הרגע היפה והטעון ביותר בטרילוגיה הקולנועית של שלומי ורונית אלקבץ כולל שבע מילים שמוחלפות בין שתי אחיות בזמן השבעה על אבא. בסרט "שבעה" פונה דמותה של רונית אלקבץ לאחותה ואומרת לה "אני אוהבת אותך". "למה?" שואלת אחותה, שמגלמת חנה אזולאי-הספרי. "כי את אחותי", עונה לה אלקבץ.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות", מאת פבלו אוטין
(באדיבות טנג'יר הוצאה לאור)
חוקר הקולנוע פבלו אוטין מצטט את הרגע הזה בספרו "מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליוּת" וטוען שסרטי המשפחה הישראליים, בהם גם "הדברים שמאחורי השמש" ו"סוף העולם שמאלה", תמיד נוגעים בעצב חשוף. הם נעים בין געגוע "למשפחה של פעם, המשפחה החזקה, המאוחדת, בעלת הערכים הבלתי מעורערים", ובין מבט מפוכח על משפחה במשבר, שבתוכה חיים בני משפחה שאינם מסוגלים להיות בסולידריות אלה עם אלה, וצריכים לשלם מחיר על שימור המוסד המשפחתי עם המרירות והסבל שבו. אלה הם סרטי קינה למשפחה המסורתית, "שיר פרידה לדבר-מה שלא ניתן להיאחז בו עוד". כשאוטין מראיין את בן בכר, במאי "לשחרר את שולי", מתגאה בכר בתגובות שקיבל מצופים על כך שהחזיר להם "את החגיגה של המשפחה ביחד", בדומה לכך שלטענתו "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי" הם "סרטים שצוחקים כל המשפחה ביחד וזה מייצר אווירה משפחתית וחמה".
"המשפחה שימשה תמיד אמצעי אידיאלי ליצור את המזיגה המבוקשת בין החד-פעמי לבין הכללי", כך כתב א.ב. יהושע לפני כרבע מאה. "ההיסטוריה והמורשת נוכחות במשפחה בצורה הרבה יותר חזקה מאשר ביחיד. במשפחה אפשר לראות תמונה מעמדית. המשפחה יכולה לשמש דימוי יעיל ביותר לעיסוקו של כותב הרומאן בשאלות חברתיות ופוליטיות". יהושע, שהתמחה בעצמו ב"מר מאני" שלו בעיסוק בשאלות יסוד של ההיסטוריה היהודית דרך סיפור של משפחה אחת מסלוניקי, התייחס למדיום של הרומן. אבל הדברים אמורים גם לגבי קולנוע, שהוא במונים רבים ממשיכו של הרומן. יהושע גילה תופעה מוזרה, שלמרות שהמשפחה מככבת באופן אינטנסיבי ביצירות אמנות רבות, "ערכה כדימוי חברתי ופוליטי נשחק והולך". כדי שתמשיך לשמש דימוי חברתי ופוליטי בעתיד, טען יהושע, צריך לרדת לדקויות של הנפש, לעצב בצורה אמינה את הכוחות הפועלים במשפחה, ובה-בעת לתת לדקויות הללו משמעות חברתית ואידיאולוגית כללית. מתחים שבין האישי לפוליטי, שנדמים לעיתים קרובות כמתחים מדומים, מאפיינים את ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי לאורך העשורים.
בספר העיון הראשון שלו, "קרחונים בארץ החמסינים" (2008, רסלינג), הזכיר אוטין שנהוג לשרטט שתי נקודות מפנה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי: האחת מאז המהפך ועליית הימין, אז נוצרו "סרטי אמירה" והקרן לקולנוע השקיעה בסרטים בעלי משמעות ברמה החברתית-פוליטית, והשנייה אחרי האינתיפאדה הראשונה. אז החל גל של יצירות אישיות, שהגיע לשיאו אחרי רצח רבין, אשר הוביל, על פי אוטין, "לתחושה שאין טעם לצעוק, וגרוע מכל - שנמאס לצעוק". בספרו החדש מבקש אוטין לערער על החיבור שבין תרבות עממית למזרחיוּת ומספר שכשעלה לישראל כנער מארגנטינה לא הבין את הקטגוריה של המזרחיוּת. וזאת למרות שכאשר חי באירופה חווה "את התנודות בין לבן ללא לבן", בלשונו, וספג גילויי גזענות כלפיו כלטיני, למשל שכאחד המרצים לתואר השני בשווייץ נהג לכנות אותו "פדרו" והתייחס אליו כאל משרת.
אוטין, שמנתח סרטים ישראליים במבט אוהב, כמי שמנהל דיאלוג עם חברים, מבקש להבין את החברה שאליה היגר דרך הקולנוע, גם בסרטים המבדרים שקיבלו מעמד של קאלט, גם ביצירות בעלות משקל אמנותי. לעיתים, כמו ב"מציצים" אין בכלל הבדל בין שתי הקטגוריות. לא רק כי זוהר השתמש בוולגריות כדי לנסח כתב אישום כנגד הגבריות הישראלית הרעילה שהכיר היטב, אלא כי כפי שאוטין מראה, אפשר לקרוא את "מציצים" כמטרים את סרטי המתיחות משנות ה-80, על שפע העקיצות שמוצגות בו. המתיחה היא בדרך כלל השפלה של הזולת וצחוק על חשבונו, אבל תפקידה אינו תחום רק לקולנוע, אלא קשור לכינון זהות ישראלית. היא מופיעה כהכרחית גם ב"סאלח שבתי" בתחבולותיו של הגיבור מול הממסד, ב"גבעת חלפון אינה עונה" כפעילות חברתית, כשסרג'יו תמיד עוקץ את מר חסון, וגם ב"השוטר אזולאי" כדי להתערב לטובה למען הגיבור.
את הקולנוע העממי מגדיר אוטין גם לפי תחושת קולקטיב מחניק, שאינו מאפשר מרחב אישי, וגם כאן מתפקד מוטיב המציצנות כמאפיין של הישראליות: אין פרטיות, כולם מתערבים לכולם, נדחפים, פולשניים וללא גבול. הרצון של אוטין להרחיב את ההגדרה של המזרחיוּת הוא, לטענתו, חלק ממאבק לריפוי ולשינוי החברה הישראלית. במקום לדבר על מזרחים ואשכנזים, הוא מבקש לדבר על ישראליוּת, כי עממיות יש מכל הכיוונים, וכדאי, לטעמו, להבין את ההקשר של הסרטים שנעשו כאן לא רק "כביטוי ספציפי של מוצא מסוים, אלא בלב רחב כחלק מתרבות כללית ישראלית היברידית הנמצאת בשלבי התפתחות, התבגרות וגדילה".
"מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות", פבלו אוטין, הוצאה לאור: טנג'יר, 288 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.06.24
