במשך שנים ארוכות הסתירה מיכל בת-אדם את הגיל שלה. "רימיתי", היא צוחקת. "בכל המסמכים הרשמיים כתוב כל מיני שנות לידה, כדי לבלבל את כולם, עד שיום אחד ראיתי שציינו בוויקיפדיה את הגיל שלי, וחשבתי שאני מתה. שנים אנשים רדפו אחרי החברים שלי והיו מוכנים לשלם, 'רק תגידו בת כמה היא'. והחברים הנאמנים שלי לא גילו".
למה בעצם?
"תמיד חשבתי שזה בלתי צודק, בעיקר לנשים, לשים את הגיל על יד השם שלהן, כי פתאום זה מכתיב המון דברים למי שרואה את זה. מצד שני, הגיל לא מכביד עליי. אני קצת חירשת. יש לי מכשירי שמיעה כבר שנים, ונורא קשה לי לראות את עצמי בתמונות, בטח עם ההתבגרות, אבל אני לא רוצה שום התערבות חיצונית והזרקות. אם עושים ניתוחי פנים, זה מעוות את אופי הפנים".
העובדה שאת אישה יפה פעלה לטובתך?
"לא חייתי בתודעה של אישה יפה עד גיל די מאוחר, תמיד חשבתי שלא אוהבים אותי. המזל היה שבאיזשהו שלב פתאום גברים התחילו לחזר אחריי. היום אני מבינה מה היה בתקופה הזאת. זה לפעמים ממלא איזה צורך - הוא מסתכל עליי, הוא חייך אליי, היה ניצוץ, איזה חשמל, אבל די מהר כל ההתרגשות הזו כבר לא עניינה אותי. גם כשכבר הייתי נשואה חיזרו אחרי, אבל תמיד עניין אותי יותר התוכן, לא איך אני נראית. היה לי נעים שאמרו לי, 'את נראית יפה'. אני זוכרת שבמשך שנים הייתי נוסעת בטרמפים מהקיבוץ. הנהגים אמרו לי, 'את לא יפה, את מעניינת'. יום אחד אני נכנסת לטקסי והנהג אומר לי, 'היית פעם יפה'".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז עכשיו כבר אפשר לכתוב שבת-אדם מציינת 79 שנים, אבל לפני כן היא כלת פרס ישראל לקולנוע, כלת פרס מפעל חיים של האקדמיה לקולנוע, ויוצרת ובמאית של 14 סרטים. את רובם עשתה בתקציבים זעומים, מתוך אמונה שגם אם קרנות הקולנוע לא מתקצבות אותה, היא לא יכולה אחרת. 'הילה', סרטה החדש שעולה בסוף השבוע, הוא סיפורה של אם חד-הורית (ג'ייד דייכס ויקס), אמה של נעמי בת השבע (איילה פלג), שמגלה ששאול (יעקב זדה-דניאל), אבי בתה, חזר לארץ עם משפחתו, אחרי שחיו בחו"ל שבע שנים. הילה מנסה בכל דרך אפשרית לדבר איתו, אבל הוא מתחמק ממנה. מצבה הנפשי הולך ומידרדר והיא לא שמה לב שהיא מזניחה את בתה, שבינתיים מתיידדת עם השומר בבית הספר (פיני טבגר), שמחזר אחרי אמה. כשליבה של הילה נפתח סוף-סוף אל מיכאל, היא נתקפת חרדה שמא תאבד את שאול לתמיד.
ברוב הסרטים שלך יש נגיעות מהביוגרפיה. גם בסרט החדש?
"כל היחסים של האמא והבת רודפים אותי. אמא שלי הייתה חולת נפש, וכשכתבתי את התסריט הזה הבנתי שזה שוב אני. פה זה האובססיה של הילה, ואצל אמא שלי זאת הייתה מחלת נפש. זה שוב הילדה שצריכה להיות האמא של האמא שלה".
בת-אדם נולדה בעפולה לזוג מהגרים מפולין. אמה סבלה ממניה-דפרסיה ואושפזה תכופות בבתי חולים פסיכיאטריים. אביה היה צלם סטילס, שצילם אותה צילומים יפהפיים מאז ילדותה. כשבת-אדם הייתה בת שבע היא נשלחה לקיבוץ מרחביה, שבו גדלה. היא ניגנה בכינור, החלה ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, ובהמשך עברה ללמוד משחק בבית צבי. שניים מהסרטים הראשונים שבהם כיכבה - 'אני אוהב אותך רוזה' ו'הבית ברחוב שלוש' - אותם ביים משה מזרחי, לימים בעלה, היו מועמדים לאוסקר. ב-1977 זכה מזרחי באוסקר על 'כל החיים לפניו', שגם בו השתתפה. הסרט הראשון שביימה, ב-1979, היה 'רגעים', קו-פרודוקציה צרפתית-ישראלית על סופרת ישראלית שמתאהבת בתיירת צרפתייה, שבו כיכבה לצד אסי דיין ובריז'יט קטיון. מהסרט צונזרו שלושה קטעים שנחשבו ארוטיים מדי, ורק ב-2013 הוקרן הסרט לראשונה בגרסתו המלאה. לאורך כל השנים מאז יציאת 'רגעים', בת-אדם פילסה את דרכה בתעשיית הקולנוע הישראלית המאצ'ואיסטית, תוך שהיא סופגת לא מעט ביקורות נוקבות, לפעמים מעליבות, על הסרטים שלה.
"הרגשתי כמו בשר קצוץ שמכים וחובטים בו", היא מודה, "אבל אמרתי, יגידו מה שיגידו, אני אעשה את שלי. וככל שאני עושה את שלי, ככה אומרים עליי דברים יותר רעים. שנים לא הסתכלו בכלל בסרטים שלי, להבין מה אני מספרת. מכל המבקרים שכתבו עליי נאצות, רק אחד ביקש סליחה אחרי שקיבלתי את פרס ישראל, ולא אגיד מיהו.
"היה כבר איזה רגע שלא יכולתי לקרוא את הביקורות, ומשה היה קורא ומספר לי מה כתבו. הוא כל השנים אמר לי, 'יכול להיות שהסרטים שלך יזכו למה שמגיע להם רק כשכבר לא תהיי פה'. בהתחלה חשבתי שאני עושה זבל. עם השנים הבנתי מה כל כך מטריף את האנשים האלה, שלרוב היו גברים. באתי לתחום הזה בלי ללמוד קולנוע. בסרט הראשון שלי כתבתי את התסריט, שיחקתי וביימתי והוא זכה להצלחה עצומה בקאן ונמכר בכל העולם. זה היה עבורם בלתי נסבל, כי אף פעם גם לא ביקשתי טובות מאף אחד ולא התחנפתי לאף אחד.
"כל סרט שלי הציג רק שבוע בבתי הקולנוע, כי רצחו אותו. כשערכתי את 'הילה', העורך, תומר אבנד, אמר לי, 'מיכל, את לא יודעת שום דבר על הסרטים שלך. את לגמרי הושפעת מקולות חיצוניים'. הייתה לפני כמה ימים הקרנה של 'איה: אוטוביוגרפיה בדיונית'. במקרה לגמרי הגיעה לשם מיכל זוארץ, שמגלמת את התפקיד הראשי. היא אמרה שקשה לתאר את ההתרגשות שהייתה שם. עשיתי הקרנה של 'אהבה ממבט שני', והקהל התעלף. פתאום מתברר שזה סרט נורא טוב. שלא לדבר על זה שב'המאהב' עשו לי לינץ'".
מה א.ב יהושע אמר על הסרט?
"הוא לא ממש היה בעדו, ואז מכר שוב את הזכויות לאיטלקים. הוא אמר שהסרט שעשיתי לא טוב, אבל כנראה שהסרט האיטלקי לא רק שלא היה יותר טוב, אלא הרבה פחות".
יש לך עור של פיל?
"לא, אני פשוט מבינה שכל הביקורות האלו לא חשובות. בסוף מה שחשוב זו הדרך שאתה עושה. אם אתה נאמן למה שאתה מאמין בו ויכול להסתכל כל פעם בראי ולא להתבייש במה שעשית, זה העיקר. את 'הילה' עשיתי ממש בפרוטות, תקציב שאחרים לא היו עומדים בו. כל הקרנות סירבו לתת לי כספים".
פרס ישראל לא שינה את היחס אלייך?
"אני מודה לכולם שנתנו לי את הפרס, אבל זה לא משהו שהזיז אותי מהדרך שלי. שמחתי כי בלי כספי הפרס לא היה לי איך לגמור את הסרט".
בתחילת ההקרנות המוקדמות שבת-אדם ערכה ל'הילה', היא ביקשה מהקהל לשאת תפילה להחזרת החטופים ולשלום החיילים. "הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות עכשיו הוא להתפלל שהטירוף הזה ייגמר כבר", היא אומרת. "כל יום נהרגים עוד ועוד אנשים. זה כבר לא אנושי. נכנסו לאמוק עם המלחמה הזאת, כאילו הם הולכים לשאוב את הים בכפית. כשאני עוברת ליד כיכר החטופים אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. הדבר החמור הוא שעוד ביום הראשון של המלחמה לא אמרו, קחו את כל מה שאתם רוצים, רק תחזירו מיד את החטופים".
יש לך מחשבות לעשות סרט על המלחמה ועל החטופים?
"אני לא מסוגלת לעשות סרט על החטופים. קשה לי. צריך לתת לדברים לשקוע. המון אנשים עושים עכשיו סרטים, סדרות והצגות פוליטיות, לא אני".
את לא בעד סרטים פוליטיים?
"בסרטים שלי תמיד יש אמירה פוליטית, אבל אני לא אעשה סרט שהוא רק קומוניקט פוליטי. 'אישה זרה', שעשיתי בזמנו עם פאני ארדן, הוא סרט נגד הכיבוש ונגד מה שאנחנו עושים לעצמנו בגללו. כשעשיתי אותו, כולם ירקו עליי ושחטו את הסרט, כולל הקולגות השמאלנים. הגעתי לסיפור הזה אחרי שקראתי ב'לאשה' על אישה שסיפרה שהבעל שלה היה במילואים בלבנון וחזר משם אחר. אחר כך שמעתי סיפורים על משפחות שהגבר חי בבית, אבל הוא חזר הלום קרב, מרוסק. עד שהצדדים לא יישבו יום אחד וידברו ביניהם, שום דבר לא יקרה. אי-אפשר לשנות דברים בכוח. לכן סאדאת היה כל כך אמיץ וחכם כשהגיע לפה.
"עשיתי סטיקר שכתוב בו 'בן אדם=בן אדם=בן אדם' בכל מיני שפות: עברית, אנגלית, רוסית, אמהרית, ערבית ויידיש. אני מדביקה אותם על עמודי חשמל, בכל מקום. את זה הייתי רוצה שילמדו את הילדים עם החלב שהם שותים. ככה העולם היה טוב יותר".
את הולכת להפגנות בקפלן ולכיכר החטופים?
"מדי פעם. מפגינים בקפלן כדי שיהיו בחירות, אבל אם היום ייערכו שוב בחירות, יבחרו שוב בביבי. כשכל אלה שאומרים, 'די ביבי, הספיק ממנו, אני לא אצביע יותר בעדו', יגיעו לקלפי, היד שלהם תלך לליכוד כי זה משהו שטבוע בהם. אתה צריך להיות חזק כדי לשנות משהו שהיה כל החיים חלק ממך.
"להפגנות נגד המהפכה המשפטית הלכתי כל הזמן כי האמנתי שאסור לתת לזה לקרות. משה ואני הפגנו עוד במלחמת לבנון, כשעוד היינו קומץ בכיכר מלכי ישראל. אחרי 67', כשכולם נסעו לטייל בשטחים הכבושים, אני לא נסעתי. אמרתי, אסע לשם רק כשיזמינו אותי וכשיגיע השלום. האמנתי שיחזירו שטחים בעד שלום, אבל הסיפור עם הפלסטינים נותר לא פתור לאורך שנים. אם משה היה פה, הלב שלו היה נשבר. הוא היה חיה פוליטית שמאלנית. הוא חשב כמוני, שצריך לחיות ולתת לכולם לחיות".
מזרחי ובת-אדם נפגשו כשהיא הייתה סטודנטית צעירה למשחק והוא היה כבר במאי מוערך. סיפור האהבה ביניהם נמשך 46 שנה, עד למותו ב-2018. "אני כל הזמן מרגישה שהוא פה, בבית, לצידי", היא אומרת ומראה לי את אחת התמונות המשותפות שלהם.
מה היה סוד כוחה של האהבה שלכם?
"הבנו שאהבה זה משהו שלומדים אותו. הייתי נשואה עוד קודם וידעתי מה זה אומר. לא ביקשנו מחיי האהבה שיהיו כל הזמן כמו ביום שהכרנו. יש התאהבות ותשוקה וסערה, שזה דבר אחד, ויש אהבה שלומדים אותה תוך כדי החיים, ואם לא, כל הזמן הולכים מתוסכלים ומתגרשים. אנשים לא מבינים שבאהבה, כמו באש, אתה צריך לשים כל יום כמה כפיסי עץ כדי שהיא לא תכבה".
דניאל בנה, אבי שני נכדיה, אלי ואיה, חי כבר שנים בפריז. "הוא, אשתו וילדיו נטועים שם, אשתו צרפתייה", היא אומרת. "אלה החיים שלהם. אני לא מכניסה את רצונותיי לחייהם. אני אף פעם לא אומרת להם, 'אולי תבואו לכאן'. אם אני כל כך רוצה להיות לידם, אני יכולה לחיות לידם, אבל אני גם לא רוצה".
מה את עוד חולמת לעשות?
"אני רוצה לשחק, אבל אם אני אשחק היום, זה יהיה רק במשהו שאני אזום בעצמי. אף אחד לא מחכה לי בשום תיאטרון. בכל תיאטרון יש מישהי בגיל שלי שתקבל את התפקידים. בינתיים אני מפצה את עצמי בקריאת שירה מעל במות. אני פריקית של ערבי שירה. פגשתי את ציפי פינס לפני כמה חודשים. אמרתי לה, 'אני משוועת לשחק', והיא אמרה, 'באמת? אני ארשום לעצמי'. לא נראה לי שייצא מזה משהו".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
