סביר להניח כי המניע המיידי של ההיסטוריון מקס הייסטינגס לכתיבת ספרו המקיף והמחדש על משבר הטילים בקובה משנת 1962 (Abyss: World on the Brink: The Cuban Missile Crisis), היה הרצון לציין מלאות 60 שנה לאחד המשברים החריפים ביותר שאיימו על שלום העולם לאחר מלחמת העולם השנייה. פלישת ברית-המועצות לאוקראינה המוזכרת שוב ושוב בספר, ורמיזותיו של ולדימיר פוטין על סכנותיה של מלחמה גרעינית העלולה לפרוץ בשל יחסו של המערב למשבר, מוסיפות לפרשה ההיסטורית ממד של אזהרה בת ימינו. לקחים אחדים מהתפתחותו של המשבר הישן ראויים להישמע גם בימים אלה, כאשר מלחמה שאיש אינו רוצה בה עלולה להתלקח מחמת תקשורת לקויה, טעויות אנוש דרמטיות והתנהלות פוליטיקאים ואנשי צבא.
קשה מאוד לתאר היום את האימה של ימי אוקטובר 1962. תחושת "הסוף" הייתה מנת חלקם של מדינאים בכל העולם ולא פסחה גם על תלמידי בתי הספר, שנדרשו לתרגל אמצעי התגוננות נגד טילים גרעיניים במציאת מחסה מהיר תחת שולחנות הלימוד בכיתה. לכאורה, המשבר החל כאשר מטוסי ביון של ארצות הברית שבו ממשימות הריגול שלהם בשמיו של האי השכן קובה, ועימם ממצאים לא ברורים ואולי מטרידים על חפצים גדולים ומוסווים היטב בכל רחבי האי. מומחים לדבר שנתבקשו לפענח את הממצאים הגיעו למסקנה שמדובר במצבורי נשק וטילים. גיחות ריגול נוספות וחישובים הולידו את המסקנה שלא היה אפשר להימלט ממנה: ברית-המועצות מציידת את בעלת בריתה בטילים, חלקם טילים גרעיניים.
אך הצרות של הנשיא הצעיר בבית הלבן החלו קודם לכן. בינואר 1959 השתלטו פידל קסטרו ואנשיו על השלטון בקובה וסילקו את השליט המושחת פולחנסיו בטיסטה, יקירו של המשטר בוושינגטון ובעיקר של המאפיה האמריקאית. בשלב זה קסטרו לא הזדהה כקומוניסט, אך מתקפותיו שלוחות הרסן נגד הקולוניאליזם האמריקאי הדאיגו מאוד את קנדי, שזה עתה גבר על ריצ'רד ניקסון והיה לנשיא הצעיר ביותר בתולדות ארצו. גלים של תקווה ורוח חדשה קיבלו אותו מבית ובמערב, שציפה למנהיג נמרץ שישיב מלחמה לניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב הסובייטי האימפולסיבי המאיים על שלום העולם, ובעיקר על ברלין המחולקת. בחודשים הראשונים לכהונתו לא גילה קנדי יכולות ראויות לציון כמנהיג העולם החופשי. הסובייטי תיאר אותו כינוקא חסר חוט שדרה, ובעלי הברית במערב, ובעיקר ראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן, החלו לדאוג. על רקע זה אפשר להבין את הסיכוי לתמורה שעטף את קנדי כאשר אחיו הצעיר, רוברט, איש סודו והתובע הכללי בממשלו, בא אליו בהצעה מפתה: קבוצת גולים קובנים בפלורידה מוכנים לפלוש לקובה בסיוע של ארצות הברית ולסלק ממנה את משטר הרשע של קסטרו. כמו במקרים אחרים מתקופת כהונתו, עצות הבטן של בובי לא היו נבונות ושקולות. כצפוי, יוזמת הגולים מוכי הירח בהדרכת ה-CIA, שניסו לפלוש לקובה באפריל 1961, הסתיימה בתבוסה מביכה. פעולת "מפרץ החזירים" הכתימה קשות את מעמדו של קנדי.
3 צפייה בגלריה
בינואר 1959 קסטרו ואנשיו על השלטון בקובה וסילקו את השליט המושחת פולחנסיו בטיסטה. פידל קסטרו
(AP)
לקחי המפלה, טוען הייסטינגס, חורגים מתחומי הרשלנות והפזיזות הקטלנית של תכנון הפלישה. פרשת "מפרץ החזירים" מעידה על ליקוי שאפיין את משטרו של קנדי בפרק ההכנות למבצע ומוסיף לאפיין התנהגות של משטרים, גם דמוקרטיים, עד ימינו אלה. המתכננים שגו בהערכת כוחו של קסטרו ובהערכת-יתר של קבוצת הגולים, אך הגרוע מכול, טוען המחבר, הוא שבכל הוויעודים שקדמו למבצע איש לא העלה את שאלת תכליתו. איש לא העלה על דעתו שיש לחשוב גם על היום שאחרי. מה תעשה ארצות הברית בקובה לאחר שתסלק את קסטרו? האם תחזיר את בטיסטה? האם תקיים בה משטר צבאי? מזכיר את חוסר התוכנית ליום שאחרי אצל מנהיגים בימינו.
אפשר להבין את סערת הנפש של קנדי ואנשיו כאשר באו טייסי ה-U2 וסיפרו לו כי ברית-המועצות מרכזת בקובה מצבורים מאיימים של נשק גרעיני. הייסטינגס מנסה להבין את עמדת ראשי הצבא ומגיע למסקנה, כי המפקדים שקנדי נועץ בהם היו ותיקי מלחמת העולם השנייה שיצאו ממנה בתחושה שהם כל יכולים. הם ניצחו את צבאות היטלר ויפן, וכך יעשו גם לשליט החצוף ממוסקבה. המסמכים על התנהלות ההנהגה הסובייטית בימים המתוחים אינם מלמדים הרבה, ועם זה, עולה מהם תמונה ברורה של השלטון הלא-מעורער של חרושצ'וב בפוליטבירו. אם נשמעו טענות נגד התנהלות היו"ר, הן לא הושמעו. התיעוד האמריקאי מעיד על מגוון דעות, ובעיקר על עירובם של שיקולים צדדיים, פוליטיים ואחרים בדיונים. החרדה, כאמור, הייתה רבה, אך בשני הצדדים לא היה ספק כי למרות האיומים, אם תפרוץ מלחמה יהיה זה רק פרי של טעות קטלנית או התנהגות מטורפת של מפקדים בשטח. ומטורפים, כאמור, היו בשני הצדדים.
ההצעות על פלישה ומתקפה אלימה שיסלקו את כל כלי הנשק המאיימים מן האי הועלו בשלבים הראשונים של הדיונים, ונדחו. שאלת ה"מה עושים?" נותרה בעינה. כיצד מונעים סחף בדעת הקהל בבית? כיצד שומרים על תדמית המנהיג הנחרץ? כיצד מבטיחים את תמיכת בעלות הברית באירופה? כיצד מבררים מה באמת קורה במוסקבה? קנדי הורה לאנשיו למנוע ככל האפשר זליגה של מידע על האירועים אל העיתונות. ככל שהבוחרים יידעו פחות תקטן התבהלה, ומוטב להסתיר את דבר ההתכנסויות הקדחתניות והתכופות בבית הלבן מעיתונאים סקרנים. בובי נשלח לברר עם בני שיחו הנסתרים בשגרירות הסובייטית ובקרב סוכני ה-KGB השורצים בוושינגטון "מה חושב חרושצ'וב", אך שב בידים ריקות. החבר ניקיטה לא טרח לעדכן את שלוחיו על כוונותיו. הוא לא היסס, עם זאת, לשוחח על כך עם בנו סרגיי. זה מספר בספר זיכרונותיו, כי בשעת טיול ערב עם אביו באחד מימי המשבר שאל אותו לפשר המהלך המסוכן. חרושצ'וב השיב בלא היסוס כי המהלך לא יוביל למלחמה גרעינית, ובאשר להישגים המקווים מן המהלך, הודה שאינו יודע לשערם. בגילוי של תכסיס "שיטת מצליח" אמר לבנו: נראה כיצד יגיבו האמריקאים. ג'ון קנדי הוא מנהיג חלש ומפוחד.
יתרונו של הייסטינגס ביכולת הסיפור שלו ובהימנעותו המוחלטת מכללי הפוליטיקלי קורקט. כשהוא נתקל באידיוט מסוכן, גם אם הוא ראש מטה בצבא ארצות הברית, הוא נמנע מהסתרת שיפוטו במיני התחכמויות מעודנות. כשהוא משלב בסיפור קטעי יומן של בני הזמן שנחשפו לאימה הוא מביא לקוראים את רוח הזמן. הלקח המהדהד של ספרו הוא כי מנהיגים ויועציהם, גם במשטרים דמוקרטיים, עלולים לסבך אותנו בצרות צרורות כאשר הם מושפעים מכוחם של שיקולים זרים.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
