אף פעם לא הייתי בן אדם פוליטי, כי אני לא מספיק מבינה בפוליטיקה, אבל עכשיו אני מאוד דואגת מהמצב שנהיה פה, ממלחמת האחים. אני מרגישה שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי להתאחד. ימין ושמאל יחד זה כוח, כמו שמדע ורוח יחד זה כוח. אבל קודם כל הממשלה חייבת להשתנות, זה לא יכול להמשיך ככה. אני גם מרגישה שנושא החטופים אוכל אותנו מבפנים. מול הדבר הזה, הכל נראה חסר חשיבות. הלוואי שאפשר היה ללחוץ על כפתור ולעצור את המדינה עד שיימצא פתרון. חייבים לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מהר.
אני חושבת שכולנו השתנינו, אף אחד לא יכול להישאר כמו שהוא היה לפני 7 באוקטובר. יש לי המון פחדים ואני מאוד חרדה לעתיד שלנו פה. ניסינו למדר את הילדים כמה שיותר ולא לראות חדשות לידם, אבל הם שמעו מילדים אחרים בבתי הספר.
כתבות נוספות למנויים:
כמה שבועות אחרי שהתחילה המלחמה, הבן הקטן שלנו, דניאל, שאל אותי, "אמא, מה זה חטופים?" ומצאתי את עצמי מסבירה לו, ואז הוא שאל, "מה יקרה אם יחטפו אותי?" את עומדת במצבים שאת שואלת את עצמך, מה אני אומרת לילד שלי? איך אני מראה לו את העולם? וזה העולם. אחרי כמה שבועות הוא אמר לי, "אמא, איזה עולם מוזר זה: הייתה לנו קורונה, ועכשיו אנחנו במלחמה. מה יבוא אחר כך?"
אני לא שופטת אנשים שעוזבים את המדינה. זה עניין הישרדותי: אנשים חושבים איפה הם ישרדו יותר טוב. אני לא יכולה לעשות את זה. עוד יש בי תקווה.
המלחמה היא הסיבה לכך שלא הבאתם ילד רביעי? בעבר אמרת שאת מאוד רוצה.
כשאמא שלי נפטרה, לפני שלוש שנים וחצי, הייתה לי תקופה קשה וחשבתי שילד חדש יעזור לי להתרפא. אמא שלי הייתה אומרת, "לשולחן יש ארבע רגליים", והיא כל הזמן שאלה אותי מה עם עוד ילד. אבל שמעון אמר, "מה יש לך? עכשיו זה הזמן שלנו. אני לא מתכוון לחזור לטיטולים ולמגבונים". מאז 7 באוקטובר הנושא לא עלה על הפרק בכלל, למרות האהבה הגדולה שלי לילדים.
הבן הגדול שלנו, נועם, בן 17, משחק כדורגל בגדנ"ע תל-אביב, ודניאל, בן שמונה, משחק בהפועל. זה בא מהאבא, מן הסתם. הבת שלנו, היאלי, בת 14, סיימה מגמת קולנוע בבית ספר לאמנויות וכבר ביימה סרט. אין ספק שהבית משפיע באיזושהי צורה – ישירה או עקיפה, מודעת או לא מודעת. יש בבית תשוקה לכדורגל, אבל הכי חשוב שהם אוהבים את זה. אם הם לא היו אוהבים כדורגל או טובים בזה – לא היה עניין.
היאלי אוהבת לחוות את הדברים בעצמה, לבד, על בשרה. לי יש סוג של השפעה, אבל היא בתקופה הזו של הנערות, שהיא אומרת לעצמה "אני לא רוצה להיות כמו אמא" ומנסה למצוא את המקום שלה. היא רוצה לנסות כל מיני דברים, בודקת איך היא מביימת, בודקת אם היא יכולה לכתוב תסריט.
דברים שאמא שלה לא עשתה מעולם.
נכון, ואני מאוד גאה בה על זה. זה דורש אומץ שלי לא היה בגיל שלה. זה ראוי להערצה.
לא מזמן הייתי בטקס הסיום של היאלי ובכיתי, גם מרוב אושר וגם משום שפתאום הבנתי שהיא חווה דברים שאני לא חוויתי: היא בצופים, יש לה חברות וחברים. אני הייתי מאוד מנותקת בגיל הזה. היה לי מאוד רע. הייתי ילדה דחויה ועשו עליי חרמות, כנראה כי הייתי יפה, ובגלל החרמות האלה הייתי מאוד חסרת ביטחון. הזכיות בתחרויות היופי הצילו אותי. לתחרות מיס ירושלים הגעתי בגיל 14. אמא שלי הייתה מקבלת הרבה תגובות על המראה שלי והיא החליטה לעשות משהו עם זה. היא גם שאלה אותי, ואני מאוד רציתי. לא ידעתי שלימים זה יהיה עקב אכילס שלי. הגענו לצלם אופנה בירושלים, והוא אמר, "יש עכשיו תחרות יופי, אולי אני אמליץ עלייך?" אמרנו, "יאללה". לא הבנתי את ההשלכות של זה. מבחינתי זה היה כיף, לבוא לחזרות אחרי בית הספר ולראות דוגמניות שגדולות ממני בכמה שנים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחרי שזכיתי בתחרות בירושלים, הגעתי לתחרות תגלית השנה בתל-אביב וגם בה זכיתי, ופתאום מצאתי את עצמי הרבה בעיר, עובדת, מרוויחה כסף משלי. זה איפשר לי קצת לעמוד על הרגליים וקצת להעריך את עצמי, אבל איבדתי את הילדות שלי.
בשנים הראשונות לדוגמנות היו הרבה הטרדות, אז זה היה מקובל, אבל אני לא עברתי הטרדה שצילקה אותי. אני זוכרת שכשבר רפאלי התפרסמה, אמרו שיש לה אמא נורא מגוננת. גם אמא שלי הייתה כזו, אבל אותה העיפו, לא נתנו לה להיות על הסט. כל הזמן אמרו לה, "את מפריעה", ואני כל כך רציתי למצוא חן, להיות אהובה ולהצליח, שכל הזמן אמרתי לה, "אמא, אל תדאגי, את יכולה ללכת, הכל בסדר".
אבל לא היה בסדר.
היו כל מיני הערות לא במקום, שאת אומרת לעצמך, "זה לא היה אמור להיאמר עכשיו". היום דברים כאלה לא היו קורים. היום תחרות מלכת היופי כבר בוטלה, אבל גם אם היא הייתה מתקיימת, לא הייתי שולחת אליה את הבת שלי, למרות שהיא מאוד יפה. היא גם לא הייתה מבקשת.
בסרט 'מזל חתולה', שיצא עכשיו, עבדתי עם גיא עמיר וחנן סביון. אני מכירה אותם עוד מהטלנובלה 'בובות', שהם כתבו ואני שיחקתי בה. אני זוכרת שישבנו אז ודיברנו על הדמות שלי, ואמרתי להם, "תלכלכו אותה, אני רוצה שהיא תהיה מסוממת, אני רוצה אותה מעניינת, תרחיקו אותה ממני". הם לקחו את כל מה שאמרתי והלכו עם זה עד הסוף. גם עכשיו הייתה לי כימיה מצוינת איתם כבר מהאודישן הראשון. ידעתי שהולך להיות לי איתם כיף על הסט, וזה באמת היה ככה. נורא כיף ללכת לעבודה ולא להרגיש שאתה עובד. זו מתנה.
הסרט מאוד קליל, נונסנס, כך שלא היו יותר מדי דברים שצריך להתעמק בהם. מדהים שהוא יוצא דווקא עכשיו, כשאנשים זקוקים לאסקפיזם. אנשים כותבים לי, "תודה, כמה צחקנו, איזה כיף להתנתק לשעתיים מהדבר הזה שאנחנו חווים ופשוט לצחוק". צילמנו את הסרט לפני 7 באוקטובר. לא יודעת אם הוא היה יוצא אותו דבר אם היינו מצלמים במלחמה.
למדתי שנה בסטודיו של יורם לוינשטיין, ובאחד השיעורים היה לנו תרגיל שבו כל אחד צריך להאשים בן משפחה או חבר, וזה הכניס אותי לחרדות מטורפות. זה תרגיל שאתה מאוד נחשף בו, ופחדתי שמישהו מהתלמידים ידליף לעיתונות וזה יופיע כאייטם. הרי אין על זה חיסיון. בסוף הלכתי על זה בכל הכוח. האשמתי חברה שלי, צרחתי ובכיתי, ותוך כדי תרגיל הרגשתי שאני צריכה ילד. בסוף המורה ניגש אליי ואמר, "מלי, את צריכה ילד". הוא כאילו קרא את המחשבות שלי. שאלתי אותו למה הוא חושב ככה והוא ענה, "אני מרגיש שאת צריכה את האיזון הזה".
עברתי שם עוד שבועיים, והייתי צריכה להחליט אם אני ממשיכה עוד שנה או פורשת, ואז באתי לשמעון ואמרתי לו, "אני לא ממשיכה ללמוד. אנחנו צריכים ילד". וזה מה שהיה. מהרגע שפרשתי, לא הפסקתי ללמוד, אבל בדרכים אחרות. מאמן השחקנים ערן פסח ליווה אותי לאורך כל הקריירה שלי, אבל אם הייתי לומדת באופן מסודר, אני חושבת שהייתי כבר נכנסת לתיאטרון. זה הדבר הבא שאני רוצה לעשות. אני מאמינה שזה יגיע, בתפקיד הנכון.
אני מוכנה לזה, חד-משמעית. אני יכולה לשחק את אופליה ב'המלט'. למה לא?
את עדיין סובלת מסטיגמת הדוגמנית היפה?
"לא, אבל עדיין יש תפקידים שאומרים לי שאני יפה מדי בשבילם. היה עכשיו תפקיד שבשבילו עברתי כמה אודישנים, ובסוף אמרו לי שאני קצת יפה מדי. לדעתי זו טעות, כי מה שחשוב במשחק בסופו של דבר זו הפנימיות. בסדרה 'המשרד' הוכחתי שאני יכולה לשחק מזכירה אפורה.
שמעון ואני נשואים 21 שנה, טפו-טפו. איך אנחנו שורדים? קודם כל, זו אהבה מאוד גדולה, ואני חיה מאהבה. אני עדיין מאוהבת בו. מכיוון שאני ירושלמית ושמעון יפואי, יש משהו מאוד דומה בבתים שבהם גדלנו. יש בהם משהו מסורתי, אפילו שמרני. אנחנו כאילו באים מאותו בית, וזה כנראה עוזר.
מן הסתם, חווינו עליות לצד ירידות. הייתה ירידה קשה אחרי הלידה הראשונה. לא הבנתי איך החיים נמשכים, איך שמעון הולך לעבודה ויוצא לאימונים בזמן שאני לא מצליחה לתפקד. לא רציתי לעבוד, לא רציתי לעשות כלום, אבל היה מישהו שאהבתי אותו יותר מאשר את עצמי, והוא נמצא בידיים שלי. הייתי חיה פצועה, ניסיתי להיניק ולא כל כך הצלחתי, ובעיקר לא הבנתי למה אני לא רוצה לעשות שום דבר, למה שום דבר לא מעניין אותי חוץ מהילד שלי. התקופה הזאת הייתה מאוד מוזרה. זה היה משבר שלי עם עצמי, שהשפיע על הרבה דברים, כולל הזוגיות. אבל אני מאמינה בסיפורי אגדות, ואני מרגישה ששמעון ואני יחד לא רק מהגלגול הזה, אז שרדנו גם את זה.
זוגיות היא משהו שצריך לעבוד בו. אנחנו מקפידים שיהיה לנו זמן שלנו יחד פעם בשבוע. אנחנו נמצאים לבד ומדברים בלי להיות עסוקים בדברים אחרים. הרי בחיים אתה כל הזמן עסוק במינהלות ובלוגיסטיקה, ובמקרה שלנו צריך לתמרן לו"ז של שלושה ילדים. אני משתדלת לשאול אותו מה הוא צריך ממני, והוא משתדל לשאול אותי מה אני צריכה ממנו בתור בן זוג.
את באמת עדיין מאוהבת בו כמו לפני 21 שנה?
עדיין מאוהבת, אבל קצת אחרת. זה הרבה יותר עמוק, יותר חזק. הוא מכיר את הצדדים הטובים שלי ואת הצדדים האפלים שלי.
מהם הצדדים האפלים שלך? את מצטיירת כאדם יציב ושפוי.
אני באמת מאוזנת יחסית, אבל תמיד יש שדים שאת תוהה מתי לפתוח אותם. יש תקופות שאת מרגישה על הגל ושאת לא צריכה אף אחד, ויש תקופות שאת לא מצליחה להשתלט על המיינד שלך, והכל נראה יותר קשה, ואז הולכים לטיפול. אין לי בעיה לקבל עזרה.
בשבוע שעבר נסעתי עם שמעון ושני הבנים לדובאי, וכנראה חטפתי קורונה בטיסה. חזרתי מרוסקת. בהתחלה לא חשבתי בכלל לעשות בדיקה, אבל אמרו לי שיש עכשיו גל של קורונה, אז עשיתי לעצמי בדיקה וראיתי שכן, זו קורונה.
שלשום היה לי חום גבוה עם כאבי ראש מטורפים. גם לא יכולתי לדבר. מחר כבר יש לי יום צילום. בפעם הראשונה שקיבלתי את זה, לפני שנתיים, הייתי נורא בלחץ. היום אנחנו יודעים שקורונה היא בסך הכל שפעת חזקה. אף אחד לא באמת מתרגש מזה.
