כמו כולם אני נעה בין ייאוש לתקווה. מנסה לא לצלול, לשקוע ולטבוע. בשבוע שעבר נסעתי באופניים שלי וראיתי את נועה ארגמני ואבא שלה, כי אני גרה ליד איכילוב. עצרתי לידה ואמרתי לה שאני מעריצה אותה. היא מהממת, יש לה חיוך כובש. אני מניחה שהיא מתחילה תהליך שיקום לכל החיים, אבל תודה לאל שהיא פה, והלוואי שיהיו לנו עוד חטופים וחטופות שיחזרו, כי בסוף זה הדבר הכי חשוב. אין לנו בכלל מה לדבר על שום דבר אחר, רק על 120 חטופים שצריכים לחזור הביתה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויים:
יש כל כך הרבה סיפורים שעדיין מתגלגלים, שעוד אין לנו מושג איך הם ייגמרו. המלחמה צריכה להיגמר. החטופים צריכים לחזור הביתה והחיילים צריכים לצאת מעזה, ואחרי זה לא אכפת לי מה יעשו. אבל עכשיו צריך להחזיר את החטופים. בעיניי זה הדבר הכי חשוב שיש. מגיע להם לחיות חיים חופשיים. ואני לא רוצה שאף אמא תשב שבעה. מגיעים לנו חיים טובים. אנחנו אנשים טובים. כל השאר שולי ולא מעניין.
את יוצאת להפגין?
כן. אני יוצאת להראות תמיכה במשפחות החטופים, אני חושבת שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות. והנה, גם החטופים שחוזרים אומרים שזה נתן להם כוח, תקווה ונחמה ושהם שמעו רדיו ושמעו שנלחמים בשבילם, שמעו שאכפת מהם ושלא שוכחים אותם. החטופים צריכים לחזור והמלחמה צריכה להיגמר. אחרי זה, איך זה יתנהל, מי האשם, זה כרגע לא מעניין אותי. כשהחטופים יחזרו תהיה לנו את הפריבילגיה להתעסק בדברים אחרים.
יש מחיר להתבטאויות שלך? לעובדה שאת מפגינה?
אני לא מתעסקת בזה, אני מתעסקת במה שחשוב לי, ומה שחשוב לי זה שהחטופים יחזרו. מה בסוף בן אדם רוצה? שיהיה טוב, שלא תהיה מלחמה, שנרגיש בטוחים, וכל הדברים האלה לא קורים כרגע. אנחנו לא מרגישים בטוחים בארץ שלנו. גבולות המדינה שלנו הצטמצמו. יש עשרות אלפים, אם לא מאות אלפים שמפונים מהבתים שלהם. זה מצב לא הגיוני.
יש בך כעס?
מאז 7 באוקטובר נפגשתי עם תחושה שלא הכרתי, שהיא זעם. לפני 18 שנים, כשגרתי בניו-יורק, אנשים היו אומרים לי, "איך את לא מפחדת לגור בישראל?" והייתי אומרת להם, "תקשיבו, זה המקום הכי טוב בעולם. יש שם את הים הכי טוב, את מזג האוויר הכי טוב, את האנשים הכי טובים והכי מצחיקים והכי יפים". גם עכשיו אני מאמינה בזה, אבל המצב הנוכחי שאנחנו נמצאים בו חייב להיגמר. חייב להסתיים. יש לנו שתי בנות, שיהיו בריאות, הלני בת ארבע ומילה בת שנתיים, ואנחנו עושים הכל כדי לשמור עליהן. אין לנו מחשבה לא לחיות כאן, אין לי פלאן בִּי. אנחנו נשארים במדינת ישראל. זו המדינה שלנו, לטוב ולרע. אנחנו בתקופה משוגעת בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני מאוד מקווה שהנקודה הזו בזמן תעבור בקרוב והמלחמה תיגמר, שנחזור לחיות פה בטוב. אבל בשביל שזה יקרה, דברים צריכים להשתנות.
מה דעתך על הנהגת המדינה?
המדינה לא מתנהלת טוב. אין על זה עוררין. קרה פה האסון הכי גדול מאז קום המדינה, מאז השואה. הממשלה צריכה לקחת אחריות. זו העבודה שלכם. כשלתם בה? קחו אחריות! הכל השתנה. לא נחזור להיות אותם אנשים. אנחנו הרבה פחות תמימים ונאיביים. לא האמנתי בחלומות הכי מופרעים שלי שדבר כזה יכול לקרות. אם הייתי קוראת תסריט כזה, הייתי אומרת לתסריטאי, "אני יודעת שהשקעת וכתבת, אבל זה יותר מדי מופרך. אי-אפשר גם את זה וגם את זה וגם את זה וגם. זה יותר מדי. לך תמצא את האמינות של הדבר".
לכל אמא שבאה ואומרת לי, "הילד שלי רוצה לשחק", אני אומרת, "נסי להחזיק את זה עד שאת לא יכולה". אני חושבת שילד צריך להיות ילד. אני ממש אעשה הכל כדי לחכות עם זה, אם הבנות שלי ירצו בזה. הפרסומת הראשונה שלי הייתה בגיל עשר.
כי את מרגישה שפיספסת משהו מהילדות שלך?
אני יודעת שפיספסתי. לא יצאתי לקורס מד"צים, למשל, כי היו לי צילומים. לא הייתי בבית הספר כמו שצריך. אבל החיים שלי אלה החיים שלי וזה מה שבחרתי, אף אחד לא דחף אותי לזה.
זה יוצר פערים שאת מרגישה בחייך הבוגרים?
בסוף אנחנו מאוד מונָעים מהילדות שלנו. גם מחסכים וגם מחוויות. יש לי את זה במקום שאני נורא-נורא אוהבת לבוא למושב. לא משנה אם זה קיץ או חורף או לילה או יום, איך שאני מגיעה אני פותחת את החלונות, ואז יש את הריח של החרא של הפרות, שמבחינתי זה הריח הכי טוב בעולם. זה לנצח יזכיר לי רק דברים טובים, ובית.
מגיל מאוד צעיר היית יפה, לוליטה. היום כנשים אנחנו מבינות שזה לאו דווקא דבר שילדה בת 14 מבינה.
נכון, אבל אז היה לי סוכן שמאוד שמר עליי ומאוד הגן עליי, רוברט. הוא מאוד עטף אותי. אבל את יודעת, זו הייתה תקופה מאוד אחרת עם הרבה פחות מודעות, לפני המי-טו. היום ילדה בת 15 לא תצטלם כמו שאני הצטלמתי כשהייתי בת 15, מאוד מיני, מאוד חשוף.
אני מרגישה שהקריירה שלי התחילה באמת אחרי שסיימתי את יורם לוינשטיין ב-2013. אני בן אדם שמאוד אוהב ללמוד. מאוד אוהבת מסגרות, פורחת במסגרות, והרגשתי שאני לא יודעת מספיק, שאם זה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו עד גיל מאה, אני צריכה ללמוד. ככל שנכנסתי ליורם, הבנתי כמה אני לא יודעת וכמה אני רוצה עוד לדעת על טכניקות ועל תיאוריות.
היה קשה להיכנס למסגרת כזאת כשאת כבר מוכרת, עובדת בביזנס? הרגשת שאת צריכה להוכיח את עצמך?
במקצוע הזה תמיד צריך להוכיח, את תמיד נמדדת. הרגשתי שאני באה בלב פתוח.
אני מאוד גאה ושמחה בפרויקט הזה של נועה קולר וארז דריגס המתוקים, שהכרתי עוד לפני הסדרה. מאוד שמחה שאנשים אהבו את זה והתחברו לזה. הבנתי שמבחינתי זה יהיה התפקיד הכי טוב שלי. מה זה "אני נינה"? זה להגיד "אני רוצה, מגיע לי, אני. תראו אותי".
יצא לך לחוות רגע כזה, של "אני נינה"? רגע שדורש הכרה?
הרבה פעמים. יש פעמים שקיבלתי מה שאני רוצה, ויש גם פעמים שלא קיבלתי מה שאני רוצה. ביורם לוינשטיין הייתי זוכה בתחרויות בכל פעם במקום השני וזה היה סופר-מפעיל אותי. במקום הראשון היו זוכים אלעד אטרקצ'י או אורי לייזרוביץ'. הייתה פעם אחת שממש חשבתי שאני הולכת לזכות, ולא זכיתי. אמרתי "לכו תזדיינו", אבל עדיין לקחתי את הכסף.
הסדרה החדשה 'אינדל' (משודרת בימי חמישי ב-HOT3 וזמינה ב-HOT VOD וב-NEXT TV) מספרת בגדול על הגזענות של המשטרה נגד אתיופים. אני כמובן, כלבנה פריבילגית, לא חוויתי את זה על בשרי, אני לא באמת יכולה להבין מה זה אומר שבשעה 11 בלילה שוטר נטפל אליך רק בגלל צבע העור שלך ואומר לך "לך הביתה", למרות שאין שום חוק שאומר שאתה לא יכול להסתובב בלילה ברחוב. וכל מיני סיפורים שהיוצרים והקאסט סיפרו לנו, שיראו אותם בסדרה. זה נושא שנמצא בחצר האחורית של החברה, והלוואי ו'אינדל' תשנה טיפה את החשיבה שלנו כחברה על מיעוט. היה שם צוות שחקנים מופלא ויצרו את הסדרה הזאת אנדל קבדה, אורי ויסברוד ואסף פורמן, שגם מביים, ובא לי שזה יצליח בשבילם. אני מאוד רוצה שיהיה על זה דיבור, שזה ייגע באנשים, שיזדהו עם זה ושזה ייתן להם קצת תקווה ונחת. המילה תקווה בתקופה האחרונה כל כך חזקה ומשמעותית בחיים שלנו, אנחנו כל כך צמאים לזה. בסדרה אני משחקת כתבת שמחפשת סיפור טוב ומבינה שהיא הגיעה למעיין נובע של סיפורים. ואז זה מתערער לה, כי היא לא מבינה אם היא נשארת בגלל הסיפור - או בגלל שבאמת אכפת לה.
איך התכוננת לתפקיד?
קודם כל חיקיתי את מה שאדוה דדון לובשת. אני מאוד תופסת ממנה, היא אישה אמביציוזית, וברור שלא קל להיות אישה במקצוע הזה. כשאני רואה בפאנלים בחדשות שיש רק גברים זה מטריף אותי, אוטומטית בא לי לכבות את הטלוויזיה מהעצבים. אני גם תמיד אעדיף בחיים שלי נשים. יש לי פסיכולוגית, יש לי גינקולוגית, יש מורָה לשחייה לבת שלי.
נכנסתי לנעליה של ענת אלימלך ז"ל, שנרצחה על ידי מי שהיה בן זוגה, בסרט 'הילדה הכי יפה בירושלים'. הלוואי שזה לא היה סיפור לספר, פשוט כי זה לא היה קורה, כי ענת הייתה בחיים. זה סיפור כל כך עצוב על אישה שהחטא היחידי שלה היה שרצתה לסיים את מערכת היחסים עם בן זוגה. זה סיפור של כל כך הרבה נשים.
סיפרת בעבר שחווית בן זוג אובססיבי.
כן. אני ממש זוכרת שכשהיינו בזוגיות, אחותי הגדולה מעיין הייתה אומרת לי, "את תסיימי את החיים שלך או בשקית כתומה או בשקית שחורה". זה משפט שמאוד זיעזע אותי, ואני חושבת שזה משהו שגרם לי לצאת לפעולה. זה לא היה קשר בריא. הייתה שם קנאה, אובססיביות, רצון לשליטה. אחרי שנה וחצי הבנתי שאני צריכה לחתוך את זה, ופשוט חתכתי את זה בחמש דקות. אז לא הבנתי שמסוכן להיפרד לבד. היום אני מבינה שאסור להיפרד לבד מאנשים כאלה. נפגשתי עם לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה שנרצחה על ידי בן זוגה (ומייסדת פורום מיכל סלה, ר"א), לפני כמה שבועות כי הנחיתי אירוע שהיא הרימה. אחד הדברים שהיא אמרה זה שאם יש לך בן זוג או בעל אובססיבי, אל תיפרדי ממנו בחיים כשאת לבד. פעם הגישה הייתה "את אישה חזקה, קומי ולכי, עמדי על שלך", והיום אומרים לא, זה לא קשור לכמה את חזקה וכמה את חכמה וכמה את טובת לב וכריזמטית. אם רוצה להיפרד ויש לך בן זוג אובססיבי, אל תיפרדי ממנו לבד. זה ממש יכול להציל חיים.
בגלל שעזבתי את הבית שלי בגיל 15 ועברתי לגור אצל הדודים שלי בתל-אביב, בגלל העבודה, היה לי איזה רצון לחיות בבית שהוא שלי, שלא יוכלו להוציא אותי ממנו. מתוך המקום הזה, מתוך צורך, ב-2003 קניתי דירה. אחרי כמה שנים מכרתי אותה וקניתי שתיים, ואז המשכתי להתפתח בתחום הזה. היה לי שכן שאמר לי, "אני הולך לקנות דירה". אמרתי לו, "אני באה איתך". ככה התחלתי. זה התחיל בכלל ממקום הישרדותי. אני ממש זוכרת שב-2004 שחקניות בנות גילי היו נוסעות באאודי וב.מ.וו, ואני אמרתי לעצמי, אני לא אבזבז על מכוניות, אני אקנה לי בתים.
דור הוא אהבת חיי. האבא של הבנות שלנו. זוגיות בתקופה הזו זה דבר מורכב. ילדים קטנים, קורונה, מלחמות, אבל אנחנו אוהבים אחד את השני וזה מה שהכי חשוב. הוא הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי. הוא חכם, מוכשר, יזם גאון. בדייט הראשון ידעתי שאני רוצה להתחתן איתו, בדייט השני אמרתי לו שאני אוהבת אותו וזה אחרי שהתאפקתי. לא שיחקתי משחק. אמרתי לו בדייט הראשון, "שומע? שנה מהיום אני רוצה להיות נשואה, אני רוצה שלושה ילדים". עשיתי רשימת מכולת.
איך הוא הגיב?
הוא נע בין מחשבה שאני מטורפת לזה שזה מאוד ריגש אותו. לפניו הייתי בזוגיות כמה שנים עם גל אמיתי וביטלנו את האירוסים כי הבנו שזה לא נכון. הייתי בטוחה שאתפרפר בכל העיר, אבל הדייט הראשון היה דור. בהתחלה אמרתי לו, "אתה תעשה מה שאתה רוצה, אני אעשה מה שאני רוצה, הייתי שנים במערכות יחסים, רק תגיד לי". אחרי שהוא אמר לי אמרתי לו, "שומע? פזר את ההפגנה. רק אני ורק אתה". בסוף אני בן אדם של מערכות יחסים. שנתיים אחרי היינו נשואים, היה קצת דיליי, אבל אל תדאגי, הוא קיבל בראש על הדיליי.
ההתבגרות שלי פחות פוגשת אותי בהקשר של קריירה, אלא יותר בהקשר האישי. יותר כן ילד שלישי, לא ילד שלישי. זו ממש דילמה שאני מתחבטת בה, כי זו תקופה כל כך רעה שהמחשבה על להיות עכשיו בהיריון היא גם קשה. ובסוף, צריך לזה שניים. יש לי ביטחון באימהות שלי. רציתי מאוד להיות אמא, אבל לא ידעתי איזו מין אמא אני אהיה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאם אהיה כמו אמא שלי, זה יהיה בסדר. אמא שלי חכמה, טובה ויודעת לתת ביטחון. כשהייתי קטנה היא האמינה בלב שלם שאני יכולה להיות מה שאני רוצה. במושב לא היו לנו את הדברים האלה של זה של בנים, זה של בנות. אני חצי אשכנזייה, חצי מרוקאית, ולא ידעתי את הדבר הזה עד גיל מאוד מאוחר, לא התעסקו איתנו בדברים האלה. את רוצה להיות משהו? תעבדי קשה בשביל להיות הדבר הזה, ואת תצליחי. אני מקווה שאצליח להנחיל את זה לבנות שלי.
אני בתיאטרון בית ליסין כבר 11 שנה. עכשיו אני מופיעה עם הצגה שאני מאוד-מאוד אוהבת בשם 'סיפור אהבה', שמספרת את הסיפור של שתי נשים שמתאהבות אחת בשנייה. עכשיו אני מחכה לדבר הבא בתיאטרון, יש איזה משהו על הכוונת. כשהייתי בת 21 באתי לציפי פינס ואמרתי לה, "אני רוצה לעשות תיאטרון". היא ענתה לי, "לכי ללמוד". זו הייתה הפגישה. אז הלכתי ללמוד, והיא באמת לקחה אותי לפני שסיימתי שנה ג'. מאז אני שם, ואני שמחה להיות שם. ציפי זו אישה שאני מאוד אוהבת ומעריכה, אישה שבלי להבין כמה היא פמיניסטית היא פמיניסטית. בלי להבין כמה היא סללה לנשים את הדרך, היא סללה. היא האישה הראשונה במדינת ישראל שניהלה תיאטרון, אישה מצליחה, חכמה, עם תיאטרון רווחי ומצליח שנותנת צ׳אנס לנשים, אוהבת נשים, נשים אצלה מרוויחות כסף ומובילות הצגות. מאוד חשוב לי לעבוד. עצמאות כלכלית זה דבר חשוב גם לגבר וגם לאישה. אני מאמינה שבן אדם צריך להרוויח את הכסף של עצמו וזה לא משנה מאיפה באת, אם התחתנת ועם מי. אני גם באמת חושבת שחשוב להיות מסופק.
את מסופקת?
אני חושבת שיש בי בור ורעב שתמיד ארצה עוד. אולי זה גם מה ששומר עליי.
היה לי אבא מאוד מיוחד. רפתן, כמו עץ אלון גדול, וגבוה מאוד. אני זוכרת אותו הרבה יותר מאשר את אמא שלי. את העור שלו והריח שלו והמגע שלו. אבל אני לא זוכרת סרט נע אלא זוכרת סיטואציות. הוא חלה כשהייתי בת שש ונפטר כשהייתי בת עשר. באמצע החלים, ואז זה חזר יותר אלים. אני חושבת שהוא נעלב מזה, מהגוף שבגד בו. יש תקופות שאני לא חושבת עליו אבל דווקא עכשיו, כשאני מתבגרת, הוא כל הזמן בראש שלי. ממש חבל שהוא לא מכיר את דור ואת הבנות שלי. אני בטוחה שהוא היה סבא מהמם כמו אמא שלי, אהבת חיי. אני בטוחה שהייתי אדם אחר אם הוא היה חי. אולי לא הייתי שחקנית בכלל. אולי לא היה לי את המקום הזה של ההישרדות אצלי, שלא משנה כמה כסף וביטחון יהיו לי תמיד יהיה בי חור. לומדים לחיות עם זה, אבל אני נורא מתגעגעת אליו.
הייתי רוצה להכיר אותו בתור אישה. ללמוד ממנו, לצחוק איתו, לרכל איתו. דברים פשוטים שלא יהיו לי אף פעם.
עד גיל 15 גרתי במושב, עד שעזבתי לתל-אביב. המשפחה שלי עדיין שם. המושב חצי שעה מג׳נין, זה ממש קרוב, ו-7 באוקטובר גרם לי לחשוב על המשפחה שלי. לא היה לי פחד כזה מעולם כשגרתי שם, כי מי האמין שדבר כזה יכול לקרות? כל הסביבה אלה יישובים ערביים ויש בינינו שלום, חברות, מסחר, עובדים אחד אצל השני. יש אמון הדדי ושותפות הדדית עשרות שנים, עוד מלפני קום המדינה. אצלנו עובד בבית למעלה מ-25 שנה בחור בשם מוחמד זועבי, שהוא כמו אח שלי. לילדים שלו יש עיניים בהירות אז אנחנו צוחקים שזה מסבתא פנינה, מאמא שלי. אנחנו קוראים לו מוקי רודברג.
ואיך היחסים ביניכם מאז?
לא השתנו. לא התערערו. אני רוצה להאמין שמי שחי בישראל אוהב את ישראל. לצערנו הרב אנחנו רואים בין ההרוגים גם חיילים דרוזים וערבים. אנחנו חיים בסיוט. בלב שלי אני אדם אופטימי שמאמין בטוב. אני יודעת שבסוף יהיה טוב, אבל אני רוצה שזה יגיע עכשיו. שיבטיחו לסינוואר הכל ויחזירו את החטופים.
כשאתה גדל במושב אתה מכיר את כולם, אתה יודע את החוגים וימי ההולדת של כולם. זו משפחה אחת גדולה עם תתי-משפחות. בהיבט הזה ליבי מפורק מקהילות ניר עוז ובארי, למשל. הקהילה נשברה שם לאלף חתיכות. וזה שעוד יש משם חטופים. אנשים. נשים שאולי בהיריון. ילדות צעירות שנמצאות עם השטן. זה לא הגיוני. המצב הזה כל כך מופרע. אני משתגעת מזה. אני חושבת שכל בן אדם בישראל משתגע, אבל עוד יותר נשים, כי נשק המלחמה הזה שנקרא אונס זה דבר שמתאים לתקופת הרומאים, היוונים. זה לא מסתדר בראש עם המאה ה-21. לא מסתדרת לי ההבנה שהיינו הצבא הכי חזק בעולם וזה קרה לנו. משהו בפאזל הזה לא מתאים. אני כל יום חושבת על נעמה לוי, אני כל יום חושבת על אגם ברגר. אני כל הזמן חושבת על הבנות האלה. פעם בשעה. אני משתגעת שהן עדיין שם. לא הכרתי אותן לפני וזה עדיין דבר שלא נתפס לי במוח. איך זה הגיוני שהבנות המסכנות האלה יושבות במנהרות חשוכות מתחת לאדמה והן עוד לא חזרו? צריך לעשות הכל, לתת להן הכל, מבחינתי שלא יישאר פה אדם אחד בבית הכלא. לתת להם את כולם - ושיחזירו את 120 החטופים. אחרי זה לגמור אותם. אבל אחרי זה. אי-אפשר לנשום כמו שצריך, וזה עוד ממישהי פריבילגית שלא קרה לה כלום ב-7/10. מה עובר על הנשים הצעירות האלה? אין דבר יותר חשוב מלהחזיר אותן.
מאז שאני ילדה אני עושה עם עצמי ועם אלוהים עסקאות בראש. אני אומרת לו, "תן לי את זה ואני אתן לך את זה, אם אתקבל לאודישן הזה והזה אעשה ככה וככה". אז בעסקאות עם אלוהים בראש שלי אני אומרת לו, "תעשה לי מה שאתה רוצה בחיים, שלא אעבוד יותר, שלא יהיה ילד שלישי - רק תחזיר אותם".
החלום שלי זה לשחק את שרה נתניהו. חלום חיי. היא סופר-חכמה בעיניי, כריזמטית. דמות מורכבת. פגשתי אותה לפני המון שנים בקיסריה. לא בבית שלהם.
הבנתי שבשביל להיכנס לִדמות את קונה נעליים.
כן, אני מאוד אוהבת מהחיצוני לפנימי.
מה הדבר הכי מופרע שעשית כדי להיכנס לדמות?
(צוחקת): לא, זה לא משהו לעיתון.
