אולי בגלל אווירת הדיסטופיה הנושבת מדפי הספר, כמו גם מהתקופה הנוכחית, התחושה היא שההוצאה המחודשת ל'סיפורים בלתי-רצוניים' (הספריה החדשה) — ספרה החמישי של אורלי קסטל-בלום — נחתה בזמן. הדי המלחמה שברקע חלק מהסיפורים, הנואשות, הקוטביות, הציפייה של הדמויות המאכלסות אותם לנקודת מפנה, לגיים צ'יינג'ר שישנה באחת את תחושת המחנק, מוכרת לנו. מקומנו בקנטים מוביל להבנה טובה יותר של הגיבורים ושל הסיטואציות האבסורדיות, להזדהות ולפרצי צחוק שבאופן משונה הולמים את הספר יותר מאשר רגע לידתו המקורי — הסכם אוסלו, עלייתו לאוויר של ערוץ שתיים והפרסומת של קסטרו עם המעיל של תחילת שנות ה-90. תחשבו על זה, מי לא היה רוצה היום להחזיק את החוק בידיים, "להחזיק בו באופן יציב, בלי לרעוד, בלי ליפול, להסתכל עליו מקרוב ואולי לשאול אותו מה הסיפור שלו", כמו אותה אישה, "שחשבה שהעולם שייך לאבא שלה ושהיא יכולה להרוג מישהו שמן אם היא ממש לא יכולה לעצור את עצמה" ('האשה שרצתה להרוג מישהו').
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רבים רואים בקסטל-בלום מהפכנית. טוענים שהביאה את התרבות הפופולרית, את האלימות, את הריאליזם הפנטסטי ואת הגרוב. את הגרוב זה בטוח. בחוגי הספרות היא מוכתרת כסופרת — לא סגורה מה זה אומר — פוסט-מודרנית. היא נכנסה לזירה עם 'לא רחוק ממרכז העיר' והתפוצצה ברעש גדול ב'דולי סיטי'. אחריו כתבה את 'מינה ליזה', את 'רדיקלים חופשיים', את 'טקסטיל', את 'הרומאן המצרי' (שעליו קיבלה את פרס ספיר), ועוד רבים וטובים. סופרת פורייה, מתורגמת, מעוטרת. הטרי מכולם הוא 'ביוטופ' שהתקבל לפני שנתיים בציפייה ובאהבה גדולה.
למה החלטת להוציא את 'סיפורים בלתי-רצוניים' שוב?
"זו לא אני החלטתי, זה מנחם פרי. אחרי הצלחת 'ביוטופ' הוא אמר לי, 'אנחנו נוציא את הספרים הראשונים שלך שוב'. אבל בדיוק התחילה המלחמה וכל העניין הזה השתכח מליבי. הייתי בתקופה שהורדתי לא רק פרופיל, ירד לי לגמרי מהכל. עד שיום אחד הוא מתקשר ואומר לי, ההגהות בדרך אלייך. נכנסתי ללחץ נוראי. הגהות? איזה הגהות עכשיו? אמרתי לחברי הטוב, האמן גיל מרקו שני: 'הגופה מגיעה'".
גופה?
"הספר כבר גמר את חיי המדף שלו. הוא אפילו לא מהבוידם, הוא מהמתים. אבל פרי עשה לספר החייאה. הוא העביר אותו לימינו. פרי העלה באוב את הספר, ושלושתנו, יחד עם מירי צפריר, המשנה לעורך, עברנו בקפדנות רבה על הכתוב".
תני לי דוגמה להחייאה.
"בסיפור 'אלף שקל לסיפור', האישה נכנסת לביתה ורואה את בעלה מול הטלוויזיה. במקור כתבתי 'טלוויזיה חמש על חמש'. התכוונתי שזו טלוויזיה עם סטטוס, כמו רכב 'ארבע על ארבע'. בשנות ה-90 זה נחשב להגשמה. חתכנו את זה. הבדיחה לא עברה למאה ה-21".
ספרי לי קצת על האדם שכתב את הספר הזה.
"זאת אורלי הכועסת. זו שחושבת שאם היא נהייתה סופרת זה לא דבר טוב בכלל. הייתי כבר אמא לשניים והייתה לי אחריות רבה, והספר הזה חרג מהתוכנית. בזמנו הייתה לי תוכנית. אמרתי, בהתחלה אני אכתוב סיפורים על מקום, כי אני צעירה ואין לי פרספקטיבה, ככה עד גיל 30 ומשהו נגיד. אחר כך אני אכתוב על זמן, כי כבר תהיה לי פרספקטיבה, וכשאגיע לגיל 40 אכתוב רומן ריאליסטי בגוף שלישי, ואז אמות. זאת הייתה התוכנית. אבל אלה היו סיפורים בלתי רצוניים. חלקם הגדול נכתב ביד, במחברת, והספר יצא לאור אחרי 'דולי סיטי'. זה היה טיימינג קשה מאוד".
למה?
"רציתי להתרחק טיפה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להרגיע את כולם, שאני לא משוגעת לגמרי, שאני ממש בסדר. רציתי לכתוב סיפורים נורמליים".
מצחיק, כי הגיבורה מהסיפור האחרון — זו שמעוניינת להתקבל לחברות בבית השיטה — חושבת שאם תאמר שהיא זו שכתבה את 'דולי סיטי', זה יעזור לה.
"נכון. כי עד אז 'דולי סיטי' נחשב לְהַ-ספר שלי, בה"א הידיעה. חשבתי (בחלום ואחר כך בסיפור) שזה יכול לעזור לי להתקבל. זה בטוח קשור לטראומה של ההורים שלי ושל כל הגרעין המצרי, שחבריו עלו לארץ עם השומר הצעיר והשתלבו בקיבוץ עין שמר, אך כעבור שנתיים גורשו, כי הצביעו 'לא נכון' באיזו הצבעה. על אף הטראומה של ההורים, הקיבוץ נשאר מבחינתי כמו 'בית קטן בערבה'. ומכאן הסיפור. הדוברת רצתה בחלום להיות זו ש'הבריכה מותרת לה'. מעמדות. סוציולוגיה. אנתרופולוגיה — זה מעניין אותי מאוד".
בזמן שאני קוראת את 'סיפורים בלתי-רצוניים' וצוחקת (מי מצליחה לצחוק היום ממשהו), יש רטט מהנייד ופוש חדשות קטן (מי מצליחה להימנע מפושים) מדווח על מותו של נועם חומסקי, גדול הבלשנים ומהפכן אחר בתחומו. מאוחר יותר הפוש התברר כידיעה לא מאומתת. חומסקי עדיין בחיים. אבל באותו הרגע, כשהפוש דיווח מה שדיווח, נזכרתי במשפט הנונסנס שחומסקי המציא: "רעיונות ירוקים חסרי צבע ישנים בזעם". את המשפט הפסיכי הזה, בניגוד למשפטים קסטל-בלומיים: "חיה על הנייר", "עם אורז לא מתווכחים", "יש לי שלושה ילדים קטנים שניים מהם סמוראים", "אסור לערבב בולשיט בתרד" או "עד שלא נגמר הצעד" — המציא אבי תורת הבלשנות הגנרטיבית, כשניסה להראות שלבני אדם יכולת לפענח מבנה דקדוקי תקין גם כאשר המשמעות המתקבלת היא אבסורד מוחלט.
כתבות נוספות למנויים:
אגב, גם משפטי בבר המורה המיתולוגי של טייכר וזרחוביץ' — "שנה טובה לכל המפוחיות" — בנויים על משפטיים תקניים, אבסורדיים, שלא מתכנסים לכלום. לכן אנחנו צוחקות. אבל ההתפרעויות הלשוניות של קסטל-בלום מתכנסות להיגיון ועוד איך. הן עושות יותר מזה. הן מתכווצות לתובנה מהודקת כאגרוף. הן הולמות בקוראת פיכחון. הן סוג של התבהרות. "לא הייתי ערה לכל הפרשנויות האלה בכלל. חשבתי שאני כותבת רגיל", היא אומרת.
היא אלופה בלהפוך את הקונקרטי למופשט, את המופשט לקונקרטי, להחליף מילות תואר בפעולה ופעולה בקקופוניה מתגלגלת, כמו למשל בסיפור 'האישה שחיפשה ווקי טוקי', שם הצליחה קסטל-בלום בפסקה אחת קצרה לתאר דמות של אישה בזמן מלחמה, שקונה ווקי טוקי אחד. לא זוג. אחד. ומנהלת מבצע מורכב לייבוש הקישון והירקון בעזרת מאווררים ענקיים השייכים לחברות שמתמחות בייבוש כביסה. וכשהנחלים המסריחים מתייבשים היא דואגת לרצף אותם בשיש. איטלקי. אבל אז באים הנתניָתִים ומתקוממים, כי למה לא עשו את זה גם לנחל אלכסנדר שלהם? וכל הטירוף המהודק הזה נגמר בתשובתה הקצרה של הגיבורה: "אי-אפשר להשאיר ארץ שלמה בלי נחלים מסריחים".
בואי נדבר באמת על המצב. בכל תקופה אחרת אפשר היה לא. אבל אין אפשרות.
"אני מרגישה שהמדינה נחטפה. כן, נחטפה. טיפשים, רשעים ומושחתים תפסו משרות. המדינה לא בראש מעייניהם. וגם לא החטופים בעזה. בית אריאלה ממוקם ליד כיכר החטופים, אפשר לומר בתוך כיכר החטופים. היה לי אתמול איזה אירוע שם בערב, יצאתי החוצה לשירה קורעת לב. איזה דיסוננס. לפעמים את לא יכולה לתת שיעור שם בגלל שהצעקות מבחוץ מנטרלות הכל".
"חופשיים להתמוטט", כמו שכתבת באחד הסיפורים.
"זאת אחת החירויות האחרונות שנשארו".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"כשהייתה האזעקה הראשונה ידעתי שהערבים עושים לנו הפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים. ידעתי שמתחילה מלחמה עם תחבולה איומה מאחוריה. את יודעת, לפני 7 באוקטובר הייתי בכל הקבוצות של קפלן. חיפשתי קצת שקט, משהו רחוק. לקחתי ספר של בשביס זינגר על פרעות ת"ח ות"ט והשיקום מהן. ב-7 באוקטובר זרקתי את הספר לכל הרוחות. לא צריך את התיאורים על המאה ה-17; הכל קרה שוב במציאות. אני תל-אביבית. משפחתה של כלתי מהגליל המערבי. פינו אותם. הם היו בהתחלה בטבריה ועכשיו הם בשבי ציון. חקלאים שורשיים. אני מצדיעה להם. מקווה שהם יחזרו הביתה כמה שיותר מהר. הייתי רוצה לעבור לצפון כאקט ציוני. אני חרדה מאוד לגורל המדינה ולגורל המפעל הציוני. הכאב זה דבר שעוד לא טיפלנו בו בכלל, ואני לא יודעת אם נספיק. לפי התחזית של האיראנים, אנחנו ב-2040 נגמרים".
על עתידך כסופרת את חושבת?
"מבחינת חו"ל, אני מבינה שדי הלך עלינו. אני מבינה. זה קשה, אבל בסדר. אני מתמקדת בקהל המקומי, דובר העברית".
כקהל מקומי, אשמח לשאול קצת שאלות על הסיפורים. שמתי לב שכל הדמויות משוועות למשהו קונקרטי, כמעט קפריזי בספציפיות שלו: להרוג אדם, לקנות ווקי טוקי, לגור בקיבוץ בית השיטה, לשיר, לקבל כרטיס טיסה לחופשה באורוגוואי.
"נראה לי שזה קשור ללימודי הקולנוע; שם מכניסים לך לראש את שיטת סטניסלבסקי, שלכל דמות צריך להיות רצון ברור והרצון הברור הזה מתנגש עם רצון ברור של דמות אחרת וככה נוצרים עוד ועוד קונפליקטים".
יש את האישה שילדה תאומים ורצתה עד שיגעון לקרוא להם חמורבי ונבוכדנצר. ואז בבת אחת, היא מוותרת. כמו שהרצון עולה, ככה הוא יורד.
"הסיפור הזה התקשר לי ליום הרביעי אחרי הלידה, שיש הצפה של הורמונים. חוטפים את הג'ננה. ואז זה משתחרר. אבל אני חושבת שכשהייתי צעירה, נעתי בקוטביות הזאת כל הזמן".
נדמה לי שאם אני צריכה לבחור סיפור אחד שכנראה אסתובב איתו עוד זמן מה, זה הסיפור בעל השם הארוך: 'התלות בין הנערה עם המיני השחור לצעיר המעוות עם המכונית הלבנה'. כשמו כן הוא: סיפור על יחסי תלות בין נערה עם מיני שחור וחלומות מופרכים, לצעיר מעוות ועשיר המחכה לניתוח מתיחה ושיוף גיבנת. בינתיים הוא עוטה לבן. כמו איל גולן, שמילא את בלומפילד עם קוד לבוש לבן, שמתהדר בשיני חרסינה צחות כשלג — ואני מניחה, שלפחות פעם אחת בחייו רכש מכונית לבנה — גם הגיבור של קסטל-בלום מאמין בטוהר הצבע. אבל כשהעתיד הופך הווה והניתוח מצליח, כלומר כשהציפייה הופכת לבסוף למציאות, הכל מתחרבש.
למה הציפייה למשיח, אצל רבים מהגיבורים שלך, עדיפה על הרגע שהוא בא?
"את זוכרת את ישעיהו ליבוביץ, שאמר שצריך להאמין שהמשיח יבוא?"
כן.
"הוא אמר: 'יייבוא. לא יבוא מחר, אלא בעתיד – יייבוא! לא צריך להביא אותו'. לא צריך לחכות למשהו קונקרטי".
זה לקח אוטוביוגרפי?
"בימים ההם חיכיתי מאוד למשיח, כן. הייתי בת 33 כשיצא הספר. יש שם סיפורים שנכתבו בזמן מלחמת המפרץ, וגם אחריה ולפניה. הקיום שלי לווה אז בהרבה ייסורים והתנגשויות עם היומיומי והקונקרטי. בהחלט חיכיתי".
כשאת רוצה לתאר את הלילה המסויט שעוברת אחת הגיבורות שלך, זו שמחכה למשיח — במקרה שלה זה היה מכתב — את לא כותבת שהיא במצוקה, את כותבת שהיא התחילה לחלום על קופים שרופים. אני חושבת שאני אאמץ את הדימוי המסויט הזה.
"למה?"
בגלל התימהון הגדול. בגלל אי-ההבנה. כאילו, מה לעזאזל הם עשו רע שמגיע להם העונש הזה. זה יופי של סיוט. ככה אני מרגישה מול המציאות.
"אני זוכרת שבאותם ימים אני בעצמי חלמתי על קופים שרופים, וחשבתי שזה אומר משהו רע על המצב שלי. זו בעצם מטפורה למה שהרגשתי אז — שהתמימות נאכלת במהירות של שריפה בשדה קוצים. הקופים שנשרפים בחלום הם בגן חיות. יש שריפה בגן החיות כולו. כלומר מלכתחילה הם כבר אבודים".
הסופים של הסיפורים הם תמיד הפתעה, הם תמיד בלתי צפויים. כל פעם הופתעתי ממחילת הארנב המוזרה שהכנסת אותי לתוכה ושאין לי מושג איפה היא תפלוט אותי בסוף.
"כשאני כותבת, אני לפעמים עושה דבר כזה... (מדגימה סיבוב מהיר עם הגוף) אני כאילו מסתובבת לכיוון הלא-נכון, שוברת. כמו בנהיגה. שוברת לכיוון אחר, לא ברור. אלה הטריקים של ההפך, ללכת אל הלא-קלישאי, לברוח מאיפה שהמוח רוצה — כי הרי המוח רוצה לגמור את הסיפור מהר כדי להגיע אל הסיפוק: גמרתי סיפור עכשיו. אני אספר לך על עוד טריק באמצע דיאלוג — במקום שהגיבור יגיד 'כן', אני כותבת שאמר 'לא'. לפעמים זה משנה את כל הטמפרטורה. מקפיץ את העלילה וגם מפתיע את הקורא. בהוצאת תרמיל, שיצאה בשנות ה-80 מטעם משרד הביטחון, תתארי לך, היה סיפור כזה שנקרא: 'הבלתי צפוי קורה תמיד'. לא זוכרת מי כתב את הסיפור, אבל זה ככה. המקריות הזאת קורית, היא נופלת עלייך: בום!"
רוב הדמויות הראשיות שלך הן נשים, מתי את בוחרת גברים?
"זו יונה וולך הכניסה לי את זה לראש, שהיא משורר, שאני סופר. תפני אליה".
אני מתכוונת לדמויות ראשיות. את בוחרת ללהק גברים מעטים, ובפינצטה. בסיפור 'נפילתו', הגבר הוא סופר-מצליח, ב'ביוטופ', הגיבור שורשיו צרפתיים, הוא מלמד בחוג לספרות והוא גר בשכונה שלך. זו בחירה שנועדה להרחיק אותך מהם? דווקא משום שיש בינך לבינם קווים משיקים?
"בדיוק. אני צריכה להתרחק מהם, אחרת אני לא יכולה. לא רק שהם גברים, אלא שהם גברים ממין זכר. אנשים מוחלטים כביכול. וגם, כנראה, זה עוזר לי לכתיבה. היא הופכת להיות קשה ומעניינת. ובאמת, את 'ביוטופ' כתבתי במשך שבע שנים. סיזיפוס כזה כמו ב'ביוטופ' לא חוויתי בחיים. אנשים לא האמינו לי כבר שאני כותבת ספר. אמא שלי ז"ל, שנפטרה לפני שנה וחצי, שאלה אותי שוב ושוב: 'מתי נגמור כבר עם הספר הזה?' חברתי יעל דיין ז"ל, שנפטרה לפני יותר מחודש, שאלה אותי: 'זה הולך לאנשהו? יש עלילה? זה מתקדם לאיזה כיוון? שבע שנים על ספר אחד?' זה עוד לא היה לי".
מה את כותבת כעת?
"בגלל שאין לי פרספקטיבה על המצב ויכולת ראייה גיאופוליטית למרחוק, אני לא יכולה לכתוב עכשיו רומן בגוף שלישי. גם רומן נרקיסיסטי, גוף ראשון, לא מתאים לי בימים אלה. ניסיתי לכתוב רומן בגוף ראשון רבים אבל זה לא הצליח לי. ברור שכיום חסרים לנו כמו אוויר לנשימה אנשים כמו א.ב. יהושע ומאיר שלו, שינסחו דברים בהירים וברורים בתוך כל אי-הוודאות הזאת. למזלי לא הייתי באמצע משהו לפני המלחמה אלא הייתי ממש באי-עשייה כזאת, מנוחה של אחרי ספר.
"הסיפורים שאני כותבת עכשיו, באיטיות רבה, רואים עליהם שהם נכתבו אחרי. מוטבע בהם האסון, גם אם הוא לא מוזכר. מה שכן, אני כותבת סיפור על הלילה ההוא של הטילים האיראניים. הלילה הזה מזמן לגיבורים הזדמנות לפעול כי יש סיכוי שהם לא יגמרו את הלילה הזה בחיים. זה משנה להם את ההתנהגות. בשביל מה להשאיר הודעה לאישה? חושב הגיבור בסיפור. אני אגב, באמת הלכתי לישון. זה היה גדול עליי. 'תמות נפשי' אמרתי לעצמי וזהו".
מה עוד את עושה חוץ מלכתוב?
"אני נותנת הרצאות בכל הארץ ויש לי נהג שחוזר מכל מקום בארץ לתל-אביב בשעה ו-20 — וזה עוד לפני שהארץ התכווצה. אני מלמדת כתיבה בבית אריאלה, וגם במחלקה לאמנות בבצלאל. אני אומרת להם — כאמנים שתלויים בכספים רבים לצורך המימוש — שכדאי שתהיה להם תוכנית חלופית, פלאן בי, לכל צרה. אני אוהבת ללמד כתיבה. בבצלאל אני פוגשת אנשים שנולדו בשנת 2002. שאלתי אותם על סופרים ומשוררים ולתדהמתי הם מכירים היטב. לא יכולתי להתמודד עם העובדה שהם נולדו אחרי שנת 2000 והם יודעים כל כך הרבה, אז הדחקתי את זה".
הפכת לסבתא לא מזמן, זה מעניין, זה גוזל הרבה זמן?
"הנכד שלי הוא האדם הראשון בחיים שמקבל אותי ככה, כמו שאני. אני מחכה שהוא יגדל קצת וייתן לי רעיונות לספרי ילדים".
איך את כותבת?
"אני מדפיסה אחרי כמה עשרות עמודים, מתייקת בקלסר ויושבת לקרוא, עם כל המבוכה שכרוכה בזה. ממליצה מזגן בקור רב, כי המבוכה גורמת להזעה רבה. אני גם מציעה להשתמש בדפים צבעוניים לכל ורסיה, כי הדפים הלבנים מלחיצים. הם נורא סופיים. אני מתחילה בירוק וממשיכה בצבעים אחרים וככה אני שומרת על התקדמות בכתיבה".
מה עוד? אולי אשאל אחרת, מה צריך להשיל מעצמו האדם הכותב?
"את הפוזה הפומפוזית של היותו סופר. יש כמובן פוזה שלא צריך לוותר עליה. אני נאחזת בפוזה של הפועל. צווארון כחול. זה שכותב. זה שעושה את העבודה. בעל המלאכה. אותו יש לשמור. אבל את ה-פוזה, 'סופר', 'סופרת', צריך לרדת מזה. בעלת מלאכה וזהו".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.24
