את גל האנטישמיות הגואה בקמפוסים בארצות-הברית גילת אנקורי מכירה מקרוב. פרופ' שי דוידאי ‑ מרצה בכיר בקולומביה, שהתפרסם בסרטון ויראלי שבו יצא נגד הנהלת האוניברסיטה, אחרי שסירבה לגנות ארגוני סטודנטים תומכי טרור ‑ נשוי לירדן, בתה של השחקנית. הוא ומשפחתו משלמים היום מחיר על הבחירה שלו שלא לשתוק מול התמיכה חסרת הבושה בחמאס.
"הוא נלחם כמו דרייפוס, כמו דון קישוט", אומרת אנקורי. "הוא מסכן את העבודה שלו, אבל ממשיך למחות על זה שמרשים לאנשים בקולומביה להחזיק תמונות של סינוואר ולהגיד ש-7 באוקטובר זו רק ההתחלה. פירסמו בטוויטר את תמונת הבית שלהם, עם הכתובת. יש לו ולירדן ילד בן שמונה וילדה בת כמעט שלוש. הם הלכו למשטרה להתלונן, אבל אמרו לו: 'אם זה רק ברשתות החברתיות, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר נגד זה'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויים:
4 צפייה בגלריה
החתן של גילת, ד"ר שי דוידאי, נחסם בכניסה לאוניברסיטת קולומביה. "אני מעריצה אותו בכל מקרה"
(צילום: AP Photo/Stefan Jeremiah)
מלחיץ. הוא יישאר שם?
"הכניסה שלו לקמפוס נחסמה, הוא הגיע עד לקונגרס לדבר על זה. אני לא יודעת אם ייתנו לו להמשיך לעבוד בקולומביה ואני גם לא יודעת אם הוא ירצה להישאר במקום הבאמת רקוב הזה. אני מעריצה אותו בכל מקרה".
על הנכד הנוסף, איתי, בנה של הבת אורן, היא שומרת מקרוב. אחרי המלחמה עברו הוא ואמו לגור יחד עם אנקורי ובן זוגה, מייקל גרינספן. זה היה מטרגר לפעמים, היא מספרת. "בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר התביישתי ליהנות ממנו. אמרתי לעצמי, איך אני מעיזה לחבק את הנכד המתוק שלי כשכל כך הרבה ילדים נטבחו ביישובי העוטף?"
אשמת ניצולים.
"כן, לפעמים לפני חזרות הייתי עונדת שרשרת ומיד מסירה אותה. יש לי יום הולדת ב-31 באוקטובר, אבל השנה סירבתי לקבל מתנות. הם בוכים ואני חוגגת? גם לא יצאתי מאז למסעדות ולא הלכתי למסיבות, אני פשוט לא יכולה. עצוב לי נורא".
לכיכר החטופים בתל-אביב היא כן הגיעה. "הלכתי לשם הרבה בהתחלה כי אני משחקת בקאמרי. כמו בהפגנות של קפלן בזמנו, היינו גומרים הצגה וזורמים לשם". גם בחלק מסרטוני הזוועות הרגישה צורך לצפות. "חברה שלי, השחקנית עדי ארד-לשם, שעושה עבודת קודש במלחמה, אמרה לי, 'אני לא מרשה לך, זה לא בשבילך, לא תעמדי בזה, תעזבי'. אבל הרגשתי שאני חייבת לראות הכל ולקרוא הכל ולדעת הכל - למען הנרצחים. אני זוכרת שיום למחרת אסון המסוקים, קראתי בעיתון על כל אחד מהחללים. בכל יום אני קוראת גם על החטופים, כי אסור לי לשכוח אותם".
4 צפייה בגלריה
"בכל יום אני קוראת על החטופים, אסור לי לשכוח אותם"
(צילום: יונתן בלום | שמלה: אלמביקה)
נראה שיש מי שהצליחו להפוך גם אותם לנושא פוליטי.
"הבת שלי נסעה במכונית שיש עליה דגל שכתוב בו 'תחזירו את החטופים עכשיו', ומישהו ברמזור צעק לה, 'יא שמאלנית שרמוטה'. 'יום אחד חיכיתי להסעה של הצגה ליד שרונה, לצד אנשים שהפגינו למען החטופים. עבר מישהו וצעק לעברם, 'חבל שלא שרפו את כולכם, קיבוצניקים שמאלנים בוגדים!' פעם היו אומרים, 'חבל שהיטלר לא סיים את העבודה'. מספיק עם השנאה הזאת.
"אמא שלי אורה ואחותה התאומה רינה, בנות 96, שרדו כל כך הרבה מלחמות. רינה גם איבדה במלחמת יום כיפור את בנה מיכאל, שקיבל את עיטור העוז, ודבר כזה הן עוד לא ראו. אני פוחדת עליהן. על דודה שלי המצב משפיע כמובן יותר. עם כל חייל שנהרג היא בוכה עליו ועל מיכאל שלה ועל המשפחה השכולה, שלא יודעת עדיין מה מחכה לה".
מה נותן לך תקווה, בכל זאת?
"אני מעריצה את האלוף במיל' נעם תיבון. יום אחד הלכתי עם אורן ואיתי התינוק לגן השעשועים. בגלל שאני לא מזהה פרצופים, אורן פתאום אומרת לי, 'זה נעם תיבון שמנדנד את הילדה בנדנדה'. עמדתי והסתכלתי עליו בפה פעור. פגשתי בחיים שלי ראשי ממשלות, אבל אני לא חושבת שאי פעם התרגשתי ככה לראות מישהו. לא היו לי מילים להביע את הערצה שלי אליו. הסיפור שלו, כשיצא להציל את בנו ואת תושבי נחל עוז, הוא כמו סרט של ברוס וויליס".
בגיל 68, אנקורי עסוקה אולי יותר מאי פעם בקריירה הארוכה והמפוארת שלה. שלוש הצגות בהשתתפותה רצות במקביל, והיד עוד נטויה. ועדיין, לנצח היא תיזכר כעידית לינוביץ מ'רמת אביב גימל'. אפילו המלצר הצעיר במסעדה שבה ישבנו מספר כמה אהב את דמותה באופרת הסבון החלוצית. אנקורי פחות מתחברת. "מרגיז אותי שבכל פעם שמראיינים אותי בטלוויזיה מראים קטעים מ'הלהקה' ומ'רמת אביב גימל' כאילו לא עשיתי שום דבר אחרי זה'', היא אומרת. "אני מבינה שהיה לי המזל להשתתף בדברים שנחשבים חשובים בתרבות שלנו, אבל התקדמתי מאז ועשיתי דברים טובים יותר, בטח בתיאטרון".
מתסכל?
"בזמנו הייתי באירוע נורא גדול של וראייטי וחברי הכנסת שהגיעו לשם אמרו לי, 'על מה את חושבת שמדברים בימי רביעי במזנון הכנסת? על 'רמת אביב גימל". ערוץ 2 היה אז מדורת השבט ואני היחידה שהופיעה בכל הפרקים. אני זוכרת שהיה פרק שהיו לי בו רק שתי סצנות והייתי הרוסה מזה".
היית משתתפת שוב בסדרה כזאת?
"היום לא יעשו סדרה כזאת. הטלוויזיה היא אחרת והקצב הוא אחר. הרפרנסים של הבמאי יואל זילברג היו אז 'היפים והאמיצים', 'דאלאס' ו'דיינסטי'".
עכשיו, כאמור, היא כובשת את הבמות בשלושה תיאטראות. בקאמרי אפשר לראות אותה ב'אני סבתא שלך', לצד רבקה מיכאלי ואסתי קוסוביצקי; בהבימה ב'המרציפנים', יחד עם ליא קניג, אלילתה ("כבוד ענק. אני מתרגשת בכל פעם מחדש להיות איתה על אותה במה"); ובתיאטרון המשולש של המרכז הגאה ב'דניאל בעלי'.
החזרה לבמה אחרי המלחמה, היא מספרת, הכניסה אותה לפרופורציות. "לא ידעתי מי יבוא בכלל לראות תיאטרון, אבל הקהל הגיע. ב'אני סבתא שלך', שזאת קומדיה, הרגשנו לפעמים שהצופים מתביישים לצחוק. לאט-לאט הם נפתחו. כולם בתיאטרון תמיד ידעו שאסור להגיד לי שיש מישהו שאני מכירה באולם, כי אני נורא מתרגשת, אבל היום כבר לא אכפת לי מה יגידו. הכל התגמד מול האסון הזה. אז לא יאהבו את ההצגה שלי, סו וואט".
"היום כבר לא אכפת לי מה יגידו, הכל התגמר מול האסון הזה. אז לא יאהבו את ההצגה שלי, סו וואט"
ועדיין, יש גם רגעים שבהם ההצגה מתקשה להימשך. "הופענו בחודש שעבר בכפר-סבא. קצת לפני שעלינו לבמה שמענו שדולב יהוד, אח של ארבל, שנחטפה גם היא מדירתה, נרצח ב-7 באוקטובר. שנייה לפני שהמסך עלה, התברר שנדב פופלוול נרצח בשבי. כשירדנו אמרו לנו שגם חיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר נרצחו בעזה. מזל שרבקה'לה עולה לבמה בתחילת ההצגה ולא יורדת עד סופה, אז היא המשיכה לשחק כרגיל. בסוף ההצגה סיפרנו לה וכל הדרך הביתה היא קוננה, 'מה קרה לנו?' הדיסוננס הזה, בין הקומדיה לחיים, הוא בלתי נסבל".
ל'אני סבתא שלך' יש לאנקורי קשר מיוחד. "כשהתחלתי לעבוד על ההצגה, שעוסקת בתרומת זרע, הבת שלי הייתה בדיוק באמצע התהליך", היא מספרת. "אני והמחזאי איתי סונטג מאוד התיידדנו במהלך החזרות. כשהתינוק נולד קראנו לו איתי, גם בזכותו, אבל לא רק. הוא הפך מאז לקמע של ההצגה. הייתי גם בחדר הלידה עם המיילדת המופלאה. הפנים הראשונות שהוא ראה הן שלי. חודש וחצי הייתי עם הבת שלי אחרי הלידה. היינו ממש בהורות משותפת".
כיקירת הקהילה, היא השתלבה היטב גם בהצגה 'דניאל בעלי'. ההצגה מוקדשת לזכרו של שגיא גולן ז"ל, הקצין שנהרג בהגנה על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, שבן זוגו עומר אוחנה נלחם על ההכרה בו כאלמן צה"ל, לאחר נפילתו. "היו כל כך הרבה נקודות דומות בין ההצגה לסיפור שלהם. שגיא רצה כבר להתחתן ולעשות ילדים ועומר התמהמה. אם הוא לא היה דוחה את זה, אולי הם היו נשואים והורים לילד. שתי המשפחות, של שגיא ושל עומר, באו לראות את ההצגה. מאוד התרגשנו ובכינו ביחד. איזו אישה נפלאה היא אמא של שגיא. הם שמרו זרע של שגיא והיא רוצה שעומר יגדל את הילד שייוולד ממנו".
איך נוצר הקשר הקרוב שלך לקהילת הלהט"ב?
"הפכתי לגיי אייקון בזכות הדמות של עידית לינוביץ. פעם גם הנחיתי את מצעד הגאווה, יחד עם חנה לסלאו, צופית גרנט ואוולין הגואל. יש לי הרבה חברים גייז. גיסתי לסבית, אז כמובן שכשהתיאטרון הגאה הציע לי את ההצגה, שיזם טל קלאי, מאוד שמחתי.
"אני זוכרת שבימי 'רמת אביב גימל' הגעתי לתוכנית האירוח של עינת ארליך בטלוויזיה ומי שאיפרו אותי ועשו לי את השיער היו מיקי בוגנים ומיקיאגי. זה היה בפורים, ואחת התחפושות הפופולריות הייתה של עידית לינוביץ. עם שיער מתולתל ושיניים בולטות. סידרתי אותן מאז. אני רואה לפעמים סצנות מהסרט 'הלהקה', יש לי שם שיניים של ארנב וזה נורא ואיום.
"אמרתי למיקי ולמיקיאגי, 'אתם יודעים, הילדים מתחפשים לעידית לינוביץ, והם אמרו לי, 'את רוצה אגו טריפ? לכי למסיבות פורים של גייז. כולם שם עידית לינוביץ. את גיי אייקון ענק'. לא היה לי מושג עד אז. אגב, ביום הצילום הראשון של ג'וני קוניאק ב'רמת אביב גימל' לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו, 'אני חושבת שהדמות שלך כתובה קצת סטריאוטיפי. אתה יכול להוריד קצת מהאוחצ'ה, כמו שכתוב בתסריט'. הוא אמר לי תודה רבה ובאמת עשה את זה".
עם הגיל היא מתמודדת בכבוד. "לא קל להזדקן, אבל זה מה יש", היא אומרת. "אני אומרת שהזקנה היא הפילטר של הטבע. כשאני מסתכלת על עצמי בראי בלי משקפיים, הכל מטושטש. ואז אני מרכיבה אותם ונבהלת".
הזרקות ומילויים הפכו פופולריים בתעשייה.
"מישהו שאל אותי לפני כמה זמן 'למה את לא עושה בוטוקס', עניתי לו, 'זה לא מתאים לתפקידים שאני עושה'. הצטלמתי עכשיו לסדרה החדשה, 'הורסת' של בת חן סבג, נראיתי שם כמו שאף פעם לא ראו אותי ועפתי על זה. אני הכי אוהבת לכער את עצמי. כששיחקתי ב'אורזי המזוודות' של חנוך לוין הייתה לי גם חליפת שומן. עשו לי אגן נורא רחב ושיער כמו קן של ציפור, ואני זוכרת שרבקה'לה מיכאלי אמרה לי, 'למה את מכערת את עצמך?'"
4 צפייה בגלריה
גילת אנקורי. " אני הכי אוהבת לכער את עצמי. אולי כי תמיד הייתי מאוד רגועה עם הגוף והפנים שלי"
(צילום: יונתן בלום)
למה, באמת?
"אולי כי תמיד הייתי מאוד רגועה עם הגוף והפנים שלי. תמיד חשבתי שאני נראית בסדר. גם כשהשמנתי בתקופות מסוימות, בגיל המעבר, אמרתי אוקיי, אז במקום חצאית במידה 36 אקנה חצאית במידה 38. זה אף פעם לא שינה לי. איכשהו, אני בסדר גם עם להתבגר. אני חושבת שזה הרבה בזכות מייקל. לכל מקום שאנחנו מגיעים הוא תמיד אומר לי, 'את האישה הכי יפה בחדר'. בתחילת הקריירה גם לא חשבתי שאני כזאת יפה. ב'הלהקה' חלי גולדנברג הרי הייתה היפה. אני חושבת שאני משתבחת עם השנים, ואני חושבת שזה שיישרתי שיניים מאוד, מאוד עזר לי. העיקר שאני עובדת יפה".
למי את הכי מתגעגעת?
"לאבא שלי, פרופ' צבי אנקורי. הוא עוד הספיק להגיע לחתונה של הבת שלי ירדן, וארבעה חודשים אחרי זה נפל. הוא נפטר צלול. לפני שהוא מת אמרתי לו, 'אבא, אתה יודע שאף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך'. לא הייתי בטוחה שהוא שומע אותי, ואז הוא פתאום חייך ואמר, 'מה את אומרת, מייקל יודע?' למזלו הטוב, הוא לא היה עד לאסון המלחמה הזאת".
