רותם ישראל מתכוננת לאולימפיאדת פריז 2024 שתשודר בערוץ הספורט. "כמיטב יכולתי", היא מדגישה. "אני מנסה להלך בין הטיפות בלו"ז המטורף שבו אני חיה, כמגישת תוכנית בוקר יומית, כאשתו של גיא, כאמא של עומר וגם כאישה שמתעוררת ב-4:00 לפנות בוקר ובצוהריים מתה לעצום את העיניים לשעה. אני מנסה ללמוד את החוקים של ענפי ספורט שאני לא שוחה בהם. זו האולימפיאדה הראשונה שלי והכול מרגש ומלחיץ".
רותם ישראל בריאיון
(ראיון, צילום ועריכה: מיכל עמר שוורץ )
מתחת למטרייה של "הכול" עומדים גם האנטישמיות הגואה, ההפגנות הפרו-פלסטיניות, ההתרעות וסידורי האבטחה. בתחום הזה, היא מציינת בחיוך, מצבה חמור משל כולם. "איך אסתיר או אטשטש את עובדת היותי ישראלית כששם המשפחה שלי הוא ישראל? אני מקווה שיאפשרו לי להסתובב עם תג זיהוי שכולל שם פרטי בלבד".
טקס הפתיחה של האולימפיאדה יתקיים ב-26 ביולי, אבל ישראל תגיע לעיר האורות כחלק ממשלחת ערוץ הספורט ב-2 באוגוסט. היא תגיש את האולפן החי מפריז בשילוב כתבות צבע, ותישאר באולימפיאדה עד סופה, מה שאומר שתיעדר מהארץ במשך 11 ימים. "זו תהיה הפרידה הכי ארוכה שלי מעומר", היא מספרת. "עומר יודע שאמא שלו עובדת בטלוויזיה, ואומר שגם הוא יעבוד בטלוויזיה כשיגדל, אבל הוא בקושי רואה אותי מפני שבבוקר לא מדליקים טלוויזיה ובשידורי הספורט הוא כבר במיטה. רק בחופשים הוא קולט אותי על המסך ומתגאה נורא".
לשגע את הילד
ההצעה להנחות את "העולם הבוקר" של רשת הגיעה אליה בטיימינג הכי פחות מתאים, כשהייתה בחופשת לידה ("הורמונלית שמתמודדת עם השינוי הגדול ביותר בחייה"). היא התיישבה לצד אברי גלעד אחרי התלבטות ארוכה ("לא האמנתי שאני מסוגלת לקפוץ למים העמוקים של אקטואליה רכה"), רק כשעומר היה בן שבעה חודשים ונכנס לגן. מאז היא משלמת את המחיר.
"חמישה בקרים בשבוע אני לא קמה לבן שלי, אבא שלו לוקח אותו לגן ואני קמה אליו רק בשישי-שבת. על מסיבת הסיום אני לא אוותר, אין מצב, אבל בפורים לא הייתי בבית כדי להלביש אותו בתחפושת. זה צובט, אבל אני אוהבת את המחשבה שעומר יגדל ויבין שאמא שלו רדפה אחרי החלומות שלה והגשימה אותם. רגשות אשם זה חלק מלהיות אמא, נקודה, ולמזלי אני מצליחה לכבות אותם מהר".
איך?
"אני מזכירה לעצמי שעכשיו אני קורעת את התחת בשביל בן אדם אחד שהוא הכי חשוב לי – הבן שלי. כמובן, אני עובדת גם בשביל הסיפוק והעניין והאתגר, אבל מיום שעומר נולד סדר העדיפויות שלי השתנה. אני רוצה לתת לו את העתיד הטוב ביותר, שיוכל ללכת לכל חוג שבו יבחר".
למרות שהיא אוחזת במשרה מכובדת, הנושא הכלכלי מעסיק אותה. "אם מחר ייסגרו לי כל האופציות בטלוויזיה, אין לי שום אגו, אני אעבוד בכל עבודה שתפרנס אותנו בכבוד", היא אומרת. "על דירה בתל אביב אני אפילו לא חולמת. גיא ואני גרים כבר 13 שנה בשכירות, מפני שהנטייה הכה ישראלית לרכוש דירה לא עומדת בראש סולם העדיפויות שלנו. אני חיה במטרה להגיד, 'אני אוהבת את החיים שלי', לא במטרה להגיד, 'אני בעלת נכס'. אם לא יתאפשר לנו לגור בתל אביב, אין לי בעיה להתרחק.
"אמרתי לגיא שעד שעומר יעלה לכיתה א' אנחנו חייבים להתיישב באיזשהו מקום קבוע, לעבור דירה כל שנה זה לשגע את הילד. אולי זה יקרה קודם, כשיהיה ילד שני. אנחנו עובדים על זה".
בהרהור שני היא מוסיפה שהעולם שממנו היא מתפרנסת, הנוצץ לכאורה, מפחיד נורא. "יום אחד אתה קיים ויום אחד כבר לא", היא מתייחסת לתקופה שבה הגישה את תוכנית הבוקר עם מירי מיכאלי וצביקה הדר. "הפורמט המשולש לא עבד, הביאו את גאולה אבן, ולמרות שהייתי בחוזה נשלחתי הביתה. החרדה שלי הייתה קצרה כי לשמחתי אני מאוד חזקה נפשית וגם מאוד מאמינה בעצמי וביכולות שלי".
"כששיחקנו בשכונה היו נערים שקראו לנו 'בנים' - העמדתי אותם על טעותם"
וזה סוד הקסם של ישראל (36), שבגיל שמונה התחילה לשחק כדורסל, ארבע שנים לאחר מכן התחילה לדברר כדורסל ובגיל 26 התקבלה לערוץ הספורט כעוזרת הפקה והתקדמה במהירות שיא בזכות "כישרון, ידע, חריצות ועבודה קשה". כיום, בתור המנהלת המקצועית של קורס תקשורת ספורט, היא אומרת לתלמידים: "אני דוגמה לא טובה, ההתקדמות שלי באמת הייתה מאוד-מאוד מהירה".
האהבה לספורט נולדה אצלה בזכות אביה, יוסי, בעל בית דפוס שהיה אתלט בצעירותו. "בכיתה א' התחלתי לשחות בגלל בעיות גב, בכיתה ג' חילקו לנו פלאיירים של בית ספר לכדורסל שנפתח בחולון, וברור שהייתי הבת היחידה. ככה התגלגלתי עד שהעלו אותי לקט-סל והתחלתי לשחק באליצור חולון. למדתי בתיכון קריית שרת, שהייתה בו מגמת כדורסל, וזו הייתה תנועת הנוער שלי.
5 צפייה בגלריה
"בגיל 12 כבר אמרתי להוריי, 'אני רוצה להיות שדרנית ספורט, אני רוצה להיות מירי נבו'". רותם ישראל
(צילום: אדוה דרור)
"הספורט מאוד עיצב אותי בכושר הנהגה, עבודת צוות והתמודדות עם הפסד וכישלון. לצערי, באותה תקופה הוא נתפס כספורט גברי. כשהלכנו לשחק בשכונה היו נערים שקראו לנו 'בנים', ובזכות הביטחון העצמי שרכשתי על המגרש העמדתי אותם על טעותם. 'אנחנו לא בנים, אנחנו בנות שאוהבות כדורסל'. במקביל, התעניינתי מאוד בתקשורת, כל בוקר קראתי עיתון לפני שיצאתי לבית הספר. כמובן, התחלתי מהסוף, מהספורט. בגיל 12 כבר אמרתי להוריי, 'אני רוצה להיות שדרנית ספורט, אני רוצה להיות מירי נבו'".
בתחילת י"ב היא פרשה מכדורסל, "גם מפני שהיה לי חלום אחר, לעבוד בתקשורת ספורט, וגם מפני שרציתי שירות צבאי משמעותי. אבא שלי לקח את זה קצת קשה מפני שהוא נהג להגיע למגרש, עד שביקשתי ממנו לא לבוא. למה ביקשתי? מפני שהוא לא היה אבא שיושב ביציע ומוחא כפיים. הוא היה צועק אליי, '14, תרדי להגנה'. בשלב מסוים הפושריות הזאת הכבידה עליי".
היא שירתה כמ"כית טירונים, אבל לא נטשה את החלום לעבוד בתקשורת הספורט. "כדי להגשים את החלום ויתרתי על הטיול הגדול של אחרי צבא, טסתי לטיולים קצרים ונרשמתי לקורס שדרים וכתבי ספורט. למדתי כתיבה עיתונאית וגם פגשתי את האנשים שהערצתי כמו זוהיר בהלול. התיאבון נפתח, נרשמתי לתואר בתקשורת וניהול במכללה למנהל, וכדי לממן את הלימודים התחלתי לעבוד ב'בראסרי'".
במסעדה המיתולוגית בתל אביב הכירה את מי שיהיה לבעלה, גיא בנדלר (42). "הוא היה הטבח ואני הייתי המלצרית שהתחילה איתו. במשך חודשיים נתתי לו רמזים והוא לא הגיב, אז שלחתי לו הודעה: 'נראה לי שיש פה משהו, אני צודקת או טועה?' הוא ענה: 'את צודקת'. עד אז הייתי מאוד בררנית בגברים, הייתי פוסלת על שטויות כמו נעליים וחגורה. גיא הוא החבר הרציני הראשון שלי".
5 צפייה בגלריה
"הייתי מאוד בררנית בגברים, הייתי פוסלת על שטויות כמו נעליים וחגורה". רותם ישראל
(צילום: אדוה דרור)
במשך שש שנים היא פרחה במסעדה, "בזכות רותי ברודו המושלמת שלא אמרה למלצר 'קח צלחת', אלא השרישה בנו את תרבות האוכל והאהבה לשירות. בגללה אני אוהבת אוכל באותה רמה שאני אוהבת תקשורת. אבל האהבה שלי התבטאה באכילה בלבד. רק בחודשים האחרונים אזרתי אומץ להיכנס למטבח. אמנם גיא עדיין שף בהוויה שלו, אבל הוא עשה הסבה, לפני המלחמה הוא פתח עם שותף עסק עצמאי ליבוא וייצור אביזרים שקשורים בנשק. הוא כותב לי מתכונים ואני מתנסה, והולך לי לא רע. כיף לי לפנק אותו מדי פעם ואני גם רוצה שעומר ידע מה זה אוכל של אמא".
"שידור ספורט זה תשוקה והתמכרות"
כשקיבלה את התואר היא כבר הייתה אחראית משמרת, עם משכורת יפה וסיכוי להפוך למנהלת המסעדה, אבל החלום המשיך לבעור בעצמותיה והיא חיפשה דרך להעביר את קורות החיים שלה לערוץ הספורט. "ניצלתי את העובדה שאני עובדת במקום ברנז'אי, ניקיתי את הבושה וניגשתי לעמליה דואק בסוף הארוחה. ביקשתי ממנה טיפ והיא אמרה לי, 'רק עבודה קשה'. גם אברם גרנט הבטיח להעביר את קורות החיים שלי, ובסוף זה היה מתחת לאף. מנהל הבר סיפר לי על חבר שלו שעבד בערוץ הספורט כעורך וידאו.
"מי שפנתה אליי אמרה, 'רצינו להזמין אותך לריאיון, אבל חשוב לי להבהיר שזה תפקיד של עוזרת הפקה, אין הרבה כסף, שעות ארוכות'. בלי לחשוב פעמיים עניתי, 'מבחינתי למזוג מים'. אני זוכרת מה הרגשתי ומה לבשתי ואיך העיניים שלי התרחבו כשנכנסתי למקום מלא במסכים שכולם משדרים ספורט. סיפרתי שאני רוצה להיות מירי נבו הבאה וכשאמרו לי, 'לא בטוח שזה יקרה' חזרתי על 'אין לי בעיה למזוג מים'".
כעוזרת הפקה היא הייתה אחראית על ליקוט החומרים הוויזואליים מהארכיון. "למדתי מה זה שוט טוב, לא הפסקתי לשאול ולספוג, ואחרי ארבעה חודשים הציעו לי להגיש פינות ומבזקים בתוכנית הבוקר של סלוצקי ודומינגז, שהייתה אז בתהליך הקמה. אני שונאת את השאלה איך זה להיות אישה בעולם של גברים, מפני שלפעמים יש בזה יתרון יחסי. עובדה, לתוכנית של שני גברים חיפשו אישה שאוהבת ספורט והוכחתי להם שאני חיית עבודה.
"אחרי משמרת במסעדה נסעתי על הקטנוע לערוץ הספורט, הגעתי למערכת ב-1:00 בלילה ויצאתי ממנה ב-14:00 של יום המחרת. כשנשלחתי כשדרנית קווים לקבוצות חובבים בשפת הים, הייתי שבע שעות בשמש וחזרתי הביתה גמורה, אבל לא נשברתי. שידור ספורט זה תשוקה והתמכרות.
"מהר מאוד הגעתי למוקדים מרכזיים בערוץ הספורט בזכות עבודה קשה, לא ויתרתי על אף תחקיר. הכינוי שלי היה 'רותם והמחברת', והיו הרבה אנשים שהרימו גבה. את חוסר הפירגון הרגשתי, לצערי, דווקא מנשים. המוטו שלי הוא לקדם כמה שיותר נשים. בסוף הקארמה מסתובבת".
תוך כדי תנועה היא הרגישה שבא לה להרחיב את המנעד. "יש אנשים שלא רוצים להזיז את הגבינה ואילו אני, כבר בעונה השנייה של 'נינג'ה ישראל', התחיל לדגדג לי להגיש עוד דברים חוץ מספורט. גיששתי בקשת, נשלחתי להנחות משדר התרמה, וכשהגיעה ההצעה מרשת להנחות את תוכנית הבוקר עם אברי, מר טלוויזיה, לא קפצתי עליה מפני שלא היה לי קל לוותר על ה'נינג'ה' אחרי שלוש עונות".
זו הייתה התלבטות לא קלה. "שיגעתי את בעלי ואת מי שהייתה הסוכנת שלי ואת כל מי שהיה בסביבה. הרבה נשמות טובות הזהירו אותי שאברי הוא סוליסט שלא ייתן לי מקום, ועניתי שאני יודעת לעבוד עם אנשים מסוגים שונים ושאת המקום שלי אקח לבד. וכך היה. למדתי ממנו המון. היום אני מגישה את 'חדשות הספורט', וגם בפריז אשדר מהאולפן. אני מאוד מתגעגעת למגרשים, לראות את האוהדים, זה מחשמל. לפעמים אני צובטת את עצמי כדי להיות בטוחה שבאמת אקח חלק באירוע הספורט הגדול בתבל".
ב-7 באוקטובר היא הייתה בבית עם עומר ובעלה בניו יורק. "אחרי שבועיים-שלושה הרגשתי שאני לא יכולה לשבת בבית בלי להשתתף בסיקור המלחמה, אז כתבתי למנכ"ל 'הבוקר', 'אני כאן לרשותכם' ופתאום התחילו לקרוא לי. כשגאולה אבן הודיעה על עזיבתה אמרו לי, 'בואי תחזרי' ומאז אני מגישה את 'הבוקר' עם עומר ירדני".
איך הצרפתית שלך?
"אני רק יודעת איך אומרים צ'יפס בצרפתית. פום פריט. זכר לימים שלי כמלצרית".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.06.24
