הדבר הראשון והאחרון שחשוב לרמי פורטיס להגיד זה שהוא לא "חוגג" את יום הולדתו ה-70, שיחול בעוד יומיים, אלא "מציין". "זה בגלל הזמנים שאנחנו נתונים בהם", הוא אומר, "כאילו, מה אני עכשיו מדבר על עצמי, מבין?" אני מבין, ופשוט לא אכפת לי. כי פורטיס הוא לא רק יוצר מקורי, חלוצי ומהפכן: הוא גם מהבודדים שנשארו רלוונטיים ב"זמנים שאנחנו נתונים בהם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הסיפור שלו לא פחות מכונן מסיפורם של אמנים שהדליקו משואות ומופיעים בימי זיכרון: הוא מתחיל במעברה שהיא היום סביון, נמשך בחיפוש עצמי במדינה שבעצמה מחפשת זהות, עובר בטראומה של מלחמת יום כיפור, חותך להמצאת תרבות הנגד התל-אביבית, מתנסה בכישלון, בורא את עצמו מחדש ומתקבע כאייקון יחיד מסוגו, שהנוכחות שלו במיינסטרים נראית טבעית לגמרי ולא הגיונית בעליל. לדבר עם פורטיס על החיים ועל השירים זאת לא הסחת דעת מה"מצב" ולא פולחן אישיות: זאת הזדמנות להבין איך אנחנו נראים מבעד לעיניים של המשוגע הכי שפוי שמסתובב כאן.
רמי פורטיס נולד ב-7 ביולי 1954, לאבא ממוצא איטלקי ולאמא ממוצא עיראקי. בית הוריו שכן ברחוב וולך בקריית-אונו, על שם אביה של יונה, שגם הייתה לפעמים הבייביסטר שלו. אבל "פורטיס" שאנחנו מכירים הוא יצור אחר, שתאריך בואו לעולם לא רשום בתעודת הזהות. אולי הגיח בסערה אחרי שצפה בסרט "וודסטוק", או שמא ברגע שבו הבין שלא מעניין אותו לנגן קאברים של "בית השמש העולה". נקודת המוצא, אם כן, היא שאלה שהוא עצמו הציף רק ב-2017, בשיר מתוך האלבום "מדור פיות": מי המציא את מי?
"הרבה שנים שברתי את הראש על השאלה הזאת", הוא מודה, "עד שהבנתי שמוטב לי להניח לזה. השאלה הכי טיפשית ששאלתי את עצמי היא, האם אני בכלל כותב את השירים האלה. אולי יש מישהו אחר? זה יכול לבלבל לך את המוח".
תן לי לנסות: כשאתה שואל "מי מסתתר מאחורי המסכה" ב"חתול מפלצת", הבנתי שאתה לא מדבר על האישה בשיר אלא על עצמך. אתה החתול, המפלצת וגם האישה היפה.
"יש חלוקה כזאת באמת, וזה גם לא משהו שאתה שולט בו. גם יש עוד דמויות".
נראה לי שאתה יכול להיות אחלה אישה יפה.
"בגלגול הקודם הייתי כוסית בלונדינית".
לא הרבה יודעים, אבל חלק ניכר מילדותך העברת במעברה.
"כן, ליד קריית-אונו, איפה שהיום סביון. סבתא שלי גרה שם. ההורים שלי היו עסוקים בעבודה והיא גידלה אותי. מעולם לא סיפרתי את זה: גרתי איתה בחדר עם רצפה מחול, בלי חשמל, בלי מים. פחון. ואלה היו הרגעים הכי מקסימים שזכורים לי בחיים. זה היה מושלם. היא הייתה, מה שאנחנו קוראים, 'מסורתית', רוחנית. הייתה עושה כל מיני לחשים, אומרת לי דברים, מחביאה פסוקים מתחת למיטה. זה היה קסום מבחינתי. העולם האזוטרי שלה עד היום משפיע עליי".
היא הספיקה לדעת על הכיוון שלקחת בחיים הבוגרים?
"כן, אבל זה לא ממש בשבילה. מה שכן, אצלה למדתי אהבה ללא תנאי. הייתי יכול לעשות כל דבר, אצלה מותר לך הכל".
השילוב של אבא איטלקי ואמא עיראקית בשנות ה-50 כבר מכריח אותך להיות אחר.
"כן, ולא נראה לי שהיה להם קל באותה תקופה. אני חושב שהצד הטקסטואלי שלי נמצא בעיראק, והצד המוזיקלי באיטליה. יש לי שיר בראש שמעולם לא נכתב, 'מילאנו-בגדד'. זה היה יכול להיות המשך יפה ל'לייפציג-ברצלונה'".
גם שנים אחרי ש"פורטיס" הומצא, הוא לא שכח את רמי, הילד ששמע כמו כולם שירי ארץ ישראל ונמצא בה כדי לבנות ולהיבנות. לימים הוא יקפיד על ביצוע צווחני במתכוון ל"חורשת האיקליפטוס" של נעמי שמר, אבל לא כדי לשלוף אצבע משולשת, אלא כדי להראות שהוא אוהב כמו שרק נער עם דיסקלקוליה ומשיכה לאוונגרד מסוגל לאהוב. "'חורשת האיקליפטוס' זה דבר שאתה גדל איתו, זה היה ברקע כל הזמן", הוא אומר, "אבל בתיכון התחילו להשתלב דברים אחרים לתוך המציאות הזאת".
והיא אמרה על הביצוע שלך ל"חורשת האיקליפטוס": "זה כאילו הוא מקיא על אבא שלי".
"זה היה לא פייר. ממש לא הוגן. היא ציפתה שכולם ישירו כמו שהיא חושבת. אבל אני עשיתי את זה מתוך כבוד. היא לא הבינה שיש לצעקה הזאת גם מקום, שאפשר לאהוב את 'חורשת האיקליפטוס' בדרך שלי. הדור של המבוגרים ממני, כל מקימי ארץ ישראל, היו אנשים מאוד קשים. הם היו ביקורתיים על כל דבר. חוץ מהמדינה".
בגיל 18, "פורטיס" רק מתחיל ללמוד ללכת, אבל רמי צריך להתגייס כמו כולם ומוצא את עצמו ביחידת נ"מ בסיני, שם הוא נמצא גם ב-6 באוקטובר 1973 בשעה שתיים בצהריים. "וביום כיפור הזה קיבלתי את הבומבה", הוא משחזר, "הייתי עד אז בשגרה מנומנמת, עם הדיונות, זה היה כמעט פסטורלי. פתאום אני במציאות אחרת: מטוסים שמטילים פצצות, אזעקות, בלגנים. בעיטה מטורפת בתחת. בדרך מאוד מוזרה, אתה נהיה מורעל מהסביבה: מה פתאום יורים עליי?! אבל זה עובר, ואתה שואל, 'מה אני עושה פה, זה בכלל לא הבית שלי. אני איזה אלף קילומטר מהבית. למה יורים עליי?' זה טילטל אותי מאוד".
ונשאר איתך מאז.
"מה שאנחנו מכנים פוסט-טראומה. אז אצלי הכתיבה הייתה הדרך לשחרר במקום ללכת לטיפול".
סיפרת בעבר שכל חרדות המלחמה נעלמו אחרי אירוע הלב שעברת. מה קרה לך ב-7 באוקטובר?
"זה עשה לי משהו, אבל השתדלתי מאוד לא ליפול לתוך המקום הזה, שכבר שלפתי את עצמי ממנו. 7 באוקטובר זה אסון גדול הרבה יותר מיום כיפור, כי זה קרה זה קרה לאזרחים, גם לחיילים. זה משהו שמעולם לא התמודדנו איתו".
מהמלחמה יוצא פורטיס עם הרבה שאלות ותשובה אחת: מוזיקה. הוא מתחיל לכתוב, להסתובב, לגבש סביבו חבורה שכוללת גם נער ביישן בשם ברי סחרוף ובונה את האישיות שתקליט את "פלונטר". הניסיון הבימתי הראשון שלו הוא בהופעות של להקת-העל של הרוק הישראלי, תמוז, שבהן עבד כפועל במה. אריאל זילבר שמע אותו במקרה שר את "אינקובטור" והחליט להעלות אותו בהפסקה. "ולא היה לי מושג בכלום. נעמדתי על הבמה ואמרתי, 'זה מי שאני, זה מה שיהיה', ממקום של חוסר ביטחון. לא חשבתי שאני בוחר בשיר על לידה, שזה סימבולי".
ומאיפה מגיע ה"טה-טה-טה-טה" בסוף? זה גם מקרי, או שאתה איש שיווק יותר טוב ממה שנדמה?
(צוחק) "אתה צודק. כל הקטעים האלה נועדו להביא דברים בלי מילים, בצורה הרבה יותר נחרצת, כמו ילד שאומר לך, 'אני רוצה את זה-זה-זה-זה-זה'. והכי מדהים: זה עבד".
אני חייב לשאול: באמת היה לך אוסף בולים?
"לאבא שלי היה. הבן שלי שומר על האוסף בקפדנות".
בתוך אינקובטור שקוף ומדופנן לא רק פורטיס שכב, אלא גם סצנה קטנה שהחלה להתהוות לקראת סוף הסבנטיז בתל-אביב ורצתה לברוח מההורָה, ההיא וההיי. "בעיר אומרים שזאת תקופה של כאסח", שר סחרוף על אותם ימים שבהם הסתובב עם להקה בשם חלום קוסמי. ביום העצמאות ה-30 למדינה, כמה אירוני, התכנסו בבית ארלוזורוב מיטב הכוחות למרתון הופעות, שאחת מהן הייתה להקת "מים חמים עם הזמר רמי פורטיס המגעיל במופע פאנק-רוק מסריח", כפי שנכתב על הפוסטר. בחדשות שודרה כתבה מבוהלת שכללה משפט מיתולוגי: "אתמול היה לנו הרקדה בצופים, היום נרקוד פאנק, מה זה משנה?"
אבל ההופעה האגדית הראשונה של פורטיס עלתה לו ביוקר. זה קרה בהיכל התרבות, שם הקהל השליך עגבניות ועקר כיסאות. אולי זה היה פחות נורא, אלמלא אבא של הזמר היה מנהל מחלקת התרבות בעירייה. "כמה אבא שלי כעס", אומר פורטיס, "חודשים לא דיברנו אחרי זה".
אבל מה אתה עשית רע?
"לא באתי כמו שהוא רצה שאני אבוא. באתי לא שייך, מהזווית החדשה של החיים שלי, והעולמות שלנו היו צריכים להיפגש על הבמה הזאת. לכן גם לא רציתי לספר להם שאני מופיע שם".
ומאוחר יותר הוא הבין אותך?
"אני חושב שגם אבא וגם אמא זכרם לברכה התגאו בי, בסופו של דבר. הבנתי את זה כשהם באו לבקר אותי באמצע סיבוב הופעות באיטליה, עם מינימל קומפקט. הם לא אכלו אותי עד הסוף, כי יש פערי דורות: הם פליטי מלחמת העולם השנייה ואני רוצה לבעוט בכל דבר. גם היום ילדים עושים דברים וההורים משתגעים. לכן אין לי שום כעס על ההורים שלי ואין לי טיפת כעס על עצמי. אהבתי אותם והם אותי, למרות שלא נהייתי מהנדס או עורך דין".
בסוף 78' מצליח פורטיס, בעזרת המפיק רפי מלול ז"ל, להוציא אלבום בכורה. לימים הוא ייחשב מבריק ופורץ דרך; בזמן אמת הוא נכתש וסבל מהתעלמות. נדמה שהכל כבר סופר על "פלונטר" (את השם נתן דני סנדרסון) ושירים כמו "דבש", "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", "הדור הזה" ו"המוות אינו מחוסר עבודה": העבודה הפנומנלית של הגיטריסט חיים רומנו, הכתיבה של סמי בירנבך, שיהיה בהמשך סולן מינימל קומפקט, האכזבה המרה מהכישלון המסחרי ואפילו הביקורת הקטלנית בעיתון "דבר", שעליו פורטיס אומר "הוא לא קיים ואני עוד בועט בראש". הטראומה השאירה את פורטיס במשך שנים עם טעם חמוץ כלפי "פלונטר". "ביקשתי סליחה מהאלבום וגם מעצמי הצעיר על זה", הוא אומר היום.
אבל מה שקרה אחר כך, הנסיעה הכושלת לאמסטרדם בתחילת האייטיז, עם מלכה שפיגל, ברי סחרוף והגיטריסט נטי ויסמן, הוא דף יחסית ריק בביוגרפיה של פורטיס, שחזר לישראל אחרי שנה בלבד. ההישג הכי גדול שיצא מההרפתקה היה המקום האחרון בתחרות להקות צעירות עם הרכב בשם S.O.B. "אני לא מדבר על זה הרבה כי לא חוויתי את זה לבד", הוא מסביר, "אבל תשאל, אולי אני אפתיע אותך".
נשמע שהייתם רעבים. פיזית.
"היינו בלי אגורה על התחת. גרנו בסקוואטים, פלשנו לבתים שעוד רגע מפרקים אותם. הייתה תחושה מאוד נוקשה, במיוחד כשהגיע החורף. גם גרנו ביחד, וכשאתה עם אותם אנשים לפעמים בא לך לתת להם בוקס. זאת חוויה אינטנסיבית, בגלל זה לא מדברים עליה הרבה".
זה נשמע כאילו עברת התמוטטות עצבים.
"זאת התמוטטות עצבים, אבל לא מהסוג שאתה יושב ודופק את הראש בקיר. לא הבנתי מה אני רוצה מעצמי באמת. כנראה שהייתי ילדותי מדי, או שהבנתי שהחיים הם לא רק מה שאני רוצה. החלטתי להשתלט על המצב ולהגיד שאני עוזב את הסיפור. חשבתי לפתוח מכולת".
פורטיס לא פתח מכולת, אבל הקריירה שלו בראשית האייטיז התנהלה בהקפה: הוא בנה את עצמו כחוד החנית של סצנת "הגל החדש" עם הרכבים ניסיוניים כמו כרומוזום וז'אן קונפליקט, ולא הרוויח דבר מלבד קהל קטן ואדוק שראה בו אנטיתזה לתרבות הפופ וגם למדינה שהולכת ומסתבכת בלבנון ובכלכלה. "מראש לא היה לדבר הזה שום סיכוי", אומר פורטיס, "עדיין נשארתי בחו"ל בראש שלי. הבנתי שפה לא יקשיבו לי".
אולי על זה השיר "ורטיגו" של כרומוזום: אתה עומד על הבמה וצועק "אני לא מבין את הסיטואציה".
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה, אבל זה מדויק: לא הבנתי את הסיטואציה. השירים האלה גם לא אמרו שום דבר. ג'יבריש אחד גדול. זה מילא אותי במקום שהייתי זקוק לו. עד שהופיע ברי, שנשאר עם יתר החברים באירופה והיה חלק ממינימל. הוא בא לארץ ואמר לי, 'מה העניין שלך? תחזור'".
על דעת עצמו?
"לא. הוא הבטיח לשאר הלהקה שלא יהיו איתי בעיות ואני לא אעשה בלגנים".
עם כל הכבוד, למה היה צריך אותך?
"זה עניין חברתי. אני שייך לגרעין שיצר את הדבר הזה והם חשבו שבלעדיי זה לא זה".
אתה מגיע להיות גיטריסט למרות שאתה סולן. מה עם האגו?
"אחד הדברים הכי טובים שקרו לי זו ההחלפה שעשיתי עם ברי: אני הפכתי שם לגיטריסט וברי התחיל לראות את עצמו כזמר. גם יש משהו בלהקה אמיתי, שחווים הכל ביחד. יש גם מתחים והכל - כל המוזיקאים חושבים שהם המציאו את הגלגל - אבל זאת תקופה מאושרת".
ובדיוק כשדברים מתחילים להתרומם, ברי נעצר בארץ עם קוק ונשלח לשנת מאסר.
"הייתה אכזבה, ברור. המשכנו להופיע עם מחליף, עשינו טור שלם ביפן וזה לא היה אותו דבר".
נראה לי שגם התגעגעת אליו.
"אני כל הזמן מתגעגע לברי. בכל זאת, נולדנו באותו תאריך. כנראה שאנחנו תקועים האחד בתוך השני".
דאגת לו?
"כן ולא. חשבתי שהוא מוגן בסיטואציה, אבל... גם ממרחק השנים, אני לא יודע איך להתבונן על הסיטואציה. היום זה לא היה קורה".
באחד הביקורים של ברי הייתה לכם הופעה בקולנוע דן. זוכר למה היא התפרסמה?
"באמצע ההופעה מישהו זרק רימון עשן. לא חוויתי דבר כזה קודם. אתה פשוט לא רואה כלום. כולם ברחו החוצה, ובגלל שהעשן היה כחול לכולנו היה אף בצבע כחול. לא יודע מי המשוגע שעשה את זה, עד היום זאת תעלומה. אגב, עוד לפני כן הבמה הייתה מלאה בזבל, בקטע אמנותי. ובסוף גם גנבו לברי את הגיטרה. ערב לפנתיאון".
"בשלב מסוים לברי נמאס מהשמיים האפורים והכל", אומר פורטיס, "הוא נורא רצה לחזור לארץ. הוא עשה לי שיחה ואמר לי שכאן אני אהיה אריק איינשטיין. אמרתי לו, 'בסדר, אתה באמת יש לך חלומות רחוקים'".
באותה תקופה פורטיס וסחרוף מנצלים נסיעות ארוכות ומשמימות כדי לגבש את השירים הגאוניים של האלבום "סיפורים מהקופסא", נקודת האפס של תחיית הרוק הישראלי, בדרכו מהמועדונים האפלוליים לצמרת המיינסטרים. "הייתה לנו גיטרה קטנה, כזאת שאפשר לשלוף בוואן, והתחלתי לקשקש שטויות. קישקשתי וקישקשתי. חלק מהקשקושים נכנסו לאלבום, ואת ההמשך כתבנו בבריסל".
"סיפורים מהקופסא" היה אולי האלבום הישראלי הראשון שהיה גם לוקאלי וגם גלובלי, בין מייקל ג'קסון לחברון כמו שנכתב ב"כוכב הקופים". הוא נכתב תחת האווירה שהשתקפה מהדיווחים על האינתיפאדה הראשונה, לצד מבט מקרוב על אירופה שלא רואים במדריכי התיירות. "התפיסה שלנו את אירופה הייתה של חברת שפע", אומר פורטיס, "זה לא כמו היום, שאין כמעט הבדל בין אירופה לישראל. אבל אני כבר אז ראיתי את אירופה שוקעת, מתחילה להתנדנד למקומות לא בריאים בכלל".
כמו ב"תחנה סופית".
"היינו בברלין, כשהחומה עוד הייתה שרירה ויציבה. חצינו את מזרח גרמניה כמה פעמים בשביל הופעות, ועברנו דרך מגדלי השמירה והחיילים הרוסים. הרגשנו כמו בסרט של ג'יימס בונד. המלחמה הייתה מסביב, בלי שאף אחד יירה כדור. גרנו במלון שבו מצד אחד רואים את כל הפאר המערבי של ברלין ובצד המזרחי אין נפש חיה. ימי הביניים. הכפילות הזאת טילטלה אותי.
"לדעתי", הוא מוסיף, "מה שקרה ב-7 באוקטובר זה שלא שמנו לב שאנחנו חיים כל כך טוב. יש לנו מכוניות, קניות, הכל, אבל שנייה מאיתנו יש דאעש. אנחנו חיים בכפל מציאויות כל הזמן, אם זה באירופה ואם זה פה, וכל אחד מאמין גם במציאות שלו, כמו שהשרה (מירי רגב) אמרה שהם עשו 'דברים מדהימים', למשל. אנחנו על אותה אדמה, רואים דברים שונים לגמרי".
עד שמגיעה הפצצה, כמו ב"שקיעתה של הזריחה". היא כבר אמיתית לגמרי.
"וזה בכוונה נכתב כמו שיר ילדים, מפני שמבוגרים לא יכולים לדמיין כאלה הדברים".
"סיפורים מהקופסא" הצליח, אתה מופיע בערוץ 1 ולא בכתבה מזדעזעת. אתה מאמין לזה, או עדיין מצולק מהכישלון של "פלונטר"?
"האמת? לא היה לי מושג לאיפה זה באמת הולך. פתאום נהיינו מעניינים, משהו שמדברים עליו ומעמיקים בו. לא היה לי שום דבר שקרוב לזה, לא ב'פלונטר' ולא במינימל. אבל אני עוד בראש שלי בבלגיה, תכף חוזר. לכן היה לי חשוב להקליט את האלבום הבא מיד".
וגם את הלהיטים שלא יצאו באלבומים: "חלום כחול" ו"שועל במנוסה".
"מיד אחרי שהקלטנו את 'חלום כחול' אמרתי לעצמי, אוי ואבוי, יש לו את זה. הוא יהיה להיט".
אני סקרן לדעת על מי כתבת שיר כל כך מיני.
"אני עד היום לא יודע. על 'שועל במנוסה' חשבתי שאני יודע על מי כתבתי את זה וגם אמרתי לה. רצתה להרוג אותי. אמרתי לעצמי, 'פורטיס, אל תגיד אף פעם לאף אחד שכתבת עליו".
ב"סיפורים מהקופסא" עוד היו פורטיס וסחרוף. לרגע קט גם הייתה Foreign Affair הנפלאה, גרסת החאפלה של מינימל קומפקט. אבל אז, רגע לפני סוף העשור, יש כבר ישות חדשה, פורטיסחרוף, והיא מגדירה את הרוק הישראלי של הניינטיז עם "?1900" וגם מעניקה לסחרוף להיט ראשון כזמר עם 'ניצוצות'. 'והוא לא רצה לשיר", מספר פורטיס, "מבחינתו אני צריך לשיר הכל. ואז שמעתי אותו שר ואמרתי לו, 'הלו, תשמע איך אתה שר את זה! הרבה יותר יפה ממני'".
די מדהים ששיר באורך שש דקות הפך ללהיט ששורד 30 שנה.
"יש לשיר הזה כל כך הרבה סיפורים משוגעים. באים אליי חבר'ה מצוות אוויר או כל מיני סיירות מיוחדות. הם מספרים שמשמיעים את השיר בסוף של סדרת השבי וכולם נשברים ובוכים. כנראה שיש בזה אלמנט משחרר. עכשיו תהרוג אותי - לא כתבתי את השיר על שום דבר שדומה לזה. אבל זה כל היופי בפרשנות: אני לא רוצה שיקבלו את מה שכתבתי כמו תוכי".
שיר בולט אחר מהאלבום זה "נעליים". כבר 30 שנה אנשים שבאים להופעות חולצים נעליים ברגע שמתחיל המארש של התופים.
"אם יפסיקו לנפנף, תהיה בעיה. זה כל כך חלק מהטקס. אני כבר מכיר את כל הדגמים והריחות".
זה קצת האח המופרע של 'כוכב הקופים': אוסף דימויים שמשקף מציאות של כאוס ואבסורד.
"כן, עוד פעם הטלוויזיה נכנסה לי לתוך העולם. אני קורא לזה 'טלוויזיה', אבל זה בעצם מה שמתרחש. זה גם הנוף שגדלתי לתוכו: אני ילד של שנות ה-50, בבית היה רדיו עם קצת מוזיקה והרבה חדשות. מילדות אני שומע על מהומות בקונגו, ומבין שהעולם הוא מקום שצריך להתמודד איתו".
אחרי האלבום כתבת שירים ל"הכל או כלום" של ברי והוא עבד איתך על האלבום "להתראות בחלומותיי", אבל מתי הבנת שזה הסוף של פורטיסחרוף?
"אגיד לך משהו מוזר: היה לי ברור מההתחלה שלי ושל ברי שזאת לא חתונה קתולית. להגיד לך שזה כיף להיפרד? זה לא היה כיף. אבל כמו כל דבר בחיים, ככה זה צריך להיות. אז זה קצת ישב לי לא טוב בגרון, כי התחילו לעשות בינינו השוואות ועניינים, ומה אני אענה? זה מטופש. אז הייתה תקופה לא שמחה במיוחד, במיוחד שאני גם לבד, בלי פרטנר, ומחפש מה לעשות עם עצמי. הוא ידע מה הוא רוצה, ואני ראיתי מישהו שצריך להמציא את עצמו עוד פעם. אבל זאת העבודה: להמציא את עצמך ללא הרף".
לקראת גיל 40, "פורטיס" בלי סחרוף הוא כבר "פורטיס משוגע", הסנדק של הרוק הישראלי. אבל רמי הוא גבר נשוי לנעמי פורטיס ואבא לשני ילדים, גיא ואנני. בלילות הוא דופק במוח ובצהריים דופק שניצלים. הדיסוננס יצר את אחת הדמויות הכי מעניינות שלו, שכיכבה בשני האלבומים שהוציא עם "האחים פורטיס" (אורן קפלן, ג'נגו ורן שמעוני), "שוטר, פושע והענק הלוחש" ו"איפה הסוסים". משירים כמו "פריז בלהבות" והלהיטים "תלוי על הצלב" ו"את לא" משתקף גבר סליזי, מריר, פתטי לעיתים, בעל יצרים אפלים ואף אלימים.
"זאת תל-אביב של שנות ה-90", הוא אומר, "ואולי זה בא להראות את העיר בשנים ההן, שהייתה סליזית. הדמויות מתחילות להיות קרובות למציאות כשאתה כותב אותן, ואתה אומר: אוקיי, אני מכיר את זה. גם הייתה השפעה גראנג'ית מאוד חזקה והתוכן היה צריך להתאים".
ב"בואי אליי" כתבת "אני אחתוך אותך/לאלף חלקים/אחתוך ולא אשאיר שרידים". היום זה לא היה עובר.
"ויעקב גלעד, שהיה המנהל האמנותי, אמר לי להוציא את זה לרדיו! אמרתי לו, 'יעקב, אתה רציני? אי-אפשר להוציא שיר כזה'. הוא אמר 'תוציא, זה יהיה להיט'".
ואולי הסיפור הוא שהשירים איפשרו לך לברוח מהחיים של גבר נשוי שמכין שניצלים לילדים. פתאום מותר לך להיות גם פושע.
"לגמרי. באלבומים האלה הרשיתי לעצמי להשתגע אפילו יותר. ביום הייתי עקרת בית ובערב לבשתי את התחפושת של אליס קופר".
סוף המילניום. בעיתונים כותבים שהרוק מת. גם תהליך השלום. ופורטיס שוב מחפש את עצמו: משחק עם השפעות מזרחיות ב"איש השיש", דואט עם אלי לוזון שלא הצליח וב"משאית פיננסית", הלהיט היחיד מהאלבום המשותף עם שלומי ברכה, "רץ על הקצה"; מצטלם לסרט דוקו עליו שלא אהב; ומתאחד עם סחרוף להופעה היסטורית רק כדי לשמוע שמדובר בטקס העברת הכתר.
אז נמאס לו. הוא לוקח את הסאונדמן של ההופעות שלו, המוזיקאי המוכשר אייל אבן צור (צורי) ואומר לו, "אין אולפן, מקליטים בבית, אתה מפיק". פורטיס כותב את השירים הכי אינטימיים ועמוקים שלו עד אז, ובראשם "חצי אוטומטי", חשבון נפש נוקב עם עצמו ובעיקר עם הפער בין רמי ל"פורטיס". הכל טוב ויפה, עד שכל השירים הלכו. "התקרה דלפה על הציוד. לא נשאר שום דבר ממה שהקלטנו. באותו רגע צורי הודיע שהוא פורש. גם אני אבל אז חזרנו מפרישה והקלטנו בקונטיינר בנמל תל-אביב. שומעים את המטוסים של שדה דב. הכי אלטרנטיב שיש".
כמו בשיר שהקליט עם סחרוף עבור "חצי אוטומטי", הדלת של פורטיס הסתובבה בתחילת המאה ה-21: "הליצן שבחדר" שעכשיו מוערך לא רק כפרפורמר אדיר אלא גם ככותב חד ומדויק. אפילו היה לו רגע להניח את הדיסטורשן בצורת מופע פסנתר עם כישרון עולה, שלומי שבן ("עבדנו שעות בבית של ההורים שלו, אמא שלו הכינה קציצות לצהריים"). אבל בינתיים הוא מרגיש את הקרקע הבוערת של האינתיפאדה השנייה וחובר לסחרוף לאלבום חדש, "על המשמרת", עם שירים רושפי גיצים כמו "תחת אש", "על המשמרת" וגם קטע נטול מילים אך עתיר אמירה בשם "ישעיהו ליבוביץ'". "שלוש פעמים הקלטנו את האלבום כי לא היינו מרוצים", הוא מגלה, "עד שקיבלנו את הצורה שהאמנו בה".
וזה יוצא ב-2006. עוד רגע ישראל תצא לעוד מלחמה בלבנון. ראיתם את זה מגיע.
"האדמה תמיד בוערת פה, ומי שלא רואה את זה ולא מתייחס לזה - בעיה שלו. גם עכשיו אנחנו מדברים על 'אחדות', ולא מסתכלים בעיניים ואומרים מה אנחנו באמת חושבים".
דווקא כשהוא קונצנזוס, "פינגווין ממלכתי" כפי שקרא לזה באלבום 'החבר אני' (2011), פורטיס הרגיש שמשהו לא בסדר אצלו בפנים. רק לקראת סיום ההקלטות הלב שלו יקרוס, תוך כדי הופעה כמובן, ויעזור לו לפצח את מה שהציק. "הקלטתי חצי אלבום לפני בית החולים והרגשתי את מה שעומד לקרות".
תסביר.
"אלה לא דברים שאפשר לדבר עליהם, יגידו 'טוב, פורטיס, אנחנו יודעים שאתה מטורף, הבנו'. אבל ראיתי משהו שהיה גלוי רק לי. היו לי הרבה רגעים מרחיקי לכת בתקופה הזאת. חשבתי שאולי אני לא כתבתי את כל השירים האלה, אלא מישהו, 'החבר אני' הזה, שלוחש לי באוזן".
"בתקופה הזאת אני כבר לא נלחם בשום דבר", הוא מספר על טרילוגיית האלבומים שמתחילה ב'החבר אני', נמשכת ב'תולדות הכותרת' ומסתיימת עם 'מדור פיות', שבו "לא כתבתי על שום מציאות שאנחנו מכירים. אולי זה עתידני. קיבלתי את כל השירים במכה, טראח! בכיתי באלבום הזה כמו שלא בכיתי באף אלבום".
גם נפרדת מאשתך. אולי גם בגלל זה המוזיקה נהייתה יותר מופשטת ורחוקה מהמציאות.
"יכול להיות. העצב על הפרידה כבר עבר, אבל תמיד יש הרגשה לא נעימה כשאתה מפרק משהו. חשוב להבין שאני ונעמי חברים מאוד טובים. היה לה חלק גדול בקריירה שלי".
הטלטלות בחייו של רמי רק מחדדות את הדיסוננס שפוקד את "פורטיס": מצד אחד הוא עושה מוזיקה עוד יותר אזוטרית ממה שעשה 30 שנה קודם, אבל במקביל מצטרף למתקפת המשובטים של ערוץ 2 ב"אקס פקטור", מגלה שם את עדן בן זקן ודי בטוח שגם היא מגלה אותו. "הגעתי לשם בתור תייר", הוא אומר, "ואחרי שתי עונות הבנתי שמקומי לא שם. חשבתי שתהיה מוזיקה, אבל צריך לעשות טלוויזיה. אז הלכתי".
בעיניי הפרסומת לבזק עם גידי גוב יותר קיצונית, עם "אני תלוי בנתב" במקום "אני תלוי על הצלב".
"גם זה מסיבות כלכליות. להגיד לך שאני מבסוט מזה שאני עושה פרסומות? לא, אבל צריך. אבל עם גידי היה כיף. זה היה כמו איחוד אפילו".
צריך לראות ילדות נישאות על כתפי האבות שלהן ומחייכות בזמן שפורטיס מבצע את "חתול מפלצת", במופעי הצהריים לכל המשפחה שלו, כדי להבין ש"אין קץ לילדות" הוא לא רק פזמון. וכן, הוא יודע שהקול שלו כבר לא מה שהיה, וזה לא הכל: "אני גם לא שומע כבר כמו ששמעתי ולא רואה כמו שראיתי. הכי חשוב בהופעה זו רוח הדברים. ואת זה אני מצליח להעביר".
ומה הלאה?
"אני מנסה להמציא את עצמי ויש לי כמה פסיעות קלות, אבל לא הצלחתי להפתיע את עצמי. יש לי סבלנות, ואני בעיקר לא עושה סיכומים. אתה אומר, 'יום הולדת 70', אבל איזה מין דבר מוזר זה בכלל, למה עושים סיפור כזה גדול? אני מגמד את זה כל הזמן".
אולי אתה שומר אנרגיות לנכדים.
"בינתיים אין כאלה, אבל אני צריך להתאמן".
יהיה מעניין לשמוע אותך שר להם.
"או שהם ירצו עוד או שייבהלו ויברחו".
