"רגע", אומר נהג המונית, "יש פה אמבולנס של איחוד הצלה. בואי נעצור שנייה לידו, נבקש שיעזרו לבעל שלך". "הוא ממש לא בעלי", אני נוהמת עליו, וזה רק מוכיח לי כמה אני כועסת. כבר כמה שנים טובות שאני קוראת לרן "בעלי", וזה למרות שמעולם לא התחתנו. בהתחלה עשיתי את זה כי אנשים שראו אותנו פעם בטלוויזיה היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים "היי, מה פתאום את לבד, איפה בעלך החמוד?" ואני לא הרגשתי בנוח להעיר להם ולהגיד "לא התחתנו, הוא רק החבר שלי". זה רק היה מזמין עוד שאלות ישראליות חטטניות. אחרי זה פשוט התאהבתי במילה הזאת, "בעלי", מילה שיש לה קסם כזה של שייכות, של ישראליות פשוטה ובריאה כזאת של סלט חצילים בשישי וחלה חמה. היה משהו כל כך נעים בלהיות נורמטיבית אחרי כל התהפוכות והסערות שעברתי בחיים שלי. כן, בטח, אני אשתו והוא בעלי, אנחנו שני בני 50 רגילים לגמרי שגרים בגן יבנה בבית עם מסתור כביסה ועצי פרי.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על רן שמוטל מעולף ומדמדם על ריפוד הפלסטיק של המונית, אני לא רוצה שום קשר משפחתי או שייכות אליו. הוא הכי שיכור שראיתי אותו בחיים, מבוזבז יותר מבן אפלק אחרי ניסיון הגמילה ה-876 במספר שלו מקוקאין או מה שזה לא יהיה, והנה, פתאום אני יכולה להבין למה ג'יי-לו עומדת להתגרש מאהבת חייה. לראות את הגבר הסקסי והחזק שלך שרוע על כל המושב של המונית כמו איזה חילזון חסר ישע, יש משהו יותר מכבה מזה בעולם כולו?
טורים קודמים של דנה ספקטור:
"רע לי", רן מייבב, "אני מרגיש הכי רע שהרגשתי בחיים שלי". "די, די, יהיה בסדר", אני אומרת, שולחת יד ללטף אותו כדי להרגיע. "אני רוצה למות", רן שוב מייבב, ואני מאמינה לו, האיש שתה הערב כל כך הרבה וויסקי שעוד שנייה יהיה מסוכן לקרב אליו מצית. הוא חיוור, מזיע, רועד, והאמת היא שאני צריכה לדאוג לו כמו שהנהג החמוד שלנו דואג לו עכשיו, אבל אני לא מרגישה רחומה כלפיו בכלל, כל מה שבא לי לעשות זה לתפוס אותו בדש החולצה ולטלטל אותו ככה עד שיקיא את שארית האלכוהול. כלומר זה שהוא עוד לא הצליח להקיא קודם, לתוך הדלי שנתנו לו כשהוא שכב במשרד של מארגני האירוע. אני לא יכולה להירגע מזה, איך הוא שכב שם במשך שלוש שעות במשרד, מחובק עם הדלי, ואני נאלצתי להעביר זמן לבדי דווקא באירוע שבניתי עליו שיהיה כל כך רומנטי לשנינו. הוא היה כל כך גמור שבסוף לא הייתה לי ברירה אלא להעמיס אותו על הכתף שלי, ולגרור אותו בכוח פיזי שלא ידעתי שקיים בי אל המונית.
זה היה משפיל, הרגשתי כמו איזה באונסר שרירי שמפנה נערה שברירית ומעולפת. למה עשית לי את זה, אני חושבת ומסתכלת על הגוש שמכחכח לידי על הריפוד. ואולי אני כועסת גם על עצמי, ששוב נשארתי הסחית היחידה שלא מרשה לעצמה לשתות יותר מדי ונשארת בשליטה כל הערב. זה מתכתב עם תחושה שיש לי כבר הרבה זמן, שאני מטפלת בכולם, פשוט משאילה את עצמי כמו ספר לצרכים של כל מי שמקיף אותי, ואיכשהו יוצא בסוף שאף אחד לא מטפל בי.
כבר שבוע שאני מחכה ומצפה למסיבה הזאת, ערב טעימות וויסקי במזקקת "מילק אנד האני", שמיועד לאנשי העוטף. מאז פרוץ המלחמה לא יצאנו לשום מקום, לא למסיבה, גם לא למסעדה. אולי בגלל זה כל כך פינטזתי על ערב אחד של הנאות חושים, פשוט להיות קצת צעירה וחסרת דאגות בתוך התקופה הכי מלחיצה וחרדתית בחיים שלי. לשחרר את השיער ולצחוק עם האהוב שלי מתחת לאורות בר מעומעמים.
במבט לאחור, היו סימנים שיהיה ערב סהרורי. אזור אצטדיון בלומפילד, שבו ממוקמת המזקקה, היה פקוק לגמרי והרחובות היו מלאים בהמונים של הולכי רגל לבושים לבן. "אה", רן אמר, "עכשיו אני מבין למה לא מצאתי חניה, יש היום הופעה של איל גולן. את יודעת למה הוא ביקש מהקהל שלו לבוא רק בלבן?" רן שואל ואני מגגלת מיד. "לבן הוא סמל לאחדות, לטוהר, לתקווה”, אני קוראת מעמוד ההופעה. "טוהר", רן אומר ומעווה את פניו, "וואלה, באמת טוהר. תראי את הילדה הזאת, בת 17 בערך, הולכת עם אמא שלה, ושתיהן אפילו לא מעלות לרגע את המחשבה שאחת המתלוננות נגד איל הייתה בדיוק בגילה".
והוא צודק, זה קשה מאוד לראות את הילדות היפות שהולכות נרגשות להופעה של האליל שלהן מולנו ולא לחשוב על ילדות יפות אחרות, שהגיעו גם הן להופעה ונכנסו למלכודת שהמשטרה קראה לה "משחקי חברה". לכאורה, כי גולן לא נשפט ולא הועמד לדין, ולכן אנחנו לא יכולים לדעת אם זה באמת קרה, שזה בדיוק מה שהחברה הירושלמית שלי שהלכה להופעה בכיף שלה טוענת: "מי את שתגידי מה קרה שם? אולי ניסו לסחוט אותו?" ואני מצטערת שאני לא מסוגלת להאמין בזה, צריך רק לקרוא את העדויות כדי להרגיש את האמת הצורחת שיש בתוכן. ועכשיו, לראות כל כך הרבה אנשים שבחרו לא להאמין לילדות שאין להן שום דבר להרוויח מלהתלונן, חוץ מלקבל קללות ברשת. "מה קרה לעם שלנו?" אני חושבת, "לאן נעלמה הסולידריות שלנו? איך הפכנו לאנשים שאין להם בעיה לזרוק ילדות אלמוניות מתחת לאוטובוס רק כי אנחנו אוהבים גבר מבוגר ועשיר עם קול פעמונים?"
אנחנו נכנסים למזקקה דרך דלת ברזל כבדה. "הנה", אומרת ברמנית עם עיניים חומות ענקיות כשאני ניגשת לדלפק. "תנסי את זה, זה וויסקי חדש שרקחנו במיוחד, קוראים לזה 'ספיריט אוף הופ'". היא נותנת לי כוס מעוגלת שמלאה בנוזל בצבע עמוק של אגוז פקאן ואני לוגמת ממנה. הוויסקי הזה לא פחות ממדהים. אני לא יודעת באיזה שלב אנשים מתחילים לשתות כמו משוגעים. אנחנו עוברים לסיור במזקקה, נעמדים ליד החביות ומנסים להקשיב להסברים של טל, סמנכ"ל המכירות, אבל אף אחד לא באמת מתרכז, כולם כבר די זזים כמו על סיפון אונייה והעיניים שלהם מזוגגות. זה השלב שבו אני שמה לב שגם רן מגזים, אבל אני לא אומרת לו כלום. אני לא אומרת כלום גם כשטל דוחף לו ליד איזה נוזל שהוא טוען שהוא 70 אחוז אלכוהול.
"מה קרה לו?" אומרת הברמנית הצעירה כשהיא רואה אותו אחרי שהוא דגם את ה-70 אחוז הארור. היא מאבחנת מיד שבגלל שהוא מעשן קנאביס רפואי ועירבב את זה עם וויסקי, הוא נמצא במה שהיא מכנה "קרב חרבות". אם הבנתי נכון, זה אומר שמתנהלת מלחמה בתוך הגוף שלו בין כמה חומרים וזה גורם לו סבל גדול גם בנפש. זה אחלה, כי באתי לפה לברוח מהמלחמה, והנה, היא אצל בן הזוג שלי בעורקים. היא פותחת לו את המשרד של המזקקה, משכיבה אותו על הספה, מביאה דלי ומבקשת ממני לעזוב אותו בשקט. הוא צריך להילחם לבד עם השדים שלו, היא אומרת, אבל מה עם השדים שלי? אני יוצאת החוצה לעשן, לרחוב שמתמלא בלובשי לבן שהקדימו לצאת מההופעה כדי לא להיתקע בפקקים. בפינה ליד החניון איש עם כיפה גדולה צועק עם מגפון: "צדקה, צדקה, יהודים יקרים, עזרו למשפחה שזקוקה לכם".
"אני לא יכול יותר", אומר לי מישהו לידי בקול עייף. זה אחד מהקיבוצניקים שהיו במסיבה, "רק הם יהודים, רק להם יש לב חם. ואנחנו? אנחנו הקיבוצניקים, השמאלנים הבוגדים. אני מרגיש כל כך בודד במדינה שלי, כי לאלו?" הוא מצביע עליהם, "לאלו לא אכפת ממני. זה בדיוק כמו שהם מקללים את המשפחות של החטופים, בדיוק כמו שיש להם את העוז ללבוש לבן להופעה של מישהו שטוהר הוא הדבר הכי רחוק ממנו". בהתחלה אני חושבת, יש משהו במה שהוא אומר, כי פתאום צורם לראות את לובשי הלבן עם הצהלות הקולניות ברחוב. אבל אז אני חושבת, איך הוא יודע שאין בכל הקהל הזה אף אחד ששכל מישהו ב-7 באוקטובר, או שיש לו קרוב משפחה שנחטף וזו פשוט הדרך שלו להתמודד? איך הוא יודע למי הם מצביעים בכלל ומה הדעות שלהם?
מצד שני, איך הוא אמור להרגיש כשבבוקר הוא נכנס לאינטרנט ורואה בחדשות איך שוב קיללו קרובה של חטופה? וביום אחר בחדשות הוא יראה איך מסרבים להכניס את יזהר ליפשיץ, הנכד של יוכבד ששוחררה ושל עודד שעדיין בעזה, ליציע האורחים של הכנסת, ומי כן יושב שם? משה מירון, האיש שאחראי לקמפיין השלטים המחרידים ומעוררי הבחילה שכתוב עליהם "שמאלנים בוגדים".
וזו בדיוק הבעיה, שבשם הפוליטיקה המכוערת הזו מנסים, ומצליחים, לסכסך ככה בינינו. ובא לי לבכות, כי אני כל כך בודדה פה, גם בלי רן שמחבק את הדלי, וגם בלי שמץ של תקווה שאי פעם נצליח לראות דקויות מנחמות ויפהפיות גם באנשים שונים מאיתנו. איך זה ש-150 אלף איש הלכו להופעה של גבר שהיו לו מכונית וטלפון בכינוי "פותמוביל" ו"טלפות"? זה בדיוק בגלל זה. הסולידריות מתה.
ועכשיו הנהג מתעקש לעצור את האוטו ליד האמבולנס, וראש רחב עם עיניים כחולות ושמחות תוחב את עצמו לחלון הפתוח. "אחי, תעשה טובה, תגיד מה יש לו", אומר אוהד, הנהג הנשמה שלנו. "בטח אחי", אומר הפרמדיק, רוכן בטבעיות של אחים על רן, מודד לו את הדופק, אומר לו "אל תדאג, מתוק שלי, המדדים שלך בסדר ובבוקר תרגיש שוב נורמלי". וזה כל כך יפה, האחווה הישראלית הזאת שטבעית לכולנו, הנהג, הפרמדיק. רגע של אור בלילה החשוך, ואין לי מושג אם הוא יצליח לפזר את הכעס והפחד שלי על מה שעוללו לנו.
"סליחה", רן אומר כשאנחנו מגיעים הביתה והוא מתאושש קצת. "כל כך רציתי שיהיה לך ערב טוב, אני רואה איך את דואגת למאיה ולהורים שלך, לא הגיע לך שגם אני אפיל את עצמי עלייך". טוב שלא אמר שיש לו רק חלום לקנות לי יהלום, זו רמת האמינות שיש לו עכשיו בעיניי. ובכל זאת, אני בוחרת לסלוח לו, להביא לו כדור כדי שמחר לא יהיה הנגאובר. אני בוחרת בזה כי זה כל כך בודד להסתגר בצד שלך ולא לסלוח.
