1. בסוף הטקס שתכף אספר מה היה בו, כולם שרו התקווה. הקהל עמד. ואני לחשתי לבן שלי: שמע, זו ההזדמנות, לך לבמה, תתגנב לשם ותגיד משהו במיקרופון. הבן שלי הסתכל אליי במבט של מי אתה ומה אתה רוצה מחיי, וטוב שכך, אז הסברתי לו מה פשר ההצעה המטומטמת שלי: לפני יותר מ-30 שנה היה אירוע בעמק הבכא שקשור למאבק על רמת הגולן, ואיכשהו אני ושמוליק בן דודי נקלענו לסיטואציה. האירוע היה משעמם, כל מיני סגני ראש מועצה דיברו בו, אנחנו היינו בשנות העשרה המוקדמות והבטנו על הכל בפיהוק. כדי להפיג את השיעמום, כשהחלה שירת התקווה, בסוף הטקס, אמרתי לשמוליק: תשמע, זה הרגע שלך. תתגנב לבמה, כולם הרי עומדים בהמנון אז הם לא ישימו לב, וברגע שנגמר ההמנון קפוץ על המיקרופון ותגיד משהו. זו תהיה חוויה שלא נשכח. שמוליק, שלא נהג לסרב למבחני אומץ, מיד עבר לביצוע. אני זוכר עד היום את בימת המכובדים עומדת עם הפנים לקהל ואת שמוליק, שהיה בכיתה ז', מתגנב מאחוריהם ומתכנן את הקפיצה לבמה. ליבי הלם. בשונה מהימים האלה, אז רגעים כאלה היו חד-פעמיים. לא היית מצלם אותם. היית מסתכל ולוקח איתך את מה שראית כזיכרון לכל החיים.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
2. שירת התקווה הסתיימה. שמוליק עשה שני צעדים מהירים למיקרופון, אחז בו בידו ואז נזכרתי: לא אמרתי לו מה להגיד. לא עשינו קריאייטיב. דיברנו רק על הדרך להגיע לשם, אבל מה הוא בעצם אמור לומר?
שמוליק החזיק את המיקרופון, הסתכל שנייה על הקהל ולפתע צעק: אלפים! היו פה אלפים!!!
טורים קודמים של חנוך דאום:
שקט מוזר השתרר במקום. קודם כל משום שבאירוע היו בקושי 50 אנשים. דבר שני, איש מה-50 האלה לא הבין מי זה הילד המוזר הזה ולמה הוא צועק שהיו אלפים באירוע כה קטן.
הסיבה אגב הייתה פרוזאית: שמוליק זכר שבהפגנות ענק שהיינו בהן, המנחה שילהב את הקהל בכך שצעק שהגיעו המוני אדם, אז הוא חשב שזה משהו שעושים בלי קשר לעובדות.
3. בחזרה לטקס ולמה שבאמת היה בו, כי זה היה אירוע חשוב: בשבוע שעבר אפרת קיבלה את אות הנשיא להתנדבות על כל הפעילות שלה מאז 7 באוקטובר. אפרת בעצם עזבה את העבודה, ואת כל הזמן שלה היא מקדישה לפעילות עבור המילואימניקים שלנו. עמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלי משמשים פרונט לפעילות, אבל העבודה האמיתית היא האתר שאפרת הקימה, ניהול המידע והפתרונות לבעיות שצצות מהשטח. הפרס שהיא קיבלה מרגש וחשוב, אבל יותר חשוב שכולם יכירו את האתר והעשייה כדי שיוכלו גם הם להצטרף ולעזור.
הרעיון פשוט: יש באתר מעל 2,000 עסקים של ישראלים שיצאו לצו 8 ב-7 באוקטובר, זו רשימה מתעדכנת, וכל מי שרוצה לקנות משהו או מחפש איש מקצוע, מוזמן להיכנס לאתר ולעשות זאת מהם - כדי שהעסקים שלהם, שנפגעו כשהם היו או עודם בעזה או בהר דב או השד יודע היכן, לא ייסגרו. יש באתר הכל: מסעדנים, שיפוצניקים, יועצי מס, רופאים, עורכי דין, מפיקי מסיבות, חקלאים ומה לא. חלק מהמילואימניקים שבאתר נמצאים בעזה או בצפון מאז השבת השחורה ברצף, ללא הפסקה. יש לנו באתר גם כאלה שנפצעו במלחמה, יש לצערנו אחד שאיבד את אחיו וחזר לקרב, יש לוחמים מיחידות מסווגות ביותר - והיופי הוא שאנחנו ממליצים לכולם להיכנס ולראות מאיזה עסק של מילואימניק הם יכולים לקנות משהו, אבל למעשה הרווח הוא הדדי, כי אלה באמת האנשים הכי מתוקים והכי מקסימים והכי ישרים והכי גיבורים שיש בישראל היום. זו פשוט רשימה מובחרת של ישראל היפה והמשרתת, בדיוק אלה שאתם רוצים כאנשי המקצוע שאתם מזמינים.
4. באתר יש עוד כמה דברים יפים: יש הטבות שאנחנו משיגים מכל מיני גורמים שרוצים לעזור למילואימניקים, יש סיוע משפטי למילואימניקים שחלילה נעשה להם עוול, ואנחנו גם מטפלים בפניות בנושאים נוספים, כמו בעיות שיש לסטודנטים מול האוניברסיטאות ובעיות שלפעמים מתעוררות מול גורמי בירוקרטיה אחרים. ויש גם משרות שאנחנו מציעים למילואימניקים שכירים שמחפשים עבודה. שהרי גם זה קרה: הרבה מילואימניקים יצאו להילחם בשמחת תורה. הם תיכננו לחפש עבודה אחרי החגים אבל בילו ברימאל בעזה במקום, ואחרי חודשים, כשחזרו, גילו שפיספסו הרבה ראיונות ויצאו מהלופ. באתר שלנו יש מקום להירשם, אפרת (ואלה, שעוזרת לה) ממיינת את הפניות, ובמקביל אנחנו אוספים משרות מגופים שרוצים לקבל מאיתנו מועמדים (שוב: האינטרס הוא שלהם בכלל, אלה הרי העובדים שכל אחד רוצה לחברה שלו). יש עשרות אלפי כניסות ביום לאתר, ברוך ה׳, אבל אנחנו צריכים עוד ועוד, כי בסוף אנחנו לא עושים את הטוב אלא אתם, שנכנסים ורוכשים יין מיקב של לוחם שנמצא ברפיח או מזמינים מתקין מזגנים מלוחם שנפצע בצפון ומשתקם כעת (שתי דוגמאות שיש באתר, לא המצאות או משהו).
5. שקיעה. אני במים. בכנרת. לחוף מגיעים שני חיילים. מילואימניקים. אחד נשאר לשמור על הנשקים. חברו נכנס. קושרים שיחה. גולנצ׳יקים. כרגע בצפון. כמה זמן אתם במילואים, אני שואל. מההתחלה. בלי הפסקה? בלי הפסקה. בשבת ההיא הם עלו על מדים ומאז הם שם. עייפים, אבל גאים מאוד בעשייה שלהם. אני יוצא מהמים ורואה הודעה מרגשת מבחור בשם רענן פיזם. אני לא מכיר אותו אישית, אבל יש הודעה קודמת שלו לגבי פרויקט הנצחה לאחיין שלו שי פיזם ז"ל, שנפל בעזה שלושה שבועות אחרי שהפך לאב. והנה כעת גם הוא ברפיח, ללא פחד, שולח לי הודעה שלא יגיע להופעה שרכש אליה כרטיסים כי רפיח וכל זה, והוא מבקש שאמסור ד"ש לאשתו, שתבוא עם חברה שגם בעלה ברפיח. הוא גם שלח לי סלפי שלו, מדיו מאובקים ובעיניו אני רואה את המיית הקרב.
אין אנשים כאלה. אין גיבורים כאלה. הלוואי ונהיה ראויים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.06.24
