב' (שירי מימון) וכמובן 'דיווה' של דנה אינטרנשיונל.
אגב, איפה פסלון הזהב?
"לא אצלי. הוא הוענק ליוצרים, צביקה פיק ואני, בהתחלה הוא נע בינינו ובאיזשהו שלב נשאר אצל צביקה שאהב אותו מאוד. סיפרו לי שמדי פעם הוא היה מתבונן בו וזה שימח אותי. לא היה לי דחוף להעביר אותו אליי, אני פחות מאמין בצוברי אבק. בשבעה דיברתי על הפסלון עם בנותיו, אבל הוא עדיין שם. אני רוצה שהוא יהיה אולי באיזה מוזיאון למוזיקה ישראלית, אולי אתרום אותו למכירה פומבית למטרה חשובה".
גם הרומן שלו עם שמירה אימבר יכול להוות רקע לשיר. אולי משהו על אהבה שלא היה לה סיכוי להתממש. "הייתי בן 14 וניר גרוסמן, ידידי הטוב, סיפר לי שאחיו הגדול, דויד - כן, הסופר - שמגיש את 'חתול בשק', מחפש כתבי נוער. על המקום אמרתי 'בטח', רדיו היה אז החלום, הגענו להלני המלכה, והעורכת תמר ליבס הטילה עלינו משימות שונות, מדיווח ממגרש הספורט ועד לסיקור מועצות תלמידים. פעמיים בשבוע, אחרי שסיימנו את ההקלטה, התחלנו להסתובב במסדרונות. ב-76' הוחלט להפקיע שעתיים מרשת ה' ששידרה לחו"ל לטובת מוזיקה מתקדמת, הכנה לרשת גימל, והשדרנים הכי מיוחדים, ובראשם שמירה אימבר, נקראו לדגל".
היא הייתה הכי מיוחדת?
"היא הייתה יפה נורא וחבשה אוזניות אפורות שאחזו בשערה הארוך כמו קשת, והיא התייחסה אלינו הכי יפה בעולם. ניר ואני היינו שני מחוצ'קנים בני 16 שנעצו בה עיני עגל מעריצות, והיא דיברה איתנו כמו חברה. מצד אחד היא הייתה מאוד שקופה, וסיפרה לנו שאחרי התוכנית היא תגלגל לעצמה ג'וינט, ומצד שני היא הייתה מאוד מדויקת וכיוונה את התקליט כך שיתחיל לנגן בדיוק כשהיא מסיימת לדבר. אהבתי אותה".
אהבת? אתה היית בן 16 והיא בת 30 פלוס.
"ברור, ידעתי שהיא בלתי מושגת, אבל התאהבתי בה וחשבתי עליה המון והיא ריגשה אותי נורא. לא עבדנו ביחד, אבל נתקלנו זה בזו במסדרונות הרדיו בירושלים ובתל-אביב".
כאיש רדיו, אתה נמנה עם אלה שמתבטאים או עם אלה שהצטרפו למנזר השתקנים?
"אני פותח כל תוכנית במספר החטופים ובציון מספר הימים למלחמה. בתקופה הזאת אני נותן קדימות ליצירות שקשורות למצב וגם מצלם ראיונות עם מוזיקאים מהעוטף ועם מפונים מהצפון".
ולא מביע דעות פוליטיות?
"לא".
כי אסור?
"לא, כי התכנים שאני עוסק בהם אינם פוליטיים אקטואליים. הבנות של שמירה אמרו לי, 'איזה מזל שהיא לא חיה עכשיו, היא לא הייתה עומדת בזה'. והבנתי אותן".
כמנהל הרדיו, היית נותן לה מיקרופון?
"ודאי. הרדיו לא צריך רובוטים, אלא אנשים יצירתיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
