"אמא, אני מסתדרת, לא צריך", הבת שלי אומרת בעדינות, ומחזירה לי את הטלפון. זה שעל המסך שלו מופיעה פרסומת לשמלת נשף צהובה. "למה?" אני אומרת לה, "הצבע הזה יהיה לך כל כך יפה על השיזוף שלך. קראתי שזה ממש טרנדי העונה. קוראים לזה באטר ילו, צהוב חמאה".
הבת שלי מסתכלת עליי במבט משועשע, כמו תמיד כשאני מנסה לדבר אליה בשפה של צעירים. לפעמים זה אפילו מצליח לי, עד שמתפלק לי ביטוי שמסגיר את הענתיקה שאני, משהו כמו "זה ממש במודה". אני לא מספרת לה שלא היה לי מושג מה זה צהוב חמאה עד לפני שעתיים, כשישבתי בבית ובמקום לעשות את הררי העבודה שמחכים לי, ביזבזתי את הזמן בלתחקר בשקדנות את שורת החיפוש המטומטמת הבאה "שמלת הנשף המושלמת לקיץ 2024". משם נכנסתי לחור ארנבת שהתחיל במסיבות הפרום הנהוגות בבוטסואנה שבאפריקה - טוקסידו מהודר אבל מצטלמים ליד תאו וטנדר חלוד - ונגמר באיזו משפיענית טיקטוק שטענה בתוקף ששמלה בפחות מאלף דולר זה בייסיק ופשוט. התחקיר הזה הוא שמאפשר לי לדבר עכשיו בביטחון של הסטייליסט החדש של אנה זק, למרות שבכנות, מה זה הבולשיט הזה צהוב חמאה? זה נראה כמו צהוב בהיר רגיל, מהסוג שהיה גם לנו בשנות ה-90.
טורים קודמים של דנה ספקטור:
"את בטוחה?" אני אומרת לה ובקושי מצליחה לא להפגין את האכזבה שעולה בי. באמת שהאמנתי שהצהובה החמאתית תהיה האחת, השמלה בה"א הידיעה. "היא לא יפה מימי", הבת שלי אומרת, "אין לך מה לדאוג לי, אני אסתדר לבד". "בטח", אני אומרת לה ומחייכת אליה חיוך מתוק ולגמרי מזויף שלא קשור למה שאני מרגישה בפנים בשום דרך. בחיי שלפעמים נדמה לי שחצי מההבעות שאני עושה בתור אמא גנבתי מסדרות אמריקאיות. כן, את החיוך הטוב והמחזק הזה שאני שולחת אליה בטוח ראיתי אצל לורליי מ"בנות גילמור" או אצל סינדי אמא של ברנדון מ"בוורלי הילס 90210". הוא אמור לשדר לה "אני משחררת אותך באהבה כי אני לא אמא משוגעת שדוגרת על הילדה שלה וחונקת אותה בשום דרך. מצידי תלבשי לפרום שלך שקית זבל של ניקול עם נעלי עקב".
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל ברור שאני לא באמת משחררת אותה, ולכן איך שאני יוצאת מהחדר, אני ישר חוזרת למשמרת שמלות הנשף האובססיבית שלי. בשלב זה של הטרלול שאחז בי, אני כבר יכולה להיות מעצבת התפאורה של ברידג'רטון מרוב השמלות המפוארות שראיתי. אדומות סטרפלס ושחורות צינור, כאלו עם שובל וכאלו שמסתיימות במשהו שנקרא "זנב של בת ים" אבל גורם לך להיראות יותר כמו דג נסיכת הנילוס שהסתבך בשקית ניילון. התחלתי בלחפש שמלה בבוטיקים של מעצבות ישראליות. לא שאפשר היה לנחש שהן יושבות בישראל עם השמות שהן נתנו: בוטיק קיילי, אמיליה, קורטני. זה היה מצחיק. יושבת לה אישה נחמדה בשם דליה בתוך עסק הביגוד הקטן שלה שממוקם מעל מכבידנט במתנ"ס גני תקווה, ונותנת לעצמה שם שאמור לגרום לי לדמיין איזו יפהפייה אמריקאית מאטלנטה עם טיארת יהלומים על הראש.
מתישהו במהלך השנים האחרונות התקבעה בישראל מין תפיסה ששמלת נשף חייבת להיות עשויה מבד אחד בלבד – סאטן. ספציפית סאטן מבריק וזול, מהסוג שממנו תופרים תחפושות עם סכנת התלקחות. מאז אין תמונה של נערות שחוגגות את הפרום שלהם שלא נראית ככה: שורה של שבע נערות עומדות על הדשא בחצר של הנערה הכי עשירה ומתחבקות. כולן לבושות בדיוק באותה שמלת סאטן, רק שכל אחת מהשמלות בצבע אחר. ולפעמים, כשאת מסתכלת על תאומות הסאטן האלו, את פתאום נמלאת בצער, כי לא לכולן יש אותו הגוף או את אותו הביטחון העצמי של מלכת השכבה. תמיד יש את האחת שנראית בתוך קרום הנקניקייה הזה קצת לא בנוח.
"אני לא מבין", רן אומר בעודי גוללת, "הילדה אמרה במפורש שהיא מסתדרת לבד, למה את לא מניחה לה?" "להניח לה?" אני אומרת, "אתה לא מבין שאם אני אניח לה היא תתעורר בבוקר של הנשף ותתחיל לצרוח 'אין לי מה ללבוש'? ואז מי יאסוף את השברים? מי תצטרך לנסוע לסנטר כדי לחפש איזו שמלת פשרה באמצע סייל של זארה?" "בסדר, בסדר", רן אומר, אבל רואים שהוא לא מאמין לי במאה אחוז. אחרי 14 שנים ביחד, הוא גלאי השקר הכי טוב שלי.
והוא צודק, אני לא מאה אחוז כנה לגבי אובססיית שמלות הנשף שלי. הילדה שלי כבר לא בת חמש, היא כבר לא צריכה שאני אקנה לה סנדלים ורודים לקיץ או אנחש שהיא צריכה שיחליפו לה מצעים. בגיל 17 וחצי, גיל ההתבגרות של מאיה כנראה נגמר, והיא בקעה מתוכו כמו פרפר עצמאי ומרשים שממלא אותי בגאווה ובאושר להסתכל עליו. אז למה אני לא יכולה לסמוך עליה שתבין לבד מה בא לה ללבוש? ושוב אני מזכירה לעצמי את שיחת ההשכמה שקיבלתי.
לפני כמה שנים, קצת אחרי שכתבתי טור על מאיה, התקשרה אליי כותבת מבריקה וצעירה שיצא לי להכיר מהעיר. "את חגה מעליה יותר מדי", היא אמרה לי, "את חונקת אותה ומציעה לה עזרה ונותנת לה גם כשהיא לא מבקשת, וכמי שחיה עם אמא כזאת, תני לי להגיד שזה כל כך מכביד על הילדה, כל ההרעפה הזו, שלא לדבר על זה שאתן תמיד נעלבות כשלא מחזירים לכן אהבה". זו הייתה שיחה לא נעימה בשבילי, אבל האמת שאני כל כך מודה לבחורה הזאת. בזכותה הבנתי שבמסווה של "אני אמא חמודה שתמיד נותנת באהבה ומקריבה", אני בעצם חונקת את הבת שלי יותר חזק מכל יידישע מאמע שתלטנית. ומאז די הרפיתי. וזו הבעיה עם טירוף הנשף החדש שתקף אותי, שאני פתאום שוב מתנהגת כמו אמא פושרית של זמרת מתחילה.
יש איזה משהו מביש בלהיות האמא היחידה שמתעסקת בכזו אובססיה בדברים כמו קאפים שצריך להכניס למחוך. את זה אני מגלה יום למחרת, כשבאחת הקבוצות מתחיל שיח אנטי-נשף פעיל. "אני לא מבינה את זה", כתבה אחת האמהות, "מי עושה כזה פרום באמצע מלחמה? זה כל כך מזעזע אותי, יש 120 חטופים, והבנות שלנו יחגגו עם שמלות ויזמינו פניסטית שתעשה להן תסרוקת כשילדות שקרובות לגיל שלהן נמצאות במנהרות?"
בדיוק ישבתי ושקדתי על תכולת האתר של בוטיק בשם "אנסטסיה בית שמש" כשקראתי את ההודעה, ונעצרתי מיד מרוב אשמה. האמת היא שבכל חיפושי השמלה שאני עושה יש תמונה אחת שכל הזמן עולה לי בראש. התמונה של נעמה לוי, הג'ינג'ית היפהפיה והאתלטית, שבה היא מצולמת בערב הנשף שלה, לבושה בשמלה ירוקה. זו התמונה שממנה אני מנסה להימלט כל הזמן. התמונה של נעמה עומדת מאושרת ומחובקת בשורה של חברות, ברגע האחרון הזה שלפני הצבא, כשהיא ואנחנו עוד חשבנו שחייה של נערה ישראלית יכולים להיות מלאים בקסם ובשפע ובפינוק. אולי בגלל זה אני כל כך שונאת סאטן, מחפשת למאיה כל בד אחר חוץ מהמבריק הזה, כי נעמה ולירי ודניאלה וקרינה וכל שאר התצפיתניות שייכות לדור הסאטן הרחוק הזה, דור שבו עוד היו מזמינים לימוזינה לפרומים מושקעים. ועכשיו זה כל כך עצוב להסתכל על תמונת הנשף של נעמה. לדמיין מה היא למדה על האכזריות של העולם ועל האינסופיות של הרוע האנושי אחרי הערב הקסום הזה.
"אולי הגיע הזמן שהילדים שלנו יבינו שנגמר עידן השפע", רן אמר לי בערב, "שהם, עם כל הטיקטוק ושלוש הנסיעות לחו"ל בשנה, בעצם הפכו בעל כורחם לדור תש"ח מודרני שצריך להילחם ולשכוח מכל הפינוקים הישנים". זו שאלה שהמון הורים שאני מכירה מתמודדים איתה כרגע. יש לי חברות שעדיין מגדלות ילדים קטנים. הן מדווחות שיש המון הורים שכבר התחילו להעביר את הילדים שלהם כל מיני קורסי הישרדות סודיים. לוקחים אותם לקמפינג בטבע במקום במלון, מוודאים שאבא מלמד אותם איך להקים אוהל, איך ללכת את המסלול בלי להתבכיין, להקשיח אותם לקראת הבאות.
אולי הם צודקים. אולי באמת הגיע הזמן לגדוע לצעירים את אשליית העולם של אתמול, כמו בספר הגעגועים הנפלא ששטפן צווייג כתב עם עליית הנאצים. ספר שבו הוא מבכה עולם אבוד עם טרקליני ריקודים ושמלות מלמלה ושפע תרבותי שלא יחזור עוד. אחרי שסיים את הכתיבה הוא שלח אותו למו"ל, ומיד אחרי זה התאבד עם אשתו. זו הברירה שהוא בעצם מסמן בספר - אפשר להתמודד עם עולם המלחמה המרושע והקשה שהגיע, או למות ביחד עם עולם האתמול. ואם המטרה היא להכין את הילדים לעולם החדש, למה לשלוח אותם לנשף שבו הם יעמידו פנים שהם טום הולנד וזנדאיה במט גאלה? אולי באמת הגיע הזמן שנפסיק עם המסורת הזאת שגנבנו מאמריקה. מה לנו ולנשפים ולתכנונים, לעבוד במשך שבועיים על בניית לוק של שמלה עם תיק ונעליים כמו איזו נורווגית שלווה, כששום דבר בעולמו של הישראלי לא צפוי.
בסוף הבת שלי באמת מסתדרת בלעדיי. היא מוצאת איזו שמלה לא מסאטן באתר אוסטרלי, אני משלמת כמו הארנק הלא-מתערב שהיא רוצה שאני אהיה, ואחרי שבוע היא מגיעה. היא אפילו נותנת לי לראות איך היא נראית בה, היא לא מרוצה עד הסוף. אני אומרת לה "הלוואי שיכולתי להעביר לך כמה יפהפייה את נראית ברגע הזה ממש". "בסדר", היא צוחקת, "אבל את לא אובייקטיבית, את אמא שלי". האמת היא שאני רואה אותה בדיוק כמו שהיא. רואה כמה מעט היא יודעת על החיים, איך אין לה מושג כמה זה יהיה בלתי אפשרי בשבילה להתפרנס מג'וב של מלצרות באיכות החיים שאני הרגלתי אותה אליה. ואני רואה גם איך נשאר בה משהו תמים, נהנתני, משהו שתמיד היה בי גם, מין תאווה כזו לכיף, למצוא את הרגע המושלם הבא.
בי הדבר הזה נשבר, אני הבנתי באלף דרכים קשות שאי-אפשר להיות רק רודפת הנאות לנצח, אבל בינתיים שהיא תישאר באמונה הזאת שלה, שהחיים יכולים להיות מרדף כזה אחרי הרגע השמח הבא. וכן, היא יפהפייה בשמלה האדומה, אבל היא גם לא מוכנה לכלום, ובראש ובראשונה לצבא. היא מתגייסת במרץ, אני חושבת שזה מה שמתחבא מאחורי אובססיית השמלות שלי, הידיעה שכנראה עוד תהיה כאן מלחמה, וכל מה שאני יכולה לעשות כדי להגן עליה ולהעיף מעליי את מחשבות הזוועה זה לעטוף אותה לרגע בבד נושם.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
