בזמן האחרון, באופן פרדוקסלי, אני מודד על עצמי תפקיד חדש כגורו לענייני אושר. הוצאתי ספר שהמילה המפורשת "אושר" ממש מככבת בטייטל שלו, התחלתי ללבוש טי-שירטס לבנות (עזבו אותי משרוואלים, יש לי פטור), וכששואלים אותי שאלות עקרוניות על החיים, אני מצטט את עצמי מתוך ספרי ומקווה שלא ישימו לב לגניבה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
בגדול, מתאים לי להיות גורו. אני אוהב לענות לשאלות – מבחינתי מדובר בהזדמנות להשמיע את דעתי העקרונית על דברים שחד-משמעית יש לי כמה דעות לגביהם – וההילה החדשה שלי כמי שיודע משהו על משהו רק גדלה. לא ירחק היום, להערכתי, שבו אגדל שיער פנים בכמות ראויה למעמדי החדש, וקבוצה קטנה של מאמינים תתחיל לעקוב אחריי ממקום למקום כאילו הייתי בריאן כוכב עליון, עד שיישבר לי מזה ואני אעצור ואצעק עליהם: "כולכם טועים! אתם לא צריכים לעקוב אחריי! אתם צריכים לחשוב בשביל עצמכם, כולכם אינדיבידואלים!" והם יחזרו אחריי: "כולנו אינדיבידואלים" ורק אחד ימלמל: "אני לא".
בכל אופן, כגורו נולד, אני אוהב לצטט מתוך המחקר המשמעותי והארוך ביותר שנערך אי פעם בנושא האושר האנושי, ומדובר ב"מחקר להתפתחות מבוגרים" של אוניברסיטת הרווארד, שעקב אחר רמת האושר של 724 משתתפיו לאורך כמעט כל חייהם ולפעמים גם אחר כך (אם שיירי בשרם השתיירו בעצמם).
למה אני מזכיר את המחקר הזה? או. כי אנשים רבים מתקילים אותי כרגע בשאלות כמו "מה יהיה" ו"האם אפשר בכלל לדבר על אושר אחרי 7 באוקטובר", ותשובתי לשתי השאלות היא "לא במיוחד". אבל המחקר רלוונטי לנו כרגע מכיוון שאחת ממסקנותיו החשובות היא שבני אדם, ככלל, מגיבים לחרא (וב"חרא" אני מתכוון לכל דבר שבין פקק באיילון לפטירתו של אדם קרוב ואהוב) באחת מארבע תגובות אפשריות – כולן משמשות לנו להגנה ולהתמודדות:
תגובות פסיכוטיות, תגובות ילדותיות, תגובות בוגרות אבל נוירוטיות ותגובות בוגרות ובריאות.
ועכשיו בואו נבחן את עצמנו – כל אחד מאיתנו בנפרד, כולנו אינדיבידואלים! – ונבין באיזה אופן אנחנו מעדיפים להגיב, במקרה זה, לחרא שהוא 7 באוקטובר ולכל מה שבא בעקבותיו.
ובכן, נתחיל. ברמה הנמוכה והבעייתית ביותר, נמצא סוג תגובות שהמחקר מגדיר "פסיכוטיות". כלומר: נשברת לי כוס – או מתה לי סבתא – ואני פשוט יוצא מדעתי קומפלט. תגובות פסיכוטיות כאלה כוללות, בין השאר, את ההתנהגויות הבאות:
• פרנויה – למשל: "כל הערבים והמוסלמים בעולם הם תומכי או פעילי טרור. כולם. כן, גם בני השנתיים שבגיל שלוש כבר יהיו נוח'בות מוסמכים!"
• מגלומניה – למשל: "צה"ל יכול הכל. צה"ל מסוגל להביס חמישה צבאות בשבע חזיתות בו-זמנית. צה"ל יכול לכבוש יבשות, לעקור הרים ולהחזיר את נועה ומרגי לזוגיות, וגם היה עושה את זה אלמלא הדרג המדיני/ השמאל / ירון אברהם הפריעו לו".
• הזיות – למשל, "אנחנו הולכים לנצח, להשמיד ולגרש את כולם, להקים פארק מים ענקי על כל שטח רצועת עזה ולנטוע יישובי מחיר למשתכן חדשים על כל שטח לבנון".
כל אלה הן תגובות "פסיכוטיות", כלומר שאם אתם מוצאים את עצמכם נוקטים אותן, אתם אמורים, כבר אתמול, לפנות לסיוע מקצועי, ובכל מקרה לא לנסות לדבר איתי על זה בארוחת שישי.
מעל סט התגובות הפסיכוטי, מצוי סט תגובות מעט – אבל רק מעט – בוגר יותר, ועדיין ילדותי, לצרות שנוחתות עלינו. כאן אנחנו מדברים על תגובות מסוג:
• העמדת פנים – למשל, "זה לא באמת קרה ככה. נתניהו לא באמת אחראי לכלום, זה הכל קנוניה פנים-צבאית, וכמו כן אנחנו בכלל לא מישראל, נהגוס, אנחנו מליטא, עכשיו קח אותנו למלון".
• התנהגות פסיבית-אגרסיבית – למשל: "אתם לא באמת צריכים או רוצים אותנו בצבא, אבל אם אתם מתעקשים כל כך, נמות ולא נתגייס!"
• השלכה – למשל: "כל החברים שלי ממש מפחדים שישראל תיגמר. מזל שאני לא החברים שלי".
וגם זה, כאמור, סט תגובות די פרימיטיבי. אבל מעליו נמצא סט התגובות וההגנות ה"בוגר ונוירוטי" שהמחקר ההרווארדי מצא שהן הנפוצות מכולן – כלומר שרובנו נבחר, שלא במודע, להשתמש בהן. וזה כולל:
• הדחקה – למשל לראות "רוקדים עם כוכבים" ולא לחשוב, לשעתיים, על120 החטופים שעדיין שם. למשל לקפוץ לכרתים להתאווררות. למשל תל-אביב בכל לילה עכשיו: מפוצצת בבליינים, סועדים ותנועה. כי החיים. כי מדחיקים. כי מנסים. כי מוכרחים.
• אינטלקטואליזציה – כי מה שקרה זה לא שהקונספציה קרסה וחמאס הברברי ניצח אותנו תוך שש שעות, אלא שמגמות עולמיות של איסלאמיזציה ואליטות המנסות לשמר את כוחן הובילו את חמאס להבנה ששחרור מעולו של קולוניאליזם מתמשך באמצעות אקט אלים אבל מנומק ונטוע היסטורית, הוא הדרך.
• ניתוק והתרחקות בעוצמה רבה מהרגש – אנחנו הולכים לעבודה. אנחנו הולכים לסופר. אנחנו הולכים לישון. ואנחנו אומרים לעצמנו שאין טעם להפגין, ואין תוחלת, ולא יעזור. אנחנו עושים מאמץ עצום כדי להרגיש קצת פחות – רק טיפה פחות מהכאב והצער המפלחים והבלתי פוסקים האלה – ופשוט מגינים על עצמנו בדרך הזמינה לנו ביותר: ניתוק יזום.
אבל לבסוף, מעל מנגנוני התגובה וההגנה הנוירוטיים האלה, מצויה הקבוצה הבוגרת והבריאה ביותר; מנגנוני התגובה וההגנה שבהם אנשים בריאים בנפשם יבחרו:
• אלטרואיזם – עזבו אותי ממני, מה אני יכול לעשות עכשיו למען מישהו אחר? למען המאמץ המלחמתי? החברתי? למען תיקון? האם יש בי עדיין חלק שרוצה ויכול לתת?
• הומור – תגידו: אין שום דבר מצחיק ב-7 באוקטובר, ותצדקו. אבל בהחלט יש כשהסטנדאפיסט אלי חביב, נניח, מופיע בפני חיילים ואומר להם: "חרבות ברזל, הא? שם לא טוב. קודם כל, יכולתם להגיד סתם חרבות. אנחנו יודעים שזה מברזל. מזה עושים חרבות, ככה זה בא... גם כל כך מיהרו עם השם, קחו יום-יומיים... כאילו, ששת הימים נשמע שם רטרואקטיבי. אני די בטוח שזה לא היה כזה, כל יום, 'בוקר טוב, מלחמת ארבעת הימים'. הם חיכו".
ויש עוד המון. ויש, מוכרחים להיות, צחוקים. תמיד. לא חשוב מה רמת החשיכה מסביב.
• צפיית דברים מראש – כן, מומלץ לנסות להבין ולתכנן משהו. נניח, את היום שאחרי. וזה שאחריו.
• סובלימציה – נכון, יש בי נטיות סדיסטיות שנוטות להתעורר בעיקר מול אנשים שמסתובבים עם חיוך ענקי ביום שבו נהרגים לנו חיילים בחזית כשהם בדיוק העבירו חוק שפוטר אוכלוסיות שלמות משירות; או מול אנשים שאומרים להורים שכולים "בוגדים, טוב שרצחו לך את הילדים". הייתי מחפש לום גדול ומסדר להם מייקאובר קטן, אבל במקום זה אני אלך לחדר כושר ואעשה שם 20 עליות מתח (טוב, ארבע. שם זה נעצר בשבילי. אני רק גורו אושר מתחיל עם טסטוסטרון ברמה אשכנזית מינוס. אבל אני מנסה, ולפעמים מצליח, להגיב לתלאות החיים האלה באמצעות אלטרואיזם, הומור וסובלימציה. זה לא בא לי טבעי, אבל כשאני מצליח זה, כמאמר בוראט בשעתו, גרייט סקסס. ממליץ בחום. שלכם, גורו).
