זה לא קרה בבת אחת. לקח זמן עד שמשבר שהצטרף למשבר הוביל את הראפר מיכאל כהן להתמוטטות ולאבחון לא צפוי: או-סי-די. "אני בטיפול פסיכולוגי הרבה שנים", הוא אומר. "היו לי כמה משברים: העזיבה את הארץ, ההתפרקות של הלהקה כהן@מושון (עם מיכאל מושונוב) שבאה במקביל לפרידה מהחברה, והיה גם סיפור אהבה עם הלייבל האמריקאי שדעך. אלו רגעים של אובדן דרך והטיפול עזר. עד השנה, שממש נפלתי, הבנתי שאני חייב עזרה מעשית והחלטתי לקחת טיפול נוסף".
מה הוביל לקריסה?
"היו רגעים שמצאתי את עצמי בוכה בלי סיבה באוטו. הרגשתי שאני באמת מאבד אחיזה בכל מה שטוב. רק הרע הציף אותי. מחשבה אובססיבית זה דבר מעוור. הייתי מכור לטלפון ופיספסתי את החיים. נהיה לי 'וואן טראק מיינד' וזה הוביל אותי לדיכאון אמיתי. האובססיות שלי היו מתחלפות: פעם לגבי המדינה, לפני שפגשתי את עדי אשתי היו לי מחשבות אובססיביות על נושאים רומנטיים, ולפניהן אובססיה על מעבר לאל-איי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויים:
איך זה משפיע עליך בתחומים אחרים?
"יש לי או-סי-די. אפילו להתחתן היה דבר שמלווה במחשבות ובהתלבטויות. הכל אצלי מסובך והבנתי שאי-אפשר לחיות ככה. המוח שלי אוהב להתחבט. ומי שאיבחן אותי גרם לי להבין שהרהורים כאלה הם כלי שאני משתמש בו סתם, במקום להיות נוכח ברגע ולהבין שההחלטות הכי קשות הן לא החשובות, בפנים אתה יודע מה אתה רוצה. צריך לא לתת לפחד להוביל אותך. זה חלק מהעניין של האינטרנט, שלא נותן לך לדבר על מה שאתה מרגיש אלא על מה אתה חושב, ואנשים כועסים, עוקצים, מעליבים ונותנים דעות נחרצות".
איך הגיבו מסביב לאו-סי-די?
"אחרי שהפסיכולוגית אמרה לי מה האבחנה, הלכתי לטיפול אחר והבנתי שם שאלה בדיוק התסמינים שאני חווה, רגשות חרטה קשים, אובססיביות על פרט מסוים. נניח - האם נעלתי את הדלת? אבל על כל מיני פרמטרים בחיים. במוזיקה לפעמים זה עוזר, השאיפה לסדר ולהרמוניה. אני רואה את זה גם אצל כל מיני קולגות. האבחון שלי התקבל אצל הקרובים שלי באגביות. אנחנו דור של מאובחנים ומטופלים וזה סבבה ואנחנו מאמינים בטיפול. בטיפול שאני עושה יש שיח, ואז שולחים אותי עם שיעורי בית. אתה מדבר וכותב על פחד מאוד עמוק ואז מקליט את זה ומקשיב לזה כמה פעמים ביום. אני חושב שאחד הדברים שהעמיקו לי את האובססיה היה התקופה בלוס-אנג'לס ששם עישנתי הרבה מאוד וויד. הייתי הולך לאולפנים ולדירות של אחרים, והיו לי מחשבות טורדניות אם נעלתי את הדלת שלהם או לא. זה נשאר איתי עד היום".
יש משהו שאתה נמנע ממנו כתוצאה מההפרעה?
"אני כן מפנטז על טלפון טיפש, זה לדעתי יעשה את השינוי הכי גדול בחיים שלי מאז שנולדה לי התינוקת ומאז שהתחתנתי. אבל אני מרגיש שאני חייב להיות מחובר בשביל הקריירה. זה צעד שקשה לעשות, אבל אולי יום אחד הוא יקרה. יום אחד אהיה מספיק מפורסם בשביל שלא אצטרך להיות על האינסטגרם".
במשך שנים היה כהן בן ה-37 חצי מההרכב המצליח 'כהן את מושון'. באמצע החליט לעזוב. לנסוע לאל-איי, לחזור לארץ ולקבל חוזה הקלטות בינלאומי ויוקרתי. עכשיו הוא מוציא אלבום חדש 'הביתה', שישיק במועדון הבארבי ב-14.8. "התחלתי את הקריירה מהרכב עם מיכאל מושונוב. הוצאנו אלבום ראשון ב-2008. עשינו מוזיקה יחד כמעט עשור. הוצאנו שלושה וחצי אלבומים. תוך כדי זה הייתי מפיק מוזיקלי של אמנים - פלד, רביד, מיכאל סוויסה ועוד המון שמות בסצנה. לא היה לי טיול אחרי צבא, אז בגיל 25 השתחרר לי הפיקדון של הצבא וניסיתי את מזלי באמריקה. היו לי קשרים לקהילה, היה גם הרבה מזל והתחברתי לסצנה של ההיפ הופ. אנשים מאוד אל-איי: האמן אנדרסון פאאק, וחבר קרוב של המפיק המוסיקלי של לקנדריק לאמאר וטראוויס סקוט. היו לי הרבה מזל ופריבילגיה להסתובב איתם. כשאומרים אל-איי מדמיינים זיוף הוליוודי, אבל אני הייתי בתוך קהילה קטנה שעושה מוזיקה יחד. הרבה חבר'ה שאין להם כסף. הזכיר לי את הקהילה התל-אביבית. שם אם אתה עושה משהו אחד שמתפוצץ אז זהו, לא שומעים ממך יותר. אנשים מגיעים ללבלים אחרים שאנחנו לא מכירים. פה, גם אם תעשה קיסריה תלך לאותה מכולת של כולם".
וכמה הצלחת שם?
"היו חודשים שכן והיו תקופות ארוכות שכלום. ובין לבין עבדתי בדוכן מיצים בכלל. ניווטתי בתוך הדבר הזה והתגאיתי שבניתי לעצמי גשר. לא רציתי להתפוצץ באמריקה כי לא רציתי לחיות שם. ואז חזרתי, כי נגמר הכסף. גולת הכותרת הייתה שהוצאתי תקליט בלייבל אמריקאי מוכר, לייבל אינדי היפ הופ שחלמתי להיות בו. אבל הסיפור הוא לא על הבחור שנסע לאל-איי והוציא שם תקליט, כי לא הוצאתי את זה מהארץ. רק כשחזרתי לארץ והבעלים של הלייבל בא והקשיב למוזיקה שלי הוא החתים אותי. כשאתה בכיר בארץ שלך לוקחים אותך יותר ברצינות מאשר כשאתה מישהו לא מוכר בחו"ל. זה מה שאני אומר לצעירים שמתייעצים איתי, אל תזניחו את הארץ, כי זה כרטיס הביקור לשם".
ומה עשית אחרי שחזרת לארץ?
"את האלבום האחרון 'ימים ארוכים' של כהן@מושון, והקמתי לייבל שנקרא 'שיגולה רקורדס', בית ליצירה שלנו כמפיקים ומנהלים מוזיקליים שהיום יש בו את עדן דרסו ועוד. מושונוב המשיך את דרכו בעצמו, יש לו את ההרכב 'קריסטלים' ואנחנו עדיין כאן. הכל יכול להיות בעתיד לגבי שנינו".
ב-2021 הוצאת את האלבום הראשון שלך כסולן והשיר 'שמיניות' מתוכו התפוצץ לכל הכיוונים. איך זה הרגיש?
"זה הרים את הפרופיל שלי והציג אותי לדור חדש. קיבלתי הזדמנות אחרי גיל 30 שיתפסו אותי כאמן צעיר וחדש. אנשים חשובים שומעים 'היי, זה מישהו חדש', אבל אני עשר שנים כבר עובד. אני מודה על הזכות שנשארתי רלוונטי. אני קורא לזה 'לעשות חור בווילון גומי'. כשלוקח זמן אבל אתה מגיע לצד השני, וזה נחמד. ועכשיו חייב לתחזק - אלבום שני. שיש בו את הפחד לאבד את זה. אני כמובן לא מרגיש שהגעתי לטופ. יש לי רעב ותחושה של אנדרדוג, ואני מקווה שזה לא יעבור כי זה מניע אותי ומקרקע. אולי אהפוך לכוכב הכי גדול בארץ".
איזו תגובה מצד הקהל החדש שלך הכי הפתיעה אותך?
"כשחבר שלח לי סרטון של ציון ברוך רוקד על הבר לצלילי 'שמיניות' ואמרתי, אוקיי זה עוד לא היה לי וזה כנראה אומר משהו. זה היה נחמד".
בשירים מהאלבום אתה מדבר על מה שיש, אבל גם לא מעט על מה שאין.
"תמיד חסר עוד כסף, עוד פרנסה. אתה רוצה להתפרנס רק מהפקות ותמלוגים. אבל בסך הכל יש לי חיים טובים מאוד. אני מאוד מבסוט מאיך שהכל מסודר לי. הרצון שלי הוא לאו דווקא לגדול ולהשיג עוד תהילה, אלא פשוט להשתפר, להיות יותר טוב במה שאני עושה. הצלחה מאוד מחוברת לזה כי אם אתה עושה משהו טוב, זה מצליח. ההיפ הופ הוא בכללי מתבגר. זה ז'אנר צעיר, הוא בן 50. אין לנו בו זקנים. אין לנו רולינג סטון, חבר'ה בני 80. הכי זקנים שלנו זה ד"ר דרה. הז'אנר מחפש את הדרך שלו להתבגר ולדבר לכל מיני דורות. זה כיף להיות חלק מהתהליך בפינה הקטנה שלנו פה בארץ. ואני אוהב את המקום שלי. מצד אחד חבר'ה צעירים באים להופעה שלי, ומצד שני יש דור של ראפרים שקוראים לי 'אבא' בצחוק ואני אוהב את העמדה הזו. סאבלימינל ומוקי המייסדים ואנחנו באמצע. אם אתה לוקח את התפקיד באהבה, אתה נשאר מגניב. אני לא מנסה להתחרות באתגרי טיקטוק למיניהם, אבל המוזיקה שלי מדברת לכל הגילים. כל דור אמר על הדור שאחריו שהוא מקולקל. אני לא נופל במלכודת הזו, יש לי יותר מה ללמוד מלהטיף. הילדים בסדר גמור".
אחרי 7 באוקטובר גילה כהן שבכל מה שקשור לחברים ההם של פעם, מאמריקה, הוא נשאר לבד. "כל השמאל העולמי בגד בנו וחבר'ה מהקהילה המוזיקלית הגלובלית שברו לנו את הלב וזרקו אותנו מתחת לאוטובוס. יום רגיל שלי באינסטגרם אחרי היום הנורא ההוא, היה להתווכח מול החבר'ה מחו"ל. להיות שמאל ציוני בתקופה הנוכחית זו בדידות. הבנתי אחרי מה שקרה פה שאנחנו לא חיים במדינה רגילה. אין לנו פריבילגיה לשחק אותה שהכל רגיל, כי זה באמת משפיע עלינו בכל אספקט. אבא שלי (אבי כהן, יוצר 'החרצופים') עסק בסאטירה ואח שלי עוסק בסאטירה (מולי שגב, יוצר 'ארץ נהדרת') וסבתא שלי עסקה בתיאטרון (פנינה גרי) ואמא שלי שחקנית (מירב גרי), מאוד מחוברים לכאן ולעשייה. העובדה שאני עושה ראפ בעברית זה מעשה ציוני. במוזיקה יש לי יותר חופש משיש לאחי ומה שהיה לאבא שלי, כי הם חייבים להגיד מה דעתם על החדשות. אני לא חייב ולא מעוניין. אני רוצה להביא את כל המורכבות של זה, לא רק את הננה בננה, שגם חשוב".
כמה אתה רוצה לדבר על פוליטיקה?
"אני מנסה לא לכתוב יותר מדי בעניינים פוליטיים בעמוד שלי כי אני לא רוצה להיות עמוד אקטואליה. אם אתה מתחיל לתת דעה על כל דבר, אז מצפים ממך לתת דעה על כל דבר. אני מדבר רק כשיש לי משהו בוער להגיד, וגם זה עולה לי המון בבריאות הנפש, זורק אותי למקומות של האם התנסחתי נכון, האם זה באמת מה שהיה חשוב לי להגיד, וזה נורא, זה מזין את הההפרעה שיש לי, תסביך של האינטרנט והסטורי. זה חלק מהטיפול שלי. אני רואה את הדברים מתחברים ויש לי תהליך תמידי להגן על עצמי מפניהם".
ואילו תגובות אתה מקבל?
"הצלחתי לפתח לעצמי תדמית של 'כהן, אתה שמאלני, אבל אני אוהב אותך'. בפשטנות אפשר לתאר את הדעות שלי כשמאל, אבל אני כן בא לתקשר. המוזיקה שלי מספיק טובה כדי להכיל את דעותיי. אחד הדברים שאני גאה בהם זה שאני לא מנסה להטריל או להיות מוטרל. אם מישהו כותב לי משהו לא יפה אני מעניש אותו בזה שאני עונה לו ברצינות למשהו שהוא לא רצה לנהל בכלל. וזה לרוב נגמר ב'מסכים איתך'. מותר לדבר על הסכסוך הערבי-ישראלי, לדבר על הרצון לשלום, לדבר על מדינה יהודית-דמוקרטית. לבוא מהכיוון של השמאל, כי אצל צעירים אני יודע שיש את הפחד להתבטא ולהגיד 'אני שמאלני'. מותר להגיד את המשפט 'אזרחים חפים מפשע'. מותר לך להגיד את המילה 'כיבוש'. אין לי תשובות, יש לי רגשות וערכים, ואני חושב שאחת הבעיות של הצד השמאלי זה שהוא לא מספק תשובות".
