מהי ריצה? במילה אחת, חופש. ריצה היא ריחוף ושקיעה, ריקוּת ומלאות, המולה ובדידות, הכי קרוב למוזיקה. ריצה היא עולמות מתהפכים. חשבו על איקרוס פוגש באמצע המעוף את המטוס האבוד של מלזיה ושניהם מתגלגלים מטה דרך זרועותיו של טרנטינו אל הצללים של רמברנדט, שם הם פוגשים את אשת לוט שאומרת את המילה לא. או כן. או אולי. ריצה היא מיתוס, אבל גם גוף (מישהו הזכיר כאבי שרירים?), ובעיקר מילים. הרבה מילים.
ואל המקום החמקמק הזה, ללא הרבה מילים, נכנס "ספר הריצות", ספרו היפה של יפתח אלוני. "הריצות הראשונות שלי היו של בריחה", הוא מבשר בפתח ספרו - כמה אנרגיה יש בריצה שהיא בריחה - אך כמי שגדל בקיבוץ וברח מבית הילדים להגיע לחדר הוריו, הוא מדייק: "אני רץ כדי לשוב הביתה". נדמה שעל המתח הגדול הזה, בין בריחה לשיבה, עומד הספר כולו.
ספרו של אלוני פורס מנעד רחב של תמונות, רשמים, זיכרונות, ציטטות, שאלות, הגיגים, נפילות, כאבים, תובנות, ריצות קדימה, אחורה - רק לא להישאר במקום - תוך כדי כתיבה מסחררת בגוף ראשון או שני, טקסטים שרובם הגדול לא יותר מעמוד אחד, המלווים באיורים יפים של תמי בצלאלי - ומעל הכול מרחפת שאלה השאלות, הגביע הקדוש של הלא-רצים: למה. למה לרוץ? מבחינת הרצים, השאלה היא אף פעם לא מאין או לאן (זה לא ממש חשוב), אך מבחינת הלא-רצים השאלה היא תמיד אחת: מדוע לעזאזל לקום ולרוץ? מה רע ברביצה טובה על הערסל או מקסימום בהליכה איטית לאורך הים? הרוקי מורקמי, בספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" מספר שהוא ראיין פעם את האצן האולימפי סקו טושיהיקו ושאל אותו, אם קרה לו פעם שלא בא לו לרוץ וכל מה שהוא רצה זה להישאר בבית ולישון? בתגובה הוא זכה לזוג עיניים פעורות לרווחה ולאמירה של, "איזו מן שאלה אידיוטית אתה שואל, ברור! זה קורה לי כל הזמן" (מיפנית: עינת קופר, הוצאת כתר). מורקמי עצמו ניסח את קשיי הריצה במשפט המפורסם: "הכאב הוא בלתי נמנע. הסבל נתון לבחירתך". אז מדוע רצים? לפי יפתח אלוני, התשובה ברורה, והיא מנוסחת בארבע מילים מדהימות: "אם אעצור, אלך לאיבוד".
ואכן, הספר הוא מפת דרכים, יותר מדויק: מפת שיבה הביתה. זה קורה דרך חושים שאלוני מצליח לפרוט תוך כדי תנועה ("אתה רואה את הדרך דרך הנשימה"), מראות ("אני רץ בתוך עולם של כתמים, שחורים כהים, אפורים בהירים"), גוף ("בברך קיימים מעל אלפיים חיישנים שמנחים את תנועת הרגל"), בהלה ("כלב חום גבוה מגיח מגינה ורץ לעברי"), קנאה (בעיקר באותם אלו ש"ריצתם אצילית") ואפילו דרך מילים (בפרפרזה על לסקלי: "כשהריצה האירה את המלה 'ריצה', הפסקתי לרוץ בתוך המלה").
מעטים הספרים בעברית שמצביעים על הריצה כשדה של חוויה, של חיים. "ככל שאני מזדקן אני תופס שהריצה היא ציר חיי", טוען אלוני, ואף אומר זאת במילים פשוטות יותר: "אני רץ כי אני אוהב את הריצה". אז מדוע לרוץ? יש הרצים כדי לשוב הביתה, יש כדי למצוא מילים, יש כדי לברוא דממה או תהום או עולם - לדעתי, הריצה היא מעבר לשאלות הללו. היא הגופני ביותר והאלמותי ביותר. היא בין כאן לשם, בין הכאב לעונג, בין אני ללא אני - ריצה היא זינוק בין שתי גדות רחוקות מעל תהום - והמעוף הזה, הרגע המצמית והלוהב שאתה בשמיים, לשבריר שנייה מנותק מכוח הכבידה, הוא רגע של חופש, חופש אמיתי. אין ספק שיפתח אלוני ברגע הזה, ולוּ דרך המילים, ברא לנו עולם. ואם כבר מילים, האין זאת הדרך הבטוחה ביותר להגיע הביתה?
"ספר הריצות", יפתח אלוני, איורים: תמי בצלאלי, הוצאה לאור: אפיק, 160 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.24
