האם סטינג? / נשמות של חיילים מתים ואהובים בלב ריחפו מעל בתינו, עירנו, חיינו השבוע. אב שכול קירב בהופעה את תמונת פני בנו החייל ההרוג למצלמה הראשית (מאלה שמצלמות את ההופעה) כדי שיראו מקרוב את אבלו קורע הלב. הרפתנים והחקלאים האמיצים נאחזו בקרקע המופגזת בצפון. ואילו אני, לפני שיצאתי להופעה באמפי נהלל חשבתי אם סטינג גם עובר הופעות כאלה. כלומר שכמה שעות לפני הופעתו יורים נניח על לונדון, פריז, אוסלו, וההופעה בספק? אז זה מה שקרה לי עם ההופעה הענקית כאמור באמפי נהלל בשבועות. כל הכרטיסים נמכרו. אנחנו התארגנו לצאת ואז נורה מטח של חיזבאללה לכיוון טבריה והסביבה. לא שטבריה היא נהלל. ואגב, אם ממשיכים בקו הזה, אז האם סטינג חש אי פעם שמישהו הפנה לו עורף? או בעצם לחיילים שרצים כמו "טאטעלך" (ביטוי יידישאי לילדים טובים) למילואים. ושבדיוק בגלל הפניית העורף של האנשים בחליפות לנופלים, למעבדי האדמה (החקלאים) ולתושבים שפונו מהצפון, הדרום ובקרוב המרכז, הארץ זזה ממקומה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
"עדת מתמרני הגיוס" היה קורא לזה אלעדיקו לו היה חי (שנה למותו. עלינו אל הקבר וביקשנו סליחה על טעויותינו). הוא היה אומר ביידיש: עושים "חויזיק" (צחוק) מכולם.
בחור עם אופניים / אבל עם כל הזעם והתסכול בסוף הופענו בנהלל. סטינג אמנם לא בא, אבל לעומתו דני רובס בא ושר את "הפנים והשמות" המרגש.
אלא שסיפור אחר ניקר לי בראש כבר כמה שבועות. אמנם התרחשותו החלה לפני שנים רבות, אבל ככל שקרה פעם הוא משליך באופן ברור אל היום. משמע אל הדיבור שלנו זה עם זה.
הכל החל בימים שחיפשתי את קולי הצעיר בים הקולות בארץ. ובין השאר עסקתי בלהגיש ברדיו את "עוד לא שבת" ו"ציפורי לילה" בגלי צה"ל. ערב אחד, בתום הופעה באולם צפוני רחוק ליד טבריה, הבחנתי ליד הוואן של הלהקה בבחור חביב בעל זקן שלא עלה עליו תער נשען על אופניים. "אפשר להחליף מילה?" שאל. היססתי, אבל במבט שני פניו היו טובות. האופניים שלו אמנם היו לא משהו, אבל אני הרוס על אופניים הרוסים. ובקיצור הוא נראה באמת מאלה ש"מקשיבים לשירים בסתר". אפילו לפעמים מתחת למיטות.
"מאיפה אתה?" שאלתי.
"מיישוב בצפון", אמר ונקב את שמו (אגב, יישוב שפונה במלחמה).
"והאופניים? שלך?"
"בטח שלי. זה כלי הרכב שלי. אגב, הלימוד הוא מקור חיי", השיב. "בית הספר שלי להיות אדם ראוי". אהבתי.
להשפיע / ואז הוא ניגש לעניין ואמר: "גם אני רוצה להתפלח לרדיו כדי להשפיע. יש לך איזה טיפ או שניים עבורי?" זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו שרצה לשבור את תקרת הזכוכית הזאת פנה אליי בשאלות כאלה. לא זוכר מה עניתי, מה שבטוח שהתגלגלה בינינו שיחה על יסודות הגשת הרדיו, כפי שהבנתי אותם אז. אחר כך הודה לי הצעירצ'יק הצפוני המקסים על שיחת הוואן, הלך לדרכו ואני תהיתי אם יצליח לעשות את אשר ביקשה נפשו.
שנים אחרי / עברו שנים. וכשהצפון כבר התקרב למרכז, הרדיו נהיה יותר נגיש מפעם, ועל הסקאלה פרצו המון תחנות רדיו, של המגזר הזה והזה. שהרי כל קול ביקש בצדק את המקום שלו.
ואז באחת מנסיעותיי נתקלתי לפתע בקולו של הבחור ברדיו. בהתחלה לא הייתי בטוח. אבל חיכיתי לרגע שבו השדרן נפרד ממאזיניו ואומר את שמו של האורח ואכן זה היה הוא. וכך הבנתי שהוא הפך לאיש הייטק מצליח, אבל לא פעם נכנס לרגע לרדיו ודיבר שם את הגיגיו. וואלה, הבחור באמת החכים ושבה לב בוורבליות המיוחדת, מהפוזיציה שלו.
אדם לאדם / הזמן עבר. הימים נהיו פה סוערי נפש. ויום אחד שמעתיו שוב מתארח באיזה רדיו, אבל מיד הבחנתי בשינוי בקולו. משמע כאילו הוא נמצא בניסוי כלים להיות חד-לשון בפרהסיה. אין לי בעיה עם חדות לשון כשאתה מביע את עצמך בכנות ומעגן את דעותיך בחוכמת החיים שרכשת. אבל פתאום שמתי לב למה שאני קורא "הלעג שבקולו" או יותר נכון "הזחיחות". במיוחד כשהגחיך מישהו והקטין אותו עד לדרגת אפסוס.
שמעו. זכויות בעולמנו יש לכל אחד. אבל מי שיהדותו הולכת לפניו, יודע שאדם שעומד בפני בורא עולם מצריך קול קטן וצנוע בלי שמץ לעג לחברך, גם אם הוא לא חבר שלך או בעיקר לא שותף לדעותיך. ככתוב: אדם לאדם אדם. ואני בטוח שהבחור מילמל כמו כל היהודים כל יום כיפור גם את תפילת "על חטא שחטאנו לפניך" בלזות שפתיים.
"מה זו לזות שפתיים?" שאל אותי הנכד שלי. לזות שפתיים זה אל תלכלך. אל תלבין פני חברך, במיוחד אם דעתו לא כדעתך, כי מילים שיוצאות "רע" לא חוזרות אחורנית. ומכאן משתמע גם הפסוק של הפסוקים, "ואהבת לרעך כמוך".
רחש העלים / אני לא תמים. ואני יודע שאין מי שלא אמר אי פעם משהו רע על מישהו טוב. אבל ההבדל הוא "בפרהסיה", כלומר בהלבנה בדיבור ברבים. במקרה שלנו ההבדל היה גם בשינוי הדרמטי שחל בבחור התמים עם האופניים ההרוסים.
אני נזכר במשפט של ליאונרד כהן שתהה: כמה עלים צריכים להשתפשף יחד כדי לשמוע את רחש הרוח? ועל המשקל הזה, כמה מילים לא מכוונות צריך אדם להוציא מהפה כדי שיבין שאיבד בלי משים את צלם ההוגנות ואת האדם שבו.
לפעמים יש רגע כזה שבו הפרחים בעולם נעלמים כליל מחמת הבושה שעה שתחת השמיים הגדולים הלעג תופס את מקומה של האהבה. זהו. אל תנסו לנחש מי זה היה. זה לא ההוא ולא ההוא. זה ממש אחד אחר. לא מפורסם בעליל.
צומת העיניים / אנחנו מצויים בצומת חיינו. דברים שאהבנו נעלמים. ההגדרות שהיו הבסיס לחיינו מתכווצות, משתנות ומאבדות את קולן. בורות נפערו בליבות האנשים. בורות של אבל, פינוי, חטיפה וכעס על אי-שוויון בנתינה. אז האם באמת החיים המשותפים שחיינו פעם מפנים לנו עורף? או שאלה רק שליחי הציבור שחלקם נהיו אדישים ונטולי ערבות הדדית, בעיקר מול חיילינו ומשפחות חטופינו ומפונינו מערי הספר המופצצות.
נסעתי לפני שבועיים לצפון והגעתי צמא ורעב לעגלת קפה. אכלתי סנדוויץ' טונה (לא הזמר) וחשבתי שכשמדברים על בני אדם ראוי תמיד לדמיין את עיני הילדים שלנו. לו היה הבחור מביט בעיניהם (אם יש לו ילדים) אולי היה מתבייש בדיבורו. יודעים מה? לאור הדברים אולי לא. וזו הבעיה.
שבירים / ההופעה בנהלל התקיימה ביג-טיים. שמעת, סטינג? אצלנו לא מבטלים מיד הופעות על כל ירי. וחוץ מזה אתה ודאי תבין את רוח הדברים שעליהם כתבתי פה. כי אתה כתבת, ב"האו פרג'ייל ווי אר" - "עוד ועוד נופלות טיפות, כמה שבירים אנחנו, כמה שבירים".
ואכן באמת צדקת, אנחנו שבירים, ורצוצים, מתאבלים, ומחכים לאות ולאחינו שיחזרו מגלות השבי. וכשאיזה יוץ אחד אומר משהו לא תמיד צריך להתייחס. אוי, סליחה על המילה יוץ. גם אני נופל לפעמים בלשוני.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
