על אף שחלפו מאז כמעט 40 שנה, אני עדיין זוכר את פגישתי הראשונה עם שירתו של פַּבּלוֹ נֶרוּדָה. היה זה בחנות ספרים יד שנייה בירושלים. בחיפושים בין מדפי הספרים הישנים יותר ופחות נתקלתי בספר שעטיפתו ורודה ועליה רק כיתוב באותיות לבנות קטנות: "פבלו נרודה", ומתחת לו, באותיות חומות קטנות עוד יותר, "בעל פרס נובל", בלי ציון השנה. בשליש התחתון של חזית העטיפה, לעומת זאת, ובאותיות גדולות, התנוססה בגאון הכותרת שצדה מיד את ליבי: "עשרים שירי אהבה ושירת-יאוש אחת".
לא ידעתי אז דבר על מי שהריק את השירים לעברית - מי שיהיה לימים עמיתי הפולני, המתרגם והמבקר יורם ברונובסקי, מחשובי הכותבים על ספרות בישראל ומן הפוריים שבהם; גם לא על הוצאת הספרים "דורה" שבה ראה הספר אור. הכיתוב בגב הוסיף לגרות את דמיוני: "זהו ספר של אהבה ענוגה עד מאוד, אולי משום שאין הוא מכוון אל אשה נוכחת אלא אל זיכרון, אל תחושה ערטילאית או אל צל שנרודה עתיד יהיה לרדוף אחריו מבלי שימצא אותו".
מה עוד נדרש לבחור כבן 20? התיישבתי והתחלתי לקרוא. עברתי דרך מרחבי אורנים ושעות בין ערביים, דרך סתווים נוגים וטבעות עשן איטיות, דרך מדורות גבוהות ודרך מרחבים שבהם לילה דוהר מפזר עשבים כחולים. במיוחד המם אותי השיר ה-14, שכותרתו "כל הימים את משׂחקת". הנה הוא בתרגומו של ברונובסקי: "אָבִיא לָךְ מִן הֶהָרִים פְּרָחִים שְׂמֵחִים, סְגֻלִּים,/ אֱגוֹזֵי-יַעַר כֵּהִים וְסַלֵּי-נְשִׁיקוֹת יַעֲרִיִּים./ אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׁוֹת עִמָּךְ/ אֶת שֶׁהָאָבִיב עוֹשֶה עִם הַדֻּבְדְּבָנִים".
כשמִקֵּץ שעות התעוררתי מחֲלימה בהקיץ, לא לפני שסיימתי את כל שירי האהבה המיואשים וגם את שיר הייאוש האוהב, הייתי אדם אחר. נרודה הצעיר, שהיה בן 20 כשנדפס הנודע בספריו - ספר צנום שפירסם את שמו ברחבי היבשת הלטינו-אמריקאית וברחבי העולם כולו - גילה לי דרכים מלאות יפעה והוד, שבהן ניתן להביע אהבה טוטלית של כיסופי גוף ונפש.
בדור שיכול בן רגע לקרוא אינספור פרטים על חיי המשורר וגם לראות על מסך המחשב או הטלפון הנייד את תחנות חייו ובתיו, את נשותיו החוקיות ואת המאהבות, דומני שאין טעם להרחיב על כך; ובכל זאת, רק כמה פרטים. נרודה נולד לפני 120 שנה בשם ריקרדו אליעזר נפתלי רֶיֶיס בַּסוֹאַלטוֹ, בפַַּּרַאל שבצ'ילה. מי שהצילה אותו מחיי המשפחה הסבוכים עם אביו - שהתאלמן כשנרודה היה עולל ונשא אישה אחרת שעימה היה לו כבר ילד - מי שסללה לו את הנתיב לחיי הספרות, הייתה המשוררת הצ'יליאנית גבּריאלה מיסטראל (1889-1957), לימים כלת פרס נובל לספרות לשנת 1945, שניהלה בית ספר בעיר טֶמוּקוֹ, לשם עקר עם אביו. את שם-העט אימץ בעקבות הערצתו את המשורר הצ'כי יאן נֶרוּדָה (1834-1891).
במשך שנים היה נרודה דיפלומט בשירות ארצו. בתקופת מלחמת-האזרחים בספרד היה קונסול צ'ילה במדריד ושם החל לכתוב את שירתו הפוליטית האנטי-פשיסטית, שראתה אור בספר "ספרד שבלב" (1937). נרודה פירסם ספרי שירה רבים, הכוללים אלפי עמודים. ב-1971 הוענק לו פרס נובל לספרות. בנימוקי חבר השופטים נכתב שהפרס מוענק לנרודה "על שירה, שבתנופה של כוח טבע מקימה לתחייה את גורלה של יבשת ואת חלומותיה".
שנים אחדות אחרי שהכרתי לראשונה את שירת נרודה בתרגומו של יורם ברונובסקי התוודעתי מעט יותר למסורת תרגומיו של המשורר הצ'יליאני לעברית. כבר ב-1954, במלאת יובל להולדתו, ראה אור מבחר מקיף משירתו בתרגומו של נתן אגמון (ביסטריצקי). היה זה במסגרת ספרי המופת האדומים של ספרית פועלים בסדרה המכובדת "מבחר שירת העולם" בעריכת אברהם שלונסקי. אגמון אמנם הציע מבחר נרחב משירת נרודה, אבל היה זה נרודה פוליטי וחברתי, משוררה של מלחמת האזרחים בספרד, בעל האידיאולוגיה הקומוניסטית, עם שירים כמו "כֶּנֶס תחת דגלים חדשים", "הישפַּניא בלב", "הגנרל פרנקו בבֵי-גיהנום" וכיו"ב. עם כל חשיבותם ההיסטורית והלאומית של השירים הללו, שהידהדו ברחבי העולם למן שנות ה-30 הרות-האסון ואילך - קשה היה לצלוח את התרגום, שהחל במילים "מִי בְּכֶזֶב כִּזֵּב", ואת פתח הדבר שנחלק לחמישה חלקים, שהראשון שבהם קרוי "איפּכא מסתברא", וכן שורות "עַל גִּלּוּף הַמַּטְרוֹנִיטָא שֶׁל הַצִּי" או על מקום "שָׁם מִתְגַּלְשִׁים פְּרָחִים בְּהִשְׁתַּחֲקוּת".
לימים, כשקמה הוצאת קשב לשירה, פניתי למשוררת ולמתרגמת המעולה טל ניצן, שתרגמה עשרות סופרים ומשוררים מגדולי הספרות הספרדית והלטינו-אמריקאית. לשמחתי הרבה היא נענתה לפנייתי והעניקה לקוראים מבחר שירים חדש בכותרת הפשוטה "פבלו נרודה - שירים" (2002), בעברית עדכנית ומתנגנת, ארוטית ורגישה לאוזן וללב. שבע שנים לאחר מכן יצא בתרגומה הקובץ, "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש".
אחד השיאים הזכורים לי היה בבית שגרירת צ'ילה בישראל, באירוע שבמסגרתו הוענקה למתרגמת מדליה מטעם נשיא צ'ילה על תרגומה לשירת נרודה. דוברי הספרדית הרבים שפקדו את המקום רכשו ספרים בלשון שרק חלקם היה מסוגל לפענח, אבל מתוך כבוד עצום ותשוקה להחזיק בידם את גדול משוררי ארצם, שגרירם הפוליטי והספרותי בעולם, בתרגומו העכשווי ללשון הקודש.
ב-50 השנים שחלפו מאז מותו של פבלו נרודה רחשה חרושת-שמועות שלא היה זה מוות טבעי ממחלת הסרטן, כפי שצוין בתעודת הפטירה. נרודה הלך לעולמו בַּבּירה סנטיאגו, תריסר ימים בלבד לאחר שהגנרל פּינוֹשֶה הדיח בהפיכה צבאית את הנשיא המכהן סלוודור אַיֶינדֶה. המשורר הגדול, ששנתיים קודם לכן זכה בפרס נובל לספרות, היה בעיני רבים מן האזרחים והחיילים הדמות החשובה ביותר בארצם, ומכאן שהיווה סכנה ברורה למשטר העריצות החדש.
במהלך שנים אלה התחקו ועדות חקירה שונות אחר נסיבות מותו. בראשית 2023, לאחר שעוד ועדה מצאה עקבות של רעלן עצבי בשיניו, הכריזה משפחת המשורר על התוצאות, המצביעות במידה רבה של ודאות על מוות בנסיבות לא טבעיות. דברים אלה התיישבו עם עדות נהגו של נרודה, שסיפר ב-2011 כי המשורר, בשוכבו על ערש דווי, סיפר לו שמי שטיפלו בו הזריקו לבטנו חומר לא מזוהה.
סוגיה נוספת שזכתה לתשומת לב ועלתה מחדש לדיון ציבורי בשנים האחרונות, בעיקר לאחר פרוץ תנועת MeToo, היא פרשייה אפֵלה מעברו הרחוק של המשורר. נרודה, שכתב שירי אהבה וארוטיקה נועזים בשעתם, נודע כרודף שמלות. בזיכרונותיו, שראו אור ב-1974, כשנה לאחר מותו, תיאר כיצד אנס אישה טַמילית בעת ששימש קונסול צ'ילה בציילון (לימים סרי לנקה). האירוע התרחש אמנם יותר מ-40 שנים קודם לפרסום זיכרונותיו, אי-שם בשנת 1929, כשהמשורר היה בן 25. מאז הועלו הדברים על הכתב וראו אור בספר התפתח דיון נוקב אם מדובר בבדיון, או שמא בווידוי של משורר שהתנהגות לא ראויה כלפי נשים נמנתה עם קווי אופיו הבולטים. מכאן, כפי שקורה תכופות במקרים מעין אלה, נחלקות הדעות בשאלה אם אמור הדבר להשפיע על האופן שבו יש לקרוא את מורשתו הספרותית, או שמא מוטל על קוראות וקוראים להפריד בין יצירה ליוצרהּ.
אשר למורשת זו, שהשתרעה על פני יותר מ-50 שנות כתיבה פוריות להדהים, צריך לסכם ולומר עם יד על הלב: שירים רבים של נרודה התיישנו והתרחקו מאיתנו. הם היו נכונים לשעתם, בעולם אידיאולוגי אחר, שהתקיים אי אז בין שנות ה-20 לשנות ה-60 של המאה ה-20. לקרוא היום שירים רבי-פתוס, נשוּבֵי אידיאולוגיה קומוניסטית, הוא אולי עניין להיסטוריונים ולחוקרי תרבות של התקופה. עם זאת, הוא הותיר אחריו חטיבות יפהפיות של שירי אהבה ונוף (ראו, למשל, בספר "זיכרונות מהאי השחור", 1964) ושירי תשוקה רבי-תנופה לעצם הקיום האנושי. שניים ממחזורי האהבה הללו אפשר לקרוא גם בתרגומו של רמי סערי בספר "עשרים שירי אהבה וזמר נואש/ מאה סונטות של אהבה" (כרמל, 2017).
אסיים בציטוט שורות מתוך "במרומי מאצ'וּ פּיצ'וּ", אחת מפסגות יצירתו המונומטלית "מזמור כללי" (1950). בעבר היה זה אתר מיתולוגי שמעט מאוד ישראלים ביקרו בו. היום פוקדים את המקום תרמילאים רבים מהארץ ומהעולם. אני משער שלחלקם יש בתרמיל ספר של פבלו נרודה. הנה הן בתרגומה החדש של טל ניצן: "יְמֵי נְהָרָה חַיָּה בַּחֲשִׂיפוּת/ הַגּוּף: פְּלָדוֹת שֶׁהָיוּ/ לִשְׁתִיקַת הַחֻמְצָה:/ לֵילוֹת פְּרוּמִים עַד לְקֶמַח אַחֲרוֹן:/ אַבְקָנִים פְּצוּעִים שֶׁל מוֹלֶדֶת הַכְּלוּלוֹת".
אסון / פבלו נרודה (תרגום חדש: טל ניצן)
I
לַיְלָה שֶׁל אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה,
צֵל שֶׁל אֶלֶף צְלָלִים וּפְעִימָה,
מַיִם שֶׁל אֶלֶף מַיִם שֶׁנִּתְּכוּ,
אֵשׁ הַחוֹשֶׂפֶת עֲרוּצֶיהָ,
אֵפֶר בְּמַלְבּוּשׁ מֵדוּזָה,
אֲדָמָה זוֹעֶקֶת.
אָדָם אֲנִי, מַדּוּעַ נוֹלַדְתִּי עֲלֵי אֲדָמוֹת?
הֵיכָן תַּכְרִיכַי?
הֲזֶהוּ הַמָּוֶת?
II
בְּאַרְבָּעִים הַיָּמִים הַקָּרִים שֶׁקָּדְמוּ,
אִישׁ לֹא יָדַע, לֹא רָאָה אֶת הַבָּאוֹת:
הַחֹרֶף מוֹפִיעַ כְּעוֹבֵר אֹרַח,
כְּצִפּוֹר פְּשׁוּטָה בְּמַסַּע הַשָּׁמַיִם.
אַרְבָּעִים שְׁמָשׁוֹת עִם גֶּשֶׁם עַל הֶהָרִים,
אַחַר כָּךְ הָאוֹר, אֶצְבְּעוֹת הָאוֹר בִּכְפָפוֹתֵיהֶן,
כָּךְ לֵיל הַחֹרֶף הָאָפֵל כָּמוֹהוּ כְּיַד יְשֵׁנָה,
וְאַחֲרָיו עִם שַׁחַר זְכוּיוֹת הָעֵץ:
הַחֻרְשָׁה וּמִלְחֲמוֹת הָעֵץ: גּ'וּנְגֵּל עִקֵּשׁ וְעָמֹק,
אֵינְסוֹפִי כְּטַבַּעַת, אָפוּף נִיחוֹחַ עָצוּם.
III
אֲנִי הוּא שֶׁטָּבַעְתִּי בַּמְּחוֹזוֹת הַהֵם,
שָׁם הִשְׁאַרְתִּי אֶת יָדַי, אֶת הַשֶּׁפַע הָרִאשׁוֹן,
אֶת אוֹצְרוֹתַי הָרֵיקִים הָעֲשִׁירִים מִכָּל מָמוֹן,
אֶת זֹהַר עוֹלָמָם שֶׁל הֶעָלִים, הַשָּׁרָשִׁים,
הַהֲבָרוֹת לְלֹא שָׂפָה,
שֶׁל הֶעָלִים הַקְּרוּעִים שֶׁהִבְהִירוּ לִי,
עָלֶה אַחַר עָלֶה, אשֶׁר צָעִיר וְקוֹדֵר,
וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּתְּכוּ הֶעָשָׁן וְהַיָּם,
הָאֵימָה וְהַלָּבָה,
וְהִסְתַּבְּכוּ בִּצְרוֹר קוֹצִים שֶׁהִתְגַּלְגֵּל, רוֹעֵד,
עַל גַּבֵּי הַיּוֹם עִם זָנָב שָׂעִיר שֶׁל מַיִם וַאֲבָנִים נוֹשְׁכוֹת,
וְהָאֲדָמָה יָלְדָה וְגָוְעָה, גָּסְסָה וְנוֹלְדָה,
וְשׁוּב נִקְרְאָה אֲדָמָה וְשׁוּב יָרַד עָלֶיהָ לַיְלָה
וּמָחֲקָה אֶת שְׁמָהּ בְּפַחַד –
אַי, אַי, אַחִים נֶעְדָּרִים, כְּמוֹ הָיָה הַכְּאֵב מַעֲרֶכֶת חֲתוּמָה,
גְּבִיעַ אֲוִיר מַר בְּתוֹךְ כָּל אֲוִיר הַשָּׁמַיִם:
שָׁם, הֵיכָן שֶׁהָיִיתִי, בָּא הַמָּוֶת אֶל שְׂפָתַי,
שָׁם, הֵיכָן שֶׁחָלַפְתִּי, רָעֲדָה הָאֲדָמָה
וְלִבִּי נִשְׂרַף מִבָּרָק אֶחָד וְיָחִיד.
IX
אֲהוּבָתִי, אֲהוּבָתִי, עִצְמִי עֵינַי
לֹא רַק מִפְּנֵי הַבֹּהַק הַוּוּלְקָנִי, לֹא רַק
מִפְּנֵי חֶשְׁכַת הַפַּחַד: אֵינִי רוֹצֶה עֵינַיִם,
אֵינִי רוֹצֶה לָדַעַת עוֹד, אוֹ לְהַכִּיר, אוֹ לִהְיוֹת.
עִצְמִי עֵינַי מִפְּנֵי כָּל הַדְּמָעוֹת,
מִפְּנֵי בִּכְיִי שֶׁלִּי, בִּכְיֵךְ, מִפְּנֵי נְהַר
הַבְּכִי הַנִּצְחִי שֶׁבֵּין לַיְלָה לְלָבָה
מְלַטֵּף וְחוֹדֵר כְּמוֹ נְשִׁיקַת גָּפְרִית
אֶל שִׂמְלָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַמּוֹלֶדֶת הָעֲנִיָּה,
הַיּוֹשֶׁבֶת עַל סֶלַע
מוּל הַזְמָנַת הַיָּם הָעַקְשָׁנִית,
מוּל מַעֲשֵׂי הָרֶכֶס הַנֶּחֱרָצִים.
X
הַפַּחַד עוֹטֵף אֶת הָעֲצָמוֹת כְּמוֹ עוֹר חָדָשׁ,
עוֹטֵף אֶת הַדָּם בְּעוֹר הַלַּיְלָה,
מֵנִיעַ אֶת הָאֲדָמָה תַּחַת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם:
זֶה לֹא שְׂעָרְךָ, זֶה הַפַּחַד עַל רֹאשְׁךָ
כְּמוֹ רַעֲמַת מַסְמְרִים אֲנָכִית
וּלְנֶגֶד עֵינֶיךָ לֹא הָרְחוֹבוֹת הַשְּׁבוּרִים
אֶלָּא, בְּתוֹכְךָ, קִירוֹתֶיךָ שֶׁחָרְבוּ,
אֵינְסוֹפְךָ שֶׁהוּפַר. הָעִיר
שׁוּב קוֹרֶסֶת וּבִשְׁתִיקָתְךָ נִשְׁמָע רַק
אִיּוּם הַמַּיִם, וּבַמַּיִם
הַסּוּסִים הַטְּבוּעִים דּוֹהֲרִים בְּתוֹךְ מוֹתְךָ.
מתוך "שירי טקס" (1961).
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.24
