בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.
אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת בייסבול גדולה בבית? ולמה האַלה שאין לי לא באה במגע ישיר עם האדם שאחראי לזעם שלי ויתבע אותי אם אנקוב כרגע בשמו המפורש? ועל מה לכל הרוחות אני בכלל הוזה פה, כחנון מוסמך?
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אני לא מסוגל לישון. אם פעם, מזמן, בימי ניסיון ההפיכה המשטרית, חששתי שהמטורפים השתלטו על המוסד, עכשיו זה נראה כאילו העיוורים השתלטו על המטורפים, כולם על ההגה, ויחד הם עומדים לרסק את מה שנשאר מישראל לתוך קיר בטון. זה מה שקורה כשנותנים לעיוורים לנהוג.
טורים קודמים של רענן שקד:
מי העיוורים? ובכן, בשבוע שעבר ראיינתי את הד"ר לענייני שברים עדתיים אבישי בן חיים, ולא שאלתי אותו שאלות קשות. שאלתי אותו שאלות ממש קלות, למשל: האם לדעתו נתניהו אחראי במשהו, איכשהו, קצת, לפחות מיניסטריאלית – לפחות ברמת להרים טלפון למשפחות חטופים – למה שאירע לנו ב-7 באוקטובר.
שאלה קלה (התשובה למתקשים: כן).
ובכן, בן חיים ענה בפשטות: "למה הוא אחראי? כי מה?" וטען שראש הממשלה לא ידע – הוא לא ידע! – ושאם רק היו מעירים אותו באותו לילה ואומרים לו, 'שומע, ביבי? יש מצב שחמאס בדרך' הוא כבר היה נכנס לגלימת גיבור-העל שלו ומציל את כולנו. אחר כך שאלתי אותו על מירי רגב, והאם לדעתו היא פועלת בהגינות כשהיא מתקצבת רק יישובים שתושביהם מצביעים לה. בן חיים חשב שכן. הוא מתרשם מאוד מדמותה.
עכשיו תראו, בעיניי יש כאן קשר די רופף למציאות שאני מכיר, ובמציאות, נתניהו ומדיניותו המיטו עלינו את האסון הנורא ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. ובמציאות, מירי רגב שקועה עד צוואר בשחיתות, שקרים והעדפת מקורבים. ובמציאות, המלחמה תצטרך להיגמר לפני שאנחנו. אלה עובדות. מציאות.
אבל ישנם כבר המוני ישראלים שלא מוכנים יותר, בשום דרך, לראות את המציאות. הישראלים העיוורים האלה רואים ראש ממשלה שבמשמרת שלו נרצחו כ-1,200 ישראלים ונחטפו כ-250, ואומרים: מזל שיש אותו. מזל שלא בנט.
הישראלים העיוורים רואים את נתניהו לא מציע בדל אחריות, ואומרים: זה מנהיג. מי שמסוגל להיות אטום, יהיר, גס לב ונצמד לכיסא ברמה עלוקתית כל כך על חשבון טובת מדינה שלמה, הוא הנבחר; מי שממיט אסון כה כביר אבל שורד אותו בעצמו על חשבון כל השאר – וואו.
הישראלים העיוורים רואים את גרירת הרגליים והדשדוש האינסופיים בכל הקשור לעסקת חטופים, ומוחאים כפיים.
הישראלים העיוורים רואים פטור משירות לחרדים, הארכת נטל המילואים על המשרתים ועוד 722 מיליון לחברים של אורית סטרוק – ומצייצים: "נתניהו רואה 3,000 שנות היסטוריה יהודית לנגד עיניו". אמיתי מהשבוע.
הישראלים העיוורים רואים עשרות אלפי מוחים מדי מוצ"ש בעשרות מוקדים – ישראלים אכפתיים, מיואשים, משרתים, תורמים – ואומרים: קומץ בוגדים מטורללים.
הישראלים העיוורים רואים את מסעות בנימין ג'וניור המאובטח במיאמי ובגואטמלה, ואומרים: פטריוט ישראלי.
הישראלים העיוורים רואים ערוץ 14. הוא מונגש עבורם.
הישראלים העיוורים לא מעוניינים במציאות. הם מתנכרים אליה. תגידו להם: תראו, כלב! והם יגידו לכם: לא, זה חתול. עובדה: יש לו פרווה. יש לו זנב.
הם הגיעו לרמת עיוורון מתקדמת כל כך, עד שהם משוכנעים שכל השאר – הישראלים הרואים, המציאותיים – הם העיוורים. תחשבו על עיוור שהיה מנסה למכור לכם שאתם העיוורים בעודו נתקל בעמוד חשמל. זה מגוחך, כמעט מכמיר לב, אבל כשמדובר בגורל המדינה, זה לא זה ולא זה; זה רק מפחיד ומסוכן.
אבל העיוורים מעדיפים לטעון שאני העיוור. ואני מוכרח – למען היושרה האינטלקטואלית לפחות – לשקול לרגע את המחשבה. ייתכן שאני עיוור? כי מהי, בעצם, המציאות עכשיו? מה אני בכלל יודע עליה?
אם סקר ערוץ 14 נותן לליכוד 24 מנדטים, וסקרי יתר הערוצים נעצרים ב-19 – מה המציאות? אם פיד הטוויטר שלי מפוצץ בלוחכי קרסוליו ומתעלפי גדולתו של נתניהו, אבל כמעט שלא נתקלתי בישראלי שחשב שהאיש הזה צריך להישאר – מה המציאות?
פעם יכולתם לדעת משהו לגבי הלך הרוח הפנים-ישראלי. לגבי תוצאות הבחירות לו היו מתקיימות מחר. לגבי האיומים האמיתיים והמדומיינים. כרגע לאף אחד אין מושג. אנחנו מתקיימים בעידן של גזלייטינג מוחלט; שקרים שחוזרים עליהם דרך מספיק חוות טרולים מתקבעים כאמיתות; ודאויות כמו "לא טוב לממן במיליונים ארגון טרור" מדובררות כקונספציה מנצחת. ולאף אחד כבר אין מושג מי הכוכבים ומי הרוקדים בתוכנית ההיא.
כלומר, מה מציאותי? דוד דביר – זו מציאות או הולוגרמה?
בזמנים חשוכים כאלה, כל מה שנשאר לי הוא רק מה שאני יודע בבירור; סולם הערכים ועמוד השדרה הבסיסיים שלי. הליבה. למשל יושרה וכנות, ערך חיי אדם לפני הכל, ישראליות כסולידריות ועשיית טוב. למשל לקיחת אחריות ודוגמה אישית. למשל, של-1,200 ישראלים הרוגים יש מחיר, ומי שעומד בראש המערכת אמור להיות הראשון לשאת בו. למשל, שוויון בנטל כערך בסיסי שנגזר משוויון זכויות וחובות אזרחי. למשל, חובתה הבסיסית של מדינה מול אזרחיה לעשות הכל כדי להחזיר אותם אם ייפלו בשבי.
זה כל מה שנשאר לי בזמנים כאלה; רק מערך הערכים הבסיסי שלי. לא דעות, לא אמונות; רק עמוד השדרה שלי כאדם, העמוד שעליו נכתב בפונט גדול ובכתב ילדותי: שקר הוא רע. שוחד הוא רע. הזנחת חלקי ארץ, התעלמות מכאב ומצוקה, ניצול אוכלוסייה יצרנית ומשרתת כדי לממן ולמות עבור אוכלוסייה שאיננה כזאת, כולם רעים.
ובזמנים הטרופים ביותר, כל מה שנותר לכם מול הרוע זה אתם. עמוד השדרה והמצפן הפנימי שלכם. הדבר הזה שהוריכם והמקום שממנו באתם יצרו.
כל דבר אחר הוא, בשלב זה, עיוורון. והבחירה היא של כל אחד מאיתנו: להסתכל ולראות, או לעצום עיניים בכוח ולהמשיך לצעוק: אין עליו.
