ראשית, הנסיבות: איך כותבים על ספר מאת מחבר שאת דואגת לחייו, מפני שהוא לוחם ברגעים אלה ממש בצבא האוקראיני, שהתנדב אליו כחייל פשוט בגיל 50, והסוכנת שלו מודיעה לאנשי הקשר שלה בהוצאות ספרים בעולם שבזמן הקרוב הוא לא יהיה זמין לראיונות או לתקשורת כלשהי? איך כותבים על ספר שאת יודעת איזה קנה מידה אנושי עצום עומד מאחוריו, איזו אישיות אדירה מגבה את האמת שבו? האם עדיין מותר לך בכלל להיות באותו מקצוע עם יוצר כזה, בוודאי כשגם ארצך נתונה בנסיבות קיצוניות?
2 צפייה בגלריה
yk13983851
yk13983851
סרהיי ז'אדאן בצבא אוקראינה
(צילום מתוך פייסבוק)
ובכן, סרהיי ז'אדאן, מגדולי היוצרים החיים של אוקראינה, סופר, משורר, מתרגם, מוזיקאי, סולן הלהקה מלאת ההומור 'ז'אדאן והכלבים', פעיל חברתי ופוליטי, וכעת גם חייל. רומן המופת שלו, "הפנימייה" (2017) רואה כעת אור בעברית, ותופס את הקרביים של הקורא מהמשפט הראשון: "'סע, קח אותו משם,' אביו צועק", ועד המשפט האחרון: "בבית - ריח של סדינים רעננים". בין ההכרח לקחת "אותו משם" לבין רעננות הסדינים - שלושה ימים של מנוסה, ייאוש, מוות ובלבול. ב-2015, בזמן התרחשות עלילת הספר, עדיין שרר בלבול במזרח אוקראינה, ערים וכפרים החליפו ידיים, אזרחים קיוו להוריד את הראש ולשבת בשקט בתקווה שלא ייגעו בהם. מאז 24 בפברואר 2022 אי-אפשר להתבלבל יותר.
גיבור הספר הוא פּאשה, מורה צנוע ללשון ולספרות אוקראינית כבן 35, שגר בפרבר של פועלי רכבת ליד עיר ללא שם (ככל הנראה, במחוז לוהנסק, שרובו כבוש מאז הפלישה הרוסית ב-2014, מחוז שבו נולד גם המחבר, שחייו הבוגרים וכל מפעליו המגוונים מתרכזים בחרקיב, העיר השנייה בגודלה באוקראינה, הנמצאת תחת התקפות כבדות). יחד עם אביו, פאשה עוזר לאחותו החד-הורית, שמרבה להיעדר מהבית בגלל עבודתה ברכבת, לגדל את בנה המתבגר, סשה, שלומד בפנימייה בעיר. ככל שהמצב מידרדר, פאשה יוצא להחזיר את אחיינו מהפנימייה המתפרקת הביתה. בימים כתיקונם מדובר בסיפור של חצי יום, לכל היותר. אבל כשהמלחמה נמצאת בכל מקום בסביבה, כשלא ברור איזו תחבורה תעמוד לרשותם של הגיבורים ובאילו מחסומים היא תיתקל, כשסימני דרך מוכרים או בני אדם שנקרים בדרכם עשויים להיעלם בכל רגע, הנסיעה הופכת למסע מסוכן של שלושה ימים, שבו אף פעם אי-אפשר לדעת אם תצליח לעבור בחיים את הקילומטר הבא.
פאשה בפירוש אינו גיבור-על. הוא אינו אמיץ במיוחד, חזק במיוחד או בעל תושייה מיוחדת. בין כל החיילים והחיילים בעיניי עצמם, הוא אזרח במובהק, בג'ינס וסוודר, לא חמוש בעליל, מרכיב משקפיים ואף סובל מנכות בכף ידו, שבגללה לא גויס. אפילו התלמידים שלו לא רואים בו איזה מודל גברי ראוי לחיקוי. כששואלים אותו (ושואלים אותו הרבה, כי כל הדרכים זרועות מחסומים, ובכלל אף אחד לא סומך על אף אחד - זה מה שקורה כשהאויב שתוקף אותך בא כל כך מקרוב ומדבר באותה שפה כמוך) "מי אתה?" הוא תמיד עונה: "אני מורה". כאילו מעמד המורה יוכל להציל אותו או לשמש לו כתעודת מעבר בטוח. כך הוא נושא בידיו מעין לפיד - לא לפיד אלא נר קטן ומאיים לכבות בכל רגע, כמו זה שגיבור הסרט "נוסטלגיה" של טרקובסקי צריך להעביר דרך הבריכה בעיירה איטלקית עתיקה - של אזרחיוּת ונורמליות בנסיבות שאינן נורמליות. למעשה, פאשה הוא נצר לשושלת של גיבורים חלשים, חסרי כוחות, שאיש לא לוקח אותם ברצינות, אבל דווקא הם נשלחים למסע המסוכן והגורלי - מגֶרדה של ה.כ. אנדרסן ב"מלכת השלג" ועד פרודו בגינס של ג'.ר.ר. טולקין ב"שר הטבעות". תוך כדי הם מתבגרים - ולא רק סשה בן ה-13 מתבגר בשלושת הימים האלה, אלא גם פאשה, הדוד והמורה. שניהם מבולבלים ומפוחדים, אבל מצליחים איכשהו לקבל בכל רגע החלטות שגם אנשים אמיצים מהם לא היו מקבלים בקלות.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "הפנימייה", מאת סרהיי ז'אדאן
עטיפת הספר "הפנימייה", מאת סרהיי ז'אדאן
עטיפת הספר "הפנימייה", מאת סרהיי ז'אדאן
(באדיבות פועלים, הקיבוץ המאוחד הוצאה לאור)
המסע שלהם, שנחווה כריצה על קרח דק תחת ירי בלתי פוסק, מתרחש על רקע נוף אורבני-תעשייתי הרוס למחצה: תחנות רכבת כאוטיות, בניינים מפוצצים, מפעלים שנבזזו, מזג אוויר חורפי קשה. נדמה לי שאין שני לז'אדאן בשילוב מושלם של הסיפור בתוך הנוף הזה; השילוב הזה בולט גם בספריו המוקדמים יותר, שנכתבו בימי שלום, והוא יוצר תמונה לא מרפה של חבל דונבאס בראשו של קורא שמעולם לא ביקר בו, כמוני. הנוף הזה היה אמור, לכאורה, להביא את הדמויות, ויחד עימן את הקורא, לציניות, ייאוש ודיכאון. אבל כוחו של ז'אדאן נמצא באהבתו האינסופית לדמויות שלו, אפילו לנלעגות שבהן. הנוף ההרוס של דונבאס, שהתחדש מאז 2014 בירי ובהפצצות, כאילו לא היה מספיק עגום לפני כן, הוא דמות עצמאית שלמה בספריו, אהובה לא פחות. וכך התפאורה הרעועה והקשוחה הזאת נושאת על גבה משא מפתיע ולוהט של חסד, של הומניזם, של תקווה. וכשהמורה פאשה מהרהר במקומו בעולם המטורף שנקלע אליו ומנסה לקושש בראשו עתיד כלשהו, הוא מעניק לנו על הדרך את המסר האופטימי ביותר שיכולנו לבקש עכשיו: "את המחסומים יורידו, וכללי הדקדוק יישארו".
"הפנימייה", סרהיי ז'אדאן, תרגום: דינה מרקון, הוצאה לאור: פועלים - הקיבוץ המאוחד, 320 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.24