שישה במכה אחת / החופש הגדול הגיע, ואיתו השאלה המחזורית מה עושים בחופש הגדול? "אני עבדתי למשל בערבוב מלט בבניין", סיפרתי לנעמי בת ה-12.
"אבל מה עושים עכשיו?" שאלה.
"נלחמים, לא?" נפלט לי מהפה. וכששמתי לב שהחווירה, הרגעתי אותה. שיש המון צורות בדרך לחופש הגדול. ושתירגע. כי הנחש הזה נסראללה נמצא על ספידים ואיים אפילו על קפריסין, המושבה החדשה של הישראלים, וככל שכלב נובח הוא פחות נושך.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אבל אתה מבטיח לי שלא תהיה מלחמה?" את זה אני לא יכול להבטיח, השבתי. אבל תדעי לך שבדנמרק הצטוו התושבים לאגור מים. אז זה נשמע לך הגיוני? האם מתרגשת עלינו מלחמת עולם שלישית?
"זה אמיתי הסיפור עם הדנים?" שאל עוד נכד שנכנס לרכב לנסוע איתנו.
לא יודע. אבל כשג'אבר אחד צעק בטלוויזיה "אנחנו נמחק אותם", סיפרתי לשני נכדיי את משל החייט "האמיץ" שיום אחד נתקל בשישה זבובים שריחפו ככטב"מים מעל ריבת התות שרקח במטבח. וכשהם עיצבנו אותו, הביא להם פליק והרג אותם במכה.
אחר כך, מבסוט מעצמו, כתב על חגורת הניצחון שלו: "שישה במכה אחת" ויצא לרחוב, וכולם הריעו לו כאילו מי יודע מה.
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אירועים מעצבים / שני אירועים עיצבו בזמנו את החופש הגדול שלי, סיפרתי. בראשון מצאנו על שפת הים בקבוק חתום עם פתקה עם שתי אותיות: "אל". וכשהתפתח ויכוח בין הילדים שהתרוצצו על החוף, האם אל פירושו אַל, כלומר אל תעשה כך וכך, בא סמיקו ואמר שזה אֵל בצירה, ושאם נביט למעלה נראה אותו אולי.
האירוע השני היה קשישה שהסתובבה בשוק של השכונה וצרחה "אכלו ושתו כי מחר תמותו". בשלב ההוא של החיים, גיל תשע-עשר, לא ידענו איך להגיב למשפט הזה. לא היה לנו זמן מוגדר, וגם לא היינו רעבים מספיק כדי לקיים את "אכלו". לגבי "שתו", היה חם אז שתינו את הים עם כל מליחותו.
שתי אוניברסיטאות אנטישמיות / ידיעה אחת צדה את עיניי בין שלל הידיעות המוטרפות: "כך הפכה אוניברסיטת אוקספורד למעוז שנאה לישראלים ויהודים".
דיפדפתי בזיכרונותיי ונזכרתי שנסענו כנראה פעם לבקר באוניברסיטה הזו בעיר אוקספורדשייר במזרח אנגליה כי ידענו שאוקספורד נחשבה בין חמש האוניברסיטאות הטובות בעולם.
"אידיוט", אמרה לי, "בכלל נסענו לאוניברסיטת קיימברידג' (שהוקמה ב-1209 על ידי מלומדים שדווקא ברחו מאוקספורד לאחר ריב עם המקומיים), ושם בקיימברידג' היפה היה נחל עם ברוווזים וקיאקים ואמרת לי לפתע: אני אוהב אותך, עד שעבר אחד הקיאקיסטים ולחש לנו: "פאקינג ג'וז" וברחנו משם”.
הטסט הרביעי / "על מה נפלת בטסט הרביעי שלך?" שאלתי את נכדי האהוב שנכשל למרבה הבאסה ארבע פעמים בטסט. "לא עצרתי בזמן להולך רגל, לא אותתי, ולא הסכמתי להעליב את הרמטכ"ל", צחק. שמע (אמרתי), לפני שבוע עצמתי עין בטעות ברמזור והפגוש שלי פגש פגוש של מונית. באמת שריטה קלה כנשיקה. וכשיצא הנהג מהרכב חיכיתי שיתנפל עליי, אבל הוא התנהג למופת ובסלחנות. "ראיתי שיש לך אישה כסופת שיער ברכב", אמרתי בדאגה. "ששש, זאת אמא של אביב גפן", לחש. מממ, שוב הגפן מההופעה בפארק, מילמלתי.
חמדה וסרטים אחרים / בין דאגות רציונליות, כאבי לב על חיילים נופלים וחטופים שלא חוזרים, ומותו של דונלד סאתרלנד (ההוא מ"12 הנועזים" ו"מ.א.ש" שראיתי בקולנוע באחד מהחופשים הגדולים), נערכה אזכרה לאלעדיק, חברנו האהוב. וכשצעדנו ששון גבאי ואני בדרך לקברו של היצור הכי מתוק בעולם, ניגשה אל ששון מישהי נלהבת ואמרה לו: "אתה נפלא בסרט הנהדר 'חמדה' של שמי זרחין". שש (קיצור לששון) הודה לה. וכשהנכד והנכדה ואני חלפנו ליד השלט המעולה "מזל חתולה" הוא אמר: "זה שם פצצה לסרט ולמזל שלנו". ונעמי הציעה לי לבוא איתה לסרט "הקול בראש 2". (אבל מה היה ב"הקול בראש 1”? הירהרתי). "סבא, אתה חייב לראות ת'סרט הזה. זה סרט חכם, כי באמת הכל בראש", אמרה.
כמו ילדים / ואכן היא צדקה. צריך היה לקלוט שאנחנו בהזיה. פתאום הייתה תחושה באוויר שוויתרו על החטופים ודיברו רק על רבנים וגיוס, ומלחמה קרבה, וחזרות למקומות הפשע (לבנון) כמו כוחות מיסטיים שחייבים להתנגש.
"תגיד", שאלה נעמי, "אין פתרון אחר מלבד מלחמה בצפון, כדי שהתושבים היקרים יחזרו לבתיהם? הם חייבים לחזור. יש שם ילדות וילדים כמוני. הם לא סובלים מספיק?".
אחר כך הורדתי את נעמי בצופים. והבטתי בחבריה, ילדי החופש הגדול, שבדומה למה שהיינו אנחנו בשנת 1965 ככה הם נראו ב-2024. כלומר התגודדו באמצע מלחמות ישראל החיצוניות והפנימיות בחולצות חאקי, הורידו והעלו סנאדות. וכמו שאנחנו התלהבנו משלישיית גשר הירקון (אריק, יהורם ובני - "אהבת פועלי הבניין") ככה הם התלהבו משיר חדש של אנה זק, בעוד פרחח אחד (כך שמעתי) משך לאגם בוחבוט בשיער בזמן הופעה.
זו לא אותה מה? / "האם זו המדינה כפי שהכרת אותה בחופשים הגדולים של חייך?" שאל הנכד. "לא..." עניתי. היינו תמימים, שתינו מים עם אספירין להרגעה, אכלנו גג נקניקייה ופלאפל כדי להתפנק, סובבנו ברזים חלודים לחפש מים, ושמענו מוזיקה מתקליטים. אבל שמע סיפור.
פעם לפני שנים הביאה לוסי אהריש, במסגרת תוכנית מסע שלה בטלוויזיה, פוליטיקאי בכיר שביקש להיפגש איתי באולפן ולדבר על השיר "שדות של אירוסים" שאהב. וכשסינגולדה נתן לו גיטרה, הוא ניגן את השיר ברגש, למרות שנדמה לי שעשה טעות אחת באקורד. "אבל יש לי שאלה", אמר. "למה כתבת את השורה 'זו לא אותה המדינה, כבר לא אותו החדר'? זו שורה שפחות מדברת אליי", אמר הפטריוט.
"כי זו באמת לא אותה מדינה וזה גם לא אותו החדר. תסתכל סביבך", עניתי. וזה עוד נכתב בשנת 1985.
"איך קראו לאיש?" שאל הנכד.
"אני חושב נפתלי", עניתי.
תדייק בטסט / שמע עצות לקראת הטסט הבא שלך, ממי שבחופשים הגדולים רץ יחף על מדרכות, הביט במכוניות בשם לארקים וסוסיתות, וכתב ת'שורה "אז לא הייתה לי מכונית גדולה". תאותת בזמן, תתחנף בחיוך לבוחן (הטסטר) ואל תירדם לשנייה ברמזור. כי טסטים הם המבחנים שלנו לבאות וחסר לנו שלא נעבור אותם בשעות הרות הגורל האלה.
"היי סבא, אתה תמיד חייב לגמור בדאגה?" שאל הנכד.
"כל הטסטים מדאיגים", עניתי. "ואתה יודע את זה כבר בעצמך".
קשה, מפרך והרה גורל / נסענו והמשכנו להשקיף על העולם המוטרף שבחופש הגדול ירה כדורי רגל ביורו, וכדורי מלחמה בעזה ובצפון.
"ערש לידתה של ישראל היה קשה, באמצע היה מפרך, ועכשיו הרה גורל", אמרתי לנכדיי. וכשלפתע במעומעם ניסינו להיזכר בסיבה שהתכנסנו כאן, נזכרתי בשתי האותיות מהבקבוק בחופש הגדול ההוא בים: האל או האֵל.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.06.24
