על שלט הכניסה לנפש של דניאל זמיר כתוב כאן גרים בכיף - ולפעמים פחות בכיף - ביסקסואל מוחצן ודתי אורתודוקסי. חלב ובשר. רוב חייו הבוגרים הוא נקרע בין שתי הישויות המנוגדות האלה, שאחת נמשכת לגברים והשנייה מרגישה אשמה איומה רק מעצם המחשבה על הנחת תפילין. דניאל חזר בתשובה כדי לרצות חלק אחד, וזמיר יצא מהארון כדי לספק את השני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שנים הוא חי כד”ר ג’קיל וגברת הייד. התאהב נואשות בחבר טוב סטרייט, התחתן, הפך לאב, התגרש וניהל מערכת יחסים ארוכה עם בן זוג. המבחן האמיתי שלו הגיע אחרי שיצא מהארון, ועוד בראיון לעלון שבת של בתי כנסת. בניגוד למה שהכרנו עד אליו, זמיר רצה גם וגם: גם לצאת מהארון וגם לא לוותר על זהותו כדתי אדוק. העימות הזה, בין שתי זהויות נפיצות, הוביל לרגע שזמיר נאלץ להחליט אם להיות או לחדול. למזלו ולמזלנו הוא נבהל מספיק כדי לנסות לחיות עם עצמו בשלום.
כתבות נוספות למנויים:
“זה התחיל כשבבית הכנסת שלי בקטמון לא נתנו לי להתפלל על סבתא שלי רק בגלל שאני נמשך לגברים”, הוא משחזר. “הרב צעק: ‘אל תתפללו איתו, הוא אדם טמא!’ אני טמא? אני יותר טהור ממך, מטומטם”.
השפלה איומה.
“לא חזרתי לשם מאז. אבל פניתי לרב שמואל אליהו, שקבע שאסור להדיר אדם שיצא מהארון. ואז טסתי להופעה בהלסינקי. בנובמבר יש שם רק גשם. ואפור! ואין כלום! שם אני פתאום קולט שאין לי לאן לחזור. אלה חושבים שאני טמא, ואחרים חושבים שאני פנאטי. והמטומטם הזה שהשפיל אותי, עושה לי רתיעה מלבוא לבית הכנסת שלו.
“גיליתי שהלכתי המון שנים כאילו שמישהו מושך לי בשיער כל הזמן. זאת אומרת, אתה מתחיל לא להרגיש את הכאב הזה, אבל הוא כל הזמן שם. כשאתה מכחיש חלק מעצמך, אתה בעצם מכחיש חלק מהקיימות של עצמך. זה לא עובד. הבנתי שככה אי-אפשר לשרוד".
מה עשית?
"חיפשתי גג".
לא הבנתי.
"גג! גג של בניין. אבל אז נזכרתי שחבר שלי - שנעלם נֶבעך ולא יודעים איפה הוא היום - אמר לי פעם שהוא מת להתאבד אבל מפחד לקפוץ. זה כל כך נכון. כל החיים סבלתי, למה שהמאורע האחרון שאחווה יהיה אותי נופל במהירות מטורפת בחרדה איומה?"
עד כמה היית קרוב?
"יצא שבדיוק חבר צילצל מהארץ. ואז למחרת הופיעו בפסטיבל הג'ז שניגנתי בו שני ענקי ג'ז, וכל כך נהניתי. ושם גם הבנתי שהקרבה שלי לאלוהות לא תהיה כמו של אחרים. שאלוהים פועל בדרכים משונות וההשראה שלי תבוא גם מהמוזיקאי ג'ון סקופילד וגם מהרבי מלובביץ’".
איך פתאום שני ההפכים האלה יתקיימו בכיף?
"אני בהלסינקי הגעתי לנקודה של השמדה עצמית. מה שהציל אותי זה שהבנתי שהדרך היחידה שלי לחיות היא לפי הגרוב שלי. שאני לא אשרוד בדתיות הקיצונית, וגם לא בביסקסואליות קיצונית. הצד הדתי חושב שהצד ההומואי טמא, והצד ההומואי חושב שהצד הדתי פנאטי. ושני הצדדים האלה כל כך קיצוניים האחד מהשני, ואם הם יישארו קיצוניים אני באמת אקפוץ מהגג".
אז הפתרון הוא למצוא את נקודת האמצע?
"הפתרון הוא מתינות. לא לחפש את האמצע. מתינות היא עניין פנימי אינדיבידואלי".
תן דוגמה לדרך שבה המתינות הזו עובדת לך בחיים.
"אני מסתובב בתל-אביב ומאוד רעב. אני אוכל רק הכשר בד"צ, ולא מוצא כלום. הולך בדיזנגוף ומחפש ומחפש, ואני עדיין מתעקש שרק מהדרין. ואין. מה יש? כשר. אני מתחיל לחשוב שלא, מה פתאום, אני לא יכול, רק מהדרין ומה אני עושה עכשיו..."
נו.
"ופתאום בכל הרעש הזה לקחתי נשימה ואמרתי לעצמי: זמיר, דברים יותר גרועים ופחות כשרים כבר נכנסו לך לפה. אתה יכול לאכול כשרות רגילה".
אין לי מילים.
"ומה אני בא להגיד? חייבים מתינות. כשאתה הולך לטוטאליות, שזה המקום שאני מכיר טוב - זה נגמר רע. כשאתה מתון, הערכים של ההלכה היהודית פוגשים את העולם כיום. והדרך לפגוש את הבורא זה לדעת שאתה לא צדיק. אתה בינוני. אבל אתה מתקדם צעד-צעד. אני יודע שכבר לא אהיה ההומואית שעפה על העולם, וגם לא הרב הכי גדול. וזה בסדר".
על הנייר הוא אולי שואף למתינות אבל במציאות הוא דמות קיצונית. הבגדים היפסטריים. הכיפה עצומה כולל הכיתוב "עד מתי?" גם הג'סטות שלו גדולות מהחיים. השפה מליצית. הרטוריקה מזכירה את בגין. אבל רוח הקרב להט"בית לאללה.
אותה התעקשות שלו לשמור על זהות מורכבת הקימה עליו מתנגדים משתי הקהילות. אבל אם יש משהו שלמד מהשנים האחרונות זה שגם כשהחיים מסריחים, הם עדיין החיים היחידים שיש לנו. בניגוד למחלוקות לגבי זהותו הייחודית, מוזיקלית הוא קונצנזוס. אחד הג'זיסטים המוערכים בישראל, ובמקביל מוכר ומכיר את כולם בסצינת הג'ז הניו-יורקית. האלבום "אמן" שהוציא ב-2006, הוא אחד מאלבומי הג'ז הבודדים שזכו להצלחה מסחרית בישראל, הצלחה שאפשר לייחס לסינתזה בין ג'ז לבין אלמנטים ממוזיקה חסידית ויהודית. וזה עובד לו נפלא. סליחה, עבד. לדבריו, היציאה שלו מהארון צימצמה משמעותית את ההופעות. הקורונה שהגיעה לאחר מכן סגרה את הבאסטה לכל עולם התרבות. אבל בניגוד לאחרים, זמיר לא התאושש. בנקודה ההיא, הוא אומר, התחילו שלוש השנים הקשות בחייו. לא שלפני זה היה גליק גדול.
"מבחינת הופעות, הנזק היה ממאה אחוז לאפס. ואני לא מדבר רק כלכלית. אי-אפשר לתאר מה שזה עושה לנפש של אמן, שיוצר בתוך התרבות והחברה כבר 16 שנה ואז החברה פשוט מקיאה אותו החוצה".
כלומר, אין בכלל הופעות?
"מעט מאוד. בטח יחסית ללפני שיצאתי מהארון. אז כלכלית זה אמנם מחריד, אבל נפשית זה באמת משהו שאי-אפשר לתאר. התחושה היא שכל תכלית קיומך איננה. כשאתה עושה שיר ולא רוצים לשמוע אותך, אז למי אתה עושה שיר? שיר זו המהות שלי. זה קדוש מבחינתי. לקום בבוקר בלי מה שנותן לי סיבה לחיים, זה כמעט הביא אותי לחדלות פירעון רגשית, לחוסר תפקוד".
מה זה אומר?
"עשייה בעיניי קצת מונעת מעשייה. יש שם אינרציה. ופתאום, כשאף אחד לא רוצה לשמוע אותך שר ‑ אז הכל עוצר, כי למה בעצם לכתוב שיר? אתה בעצם מאבד את הדרייב. את המנוע. אין לך את הרצון בכלל לעשות..."
אין אותך.
"אין אותי".
נשמע בודד.
"בואי נגיד שלעשות ארוחת שישי לבד זה לא הדבר הכי שמח. מאז ראיון היציאה מהארון, גייז חושבים שאני פנאט ודתיים חושבים שאני טמא".
נשמע שעם כל זה עוד יכולת להסתדר, אבל מה ששבר אותך הייתה ההתעלמות ממך כמוזיקאי.
“כי אתה קם בבוקר, לא יודע מה לעשות ומבין שאתה לא יודע לעשות שום דבר חוץ ממוזיקה".
מי שנחלץ לעזרתו היה המוזיקאי האגדי ג'ון זורן, המנטור שלו מתקופת ניו-יורק. "הוא ישר אמר: 'זמיר, תעבור לניו-יורק! בוא ותהיה כאן מי שאתה רוצה'. והוא צודק. אני יכול להתפלל שם באיזה מניין שאני רוצה, הרבה יותר קל שם. ממש הייתי בתכנונים לזה. ואז היה 7.10. ואחרי 7.10 אין מצב שאני אגור במקום אחר".
למרות העובדה שמתקשים לעכל אותך מכל כיוון?
"אין קשר בין הדברים. אני מאוד מאמין ביהדות, עם ישראל ותורת ישראל. בשייכות שלנו לארץ הזאת. אבל אני חושב שבדיוק כמוני, גם לעם הזה יש מנגנון השמדה עצמית. האירוניה והיופי של הסיפור האלוקי הזה זה שלחברה הישראלית יש שתי ברירות: או להתמיד בשנאה, למה אתה לא מתגייס ורק לא ביבי, או להבין שמי שהקים את המדינה ותפיסת העולם במדינה הייתה שלו - הוא היום לא הרוב. זאת אומרת דתיים, חרדים, מתנחלים, ביביסטים, מסורתיים, זה היום הרוב בעם היהודי. ביבי והדתיים הם לא אנשים רעים. הם לא ראויים לשנאה המשוגעת שבגללה נחריב את המדינה. חברים, תתעשתו. ההבדלים בינינו לא כאלה גדולים. אפשר לחיות ביחד ולא רק כשאין ברירה אחרת. על מה ולמה כל השנאה, בעצם?"
תגיד לי אתה.
"אם נלחמת על הגדר, על המחיצה, שלא תהיה מחיצה בדיזנגוף וקראת לתפילת כל נדרי של אחיך, יהודי בכיכר, פרובוקציה - זה עד כמה השנאה השתלטה עלינו".
אני חושבת שאתה עושה הנחה לצד השני, שקידם את המהפכה המשפטית בדווקאיות דומה. בוא נגיד שכולם חיפשו להתפוצץ.
"נכון. אבל כמי שבא מבודהה אני בהחלט רואה את זה כמהלך קארמתי ששבועיים אחרי הסיפור בדיזנגוף, המחיצה שלך, והגדר המפוארת שלך עם הרואה-יורה (צועק) גמרו אותה עם טרקטור וזקן עם קביים. אז כן, הקדוש ברוך הוא מכיל הכל, אבל אם אתם נלחמים האחד בשני ושונאים ברמה כזאת שאתם מחריבים את עצמכם, כשהאויב האמיתי נמצא שני מטרים מכם ‑ זה מה שקורה".
את ההיחלצות שלו מכור המצרף - זמיר מעדיף את הביטוי היהודי כף הקלע - הוא מייחס לרגע ההוא על הגג בהלסינקי. אבל לא פחות לאלבום החדש שלו, "חדש", שנבע מתוכו אחרי דממה יצירתית ארוכה. את חזרתו לחיים יחגוג גם במופע טרי, שבו יארח את אביתר בנאי (14/8, תיאטרון ירושלים) "והוא לא סתם נקרא 'חדש'", הוא מחדד. "הייתי באפלה גדולה מאוד, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים ואין למעלה ואין למטה. ופתאום איזה יום יוצא לי שיר אחרי תקופה ארוכה שלא היה כלום. ומשם לאט-לאט מצאתי מחדש את הגרוב שלי. ג'ון זורן כל הזמן אמר לי שזה שאנשים מסוימים חושבים עליך משהו לא הופך אותך למשהו הזה. אתה זה מי שאתה. הסינגל הראשון, '9 נשמות', נכתב בדיוק על זה: אתה בבעירה פנימית וחייב ללמוד לחיות עם זה. להיות הסנה שלא אוכַּל".
זה קטע. כשאתה מדבר על מטרות רוחניות זה בעיקר במונחים של עבודה ולמידה. מה עם אושר?
"אני מאמין בסיזיפיות. בעבודה. לפעול בתוך העולם, לעשות אותו טוב יותר. אושר זאת המצאה של קפיטליסטים ואנשים שכותבים ספרי עזרה עצמית. אני לא מאמין בזה".
הביוגרפיה שלו מוכיחה שמגיל צעיר הוא בא לעבוד. התחיל לנגן בפסנתר בגיל שש, ומאז בעצם לא הפסיק. הסקסופון, סמלו המסחרי, הגיע רק מאוחר יותר. בתלמה ילין, זמיר השתייך לשנתון אגדי של ג'זיסטים שיהפכו בהמשך להצלחה בינלאומית, שכלל גם את אלי דג'יברי ואבישי כהן. אחרי התיכון המשיך במסלול המתבקש וטס ללמוד בניו-יורק. המוזיקה אולי הניעה את העלילה, אבל במקביל היו גם לא מעט סמים, והתאהבות ראשונה בגבר שטילטלה את עולמו. "בבית הספר למוזיקה היה לי חבר טוב, גיטריסט חתיך נורא. התאהבתי בו. לא הבנתי את זה, או לא רציתי להבין, אבל זה מה שהיה. יום אחד לקחתי אסיד והיה גשם ברחובות ג'רזי והגעתי הביתה והכל היה אדום וורוד ולא הבנתי מה קורה. אני זוכר שדיברתי בטלפון עם חבר שלי ששבוע לפני סיפר לי שהוא גיי, ואיכשהו הגענו לדבר על החבר שהייתי מאוהב בו. אז הבנתי שיש פה עניין. אחרי זה ניסיתי להבין איך יכול להיות שאותו אני שהבין את הדבר הזה, זה גם אותו אני שעד אז לא הבין את הדבר הזה? שם יצאתי לחיפוש רוחני. הייתי בבודהיזם הרבה זמן".
אגב, התוודית מול החבר?
"הוא לא היה בעניין. הבן אדם סטרייט, מה לעשות".
היית פעם בטיפול, כדי לעבד את הגילוי הזה?
"לא, זו דת אחרת. אני לא מאמין שבגלל שפרויד אמר משהו, זה מה שצריך לעשות. במקום לחפור לעומק ולעשות תהליך בעצמך אנשים הולכים לטיפול. בעיניי זו בעיקר עצלות".
את היהדות גילה בפגישה מקרית עם אדם מבוגר בפסטיבל הג'ז באילת. "איש זקן שהתעקש לשחק איתי מטקות. שיגע אותי. שיחקנו. נפל הכדור. אמר, אני מסתכל לך בעיניים ורואה שאתה מחפש רוחניות. דיברנו, השמש שקעה והוא אמר 'אני רוצה להמליץ לך על שני ספרים: משלי וקהלת'. כשקראתי הייתי בהלם מהעומק ומהרוחניות. לחב"ד הגעתי לגמרי בגלל מתיסיהו. ממש חזרנו בתשובה יחד. אני זוכר שהוא עשה אצלי שבת וסבל מכל רגע; שבת ראשונה שהוא שמר. גרתי בג'רזי-סיטי, מקום בלי קהילה, רק בית כנסת ישן עם אולי עשרה יהודים. אני רק זוכר שהוא אמר את ברכת 'אשר יצר' בזמן שהוא השתין... (נקרע מצחוק) הוא לא הבין למה לא להגיד אותה תוך כדי. הוא גם כעס כשהערתי לו".
כאדם טוטאלי, התמסר לדת באותה אדיקות שבה הקדיש את רוב חייו למוזיקה. זו כנראה גם הסיבה בגללה התחתן בשידוך, למרות - ואולי בגלל - הגילוי העצמי שחווה כשהתאהב בגבר. "כמה הייתי טוטאלי? כשהייתי נשוי היית משתגע שבמטפחת שאשתי חובשת יש אצבע וחצי בקצה הראש מקדימה שהיא לא מכסה. הפריע לי שהיא לובשת שרוולים קצרים כי היא חושפת מרפקים. (צועק) רבתי עם אשתי בגלל שהיא אמרה לפני הילדים שגם סרטים של דודו פישר זה בסדר".
סקנדל.
"תביני, רק כי הוא בלי זקן! אני מחקתי תמונות של חיות טמאות מהספרים של הילדים".
בדיעבד, איך אתה רואה את העובדה שהתחתנת?
"זה נראה לי הדבר הכי מטומטם, מגוחך, פאתטי וטיפשי גם. עוד לפני שהתחתנו היה ברור שאין לנו שום דבר במשותף, אבל בישיבה לחצו עליי. כשאתה בקיצוניות דתית אתה מכבה את השכל, שיקול הדעת, האינדיבידואל וחושב רק על מה שהכת אומרת שצריך לעשות. אגב, כשהיינו מאורסים היא אספה אותי לאיפשהו והיה לה באוטו קומפקט דיסק (קוראינו הצעירים - תגגלו. היה דבר כזה, גב"ח). אמרתי, בוא נלחץ, נראה מה היא שומעת".
נו.
"זה היה אייל גולן".
סימן לבאות.
"ממש, אבל אפילו אייל גולן לא הביא אותי להגיד לא-לא-לא, משהו פה ממש לא תקין. פשוט כיביתי את השכל".
ועדיין, לאמת יש נטייה לצוף. עובדה: בסוף התגרשת ויצאת מהארון.
"והייתי מת גם לחזור בשאלה. היה לי הרבה יותר קל בחיים. אבל אני מת על הערכים, המסורת, אהבת האדם והתפילין".
הוא התגרש אחרי תשע שנות נישואים ושני ילדים משותפים, בן 14 ובת 12. משם צלל למסע שהסתיים בראיון היציאה מהארון. בניגוד לאותה תקופה, היום הוא כבר לא מחפש את המבט המאשר של אף מגזר. "אני קצת עוף מוזר. מצד אחד יוצא מהארון, אומר שאני ביסקסואל ולא מתבייש בזה ואומר שגם טעות גדולה להילחם בזה; ומצד שני, אומר שאני חרדי בתפיסת העולם שלי - אמנם לא משתייך לשום מגזר, ועדיין עם תפיסת עולם אמונית חרדית דתית מאוד. עכשיו, אלה שני דברים שאף פעם לא יכולים לחיות ביחד, כיוון שזה בעצם הקונפליקט הכי קיצוני".
יש רב אורתודוקסי גיי ראשון. יאיר שרקי יצא מהארון. על פניו יש התקדמות במגזר הדתי-לאומי.
"הייתי באיזה כנס של ארגונים דתיים על הומואים. הייתה לי שיחה ארוכה עם הרב לוינשטיין, שהתקשורת מיתגה כקיצוני ימני חרד"לי, שאמר פעם שהומואים הם סוטים. אמרתי לו: 'אתה לא מבין שכשאתה אומר דבר כזה, אתה עושה ההפך ממה שאתה רוצה? אח שלי, אתה יודע מה הדבר הראשון שבא לי לעשות אחרי הכנס הזה?' שאל: 'מה?' אז עניתי: 'לשכב עם גברים!'"
אני לא בטוחה שהמגזר הדתי-לאומי מוכן לאמת כזאת בפרצוף.
"כל הזמן אמרו שם רק: אסור, זה חטא. אל תעשה את זה. ויש מצגת על הסיבות ועל הסימפטומים. אחי, אתה לא מבין שאם אתה מתייחס אליי כאל מחלה, אם זה מה שאני מרגיש ממך - למה שאני אשהה דקה במחיצתך, אם אני יכול עכשיו להוריד את הכיפה ופאקינג לשכב עם מי שאני רוצה. הרי אם היית נותן להומואים להרגיש בבית בקהילה ושזה לא אישו, כמה מהם היו אולי גם זורמים עם אישה? אבל בהתנהגות שלך אתה רק עושה אותו עוד יותר הומו!"
מה אתה מבין היום שלא הבנת כשיצאת מהארון?
"שאני לא צריך שאף אחד יבין אותי. לפני כמה זמן מישהו רשם אותי לאתר שידוכים של המגזר. יש שם מישהו שממליץ עליך, צילצל אליו מנהל האתר ואמר: אנחנו לא יכולים לפרסם את המודעה שלו, מצטער מאוד. למה? כי הוא יצא מהארון ואמר שהוא ביסקסואל ואנחנו לא יכולים לקבל את זה. אני הייתי בחמת זעם, כי אני רואה באתר שלו כל מיני שאני מכיר ויודע שהם גייז. אל תשאלי אותי איך. אני יודע. ליטרלי!"
אבל ידוע שבחיים עצמם לפעמים דווקא מי שאומר אמת יפסיד.
"לא יכולתי לסבול את זה. וגם אמרתי לו את זה, צעקתי עליו. הוא אומר לי 'אל תבין אותי לא נכון, אין לי שום בעיה איתך. אמרתי לו תקשיב, למה בכלל אתה מדבר איתי על הנטייה המינית שלי עכשיו? למה אני מדבר איתך? אני מכיר אותך?!"
סוף פסוק, הוא נתן לך להירשם?
"לא. התנאי היה שיהיה כתוב בכרטיס שלי שיצאתי מהארון. ממש הערת אזהרה. שם כבר לא היה לי כוח להמשיך. רק אמרתי לו 'אתה תהיה מפורסם'".
נכון. זו ממש תביעה ייצוגית.
"ואז אני אומר לעצמי, אין לי כוחות. אבל זו דוגמה לתחושה של להיות אובייקט. של להיות מושא. יש את זה שלא אומר לי שלום בבית הכנסת, יש את זה שרואה אותי ומיד הולך, ואתה רק רוצה לצעוק: 'שאט דה פאק אפ! אני הרבה יותר צדיק מכולכם ביחד'. עולם הפוך".
אבל למרות ההשלכות של החשיפה, הוא לא מתחרט לרגע. "זה הרבה יותר מקתרזיס. זה כמו לעבור מלא לחיות ללחיות".
אין רגעים שאתה אומר לעצמך, למה הייתי צריך את זה?
"לגמרי. מצד שני אתה מתחיל לראות את עצמך. אתה מבין שזהו, זה מה שיש, וזהו. אתה סוף-סוף פוקח את העיניים, אז אולי אתה רואה דברים קשים ומחרידים - אבל לפחות אתה רואה. ועכשיו אתה יכול להתחיל ללכת".
עכשיו הוא רווק, גר בירושלים ורוצה להקים בית עם אישה. למה אישה? "כי גבר ואישה משלימים האחד את השני, זה יין ויאנג. מצד שני, אם גברים היו יכולים להכנס להיריון ‑ אתן הייתן נשארות לבד, בנות".
אז פסלנו את האתר לשידוכים במגזר. נשארו טינדר וגריינדר. אתה שם?
"אפליקציות הפסקתי כמעט לגמרי... (מהרהר) הייתי אולי פעם אחת בשנה הזאת בגריינדר. אולי".
הבנתי.
"זאת יכולה להיות התמכרות מטורפת. מי שלא היה בגריינדר לא יודע לאילו מקומות אפשר להגיע, אוקיי? ואילו דברים יכולים להציע לך בגריינדר. לא שאני נגד, אני לא רוצה להיות צבוע, אבל ברוך השם אני כבר לא שם".
וואלה.
"כמובן שאם זה בא אליי, אני לא האדם שיהיה המבוגר האחראי. (חושב רגע) זה בא אליי, לא צריכים לפתות הרבה. אני לא אזום שום דבר, אבל אם..."
וואלה.
"לגמרי. אני ניתן לפיתוי".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.06.24
