ואז, אחרי שלושה גברים גרועים ברצף, פתאום זה קורה. היא פוגשת בחור נהדר. כיוון שהיא עדיין מתאוששת מהאחרון שיצאה איתו, היא לוקחת את זה ממש לאט. מסכימה לפגוש אותו רק פעם אחת בשבוע. "בשאר הימים אני רוצה לבלות עם הילדים שלי", היא אומרת לו, "גם ככה קשה להם עם הגירושים". היא מצפה שיביע התנגדות, אבל הבחור רק מחייך אליה ואומר "מה שנוח לך ומה שתרצי". "ממש כמו ווסלי בסרט 'הנסיכה הקסומה'", אני אומרת לה, מתייחסת לסרט האהוב עליה. "אני לא יודעת אם הוא כמו ווסלי", היא אומרת, וצל חולף על הפנים שלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
בדרך כלל כשאני רואה ספק כזה מתרוצץ על הפנים של אחת מהחברות שלי, אני חושבת שזה קשור לבעיה במשיכה מינית. אבל עינת נשבעת לי שהסקס טוב. "לא סתם טוב", היא אומרת לי, "מצוין. זה כאילו שנולדנו לעשות אהבה אחד עם השני". וזה כבר מבלבל אותי, כי סקס מעולה זה מבחינתי סימן שאלוהים מעודד עם פונפונים את הקשר הזה, ובכל זאת, היא לא מצליחה להתאהב בו. גם לא אחרי שהוא עובר את כל המבחנים שלה בהצלחה, כי כמו לכל נסיכה, גם לה יש שניים-שלושה דרקונים שגבר צריך להרוג בכניסה אל הלב שלה.
במקרה של עינת, אסור להיות קמצנים איתה. היא לא איזו גולד-דיגרית שמתעקשת שייקחו אותה למסעדת יוקרה ויאביסו אותה בטרטרים אפופים בחנקן נוזלי. מה שהיא כן צריכה זה לראות שהבחור שהיא יוצאת איתו מראה נכונות מינימלית לשלם. שזה מה שלא קרה עם הבחור הגרוע האחרון. היא ידעה שהוא צלם קולנוע שבקושי עובד במלחמה וגם משלם מזונות, ולכן הקפידה לקבוע איתו רק במקומות צנועים כמו בתי קפה שכונתיים. ובכל זאת, בכל פעם שלשניהם היה ברור שהגיע הזמן לזוז, הוא היה זה שאיכשהו נשאר על הכיסא והיא הייתה זו שמיהרה לקופה.
כשהיא סיפרה לי את זה, חשבתי על כל עשרות הפוסטים הזועמים שקראתי בזמן האחרון. גברים שהתלוננו שנמאס להם לממן נשים שמתעקשות שתשלם עליהם בדייט הראשון. אילו הם רק היו יודעים איך אצל המון נשים זה בכלל לא עניין של כמה כסף תוציא עליהן, מצידן שתיקח אותן לחומוסייה, העיקר שתעשה את התנועה החשובה הזו של לשלוף את הכרטיס או לקום לקופה. למה? כי תזוזה ואנרגיה אלה דברים מאוד חשובים בגבר. גבר שממשיך לשבת הוא אחד שלא דואג להחליק לך את היציאה החוצה, שלא חושב "אני רוצה שהאישה היפה הזאת פשוט תיקח את התיק ותצא מפה בחופשיות". לא יעזור כלום, גם בשנת 2024 חשוב לאישה להרגיש שהבחור שהיא יוצאת איתו מעוניין להקל עליה. ולשלוח אותך לשדה הקרב של הקופה כשאתה נשאר לשבת על הכיסא כמו איזה משתמט חשבונות? זה כמו להגיד "צאי את לבדוק אם הרעשים המפחידים בסלון זה פורץ, אני נשאר במיטה".
ואז הגיע יובל, ועמד בהצטיינות בכל המבחנים. עינת הייתה הולכת לשירותים של הבר, וכשהייתה חוזרת הוא היה אומר "אפשר ללכת" כי הוא כבר טיפל בחשבון בזריזות. כשהייתה מגיעה לדייט הוא כבר היה שם, יושב ומנופף לה מהשולחן הכי טוב בחוץ שהוא צד להם קודם. והכי נחמד היה מה שקרה בשבת הראשונה שלהם ביחד. כי כשעינת קמה, היא לא הייתה צריכה להתחיל לחפש מה הם יעשו ביחד. הוא כבר תיכנן להם יום כיף שלם, ביקש מחברים המלצה על מעיין קריר ויפהפה שהם יכולים ללכת לשחות בו ואפילו מצא עגלת קפה חמודה.
עינת גדלה בבית די מזניח, אבא שלה היה איש עסקים עסוק ואמא שלה דווקא ידעה לפנק אותה, אבל חלתה בסרטן קשה כשעינת הייתה צעירה מאוד. עינת לא מדברת על זה הרבה, אבל אין לי ספק שעברה לא מעט שבתות בודדות כילדה. שבתות שבהן היא קמה לבית שאין בו קולות של חיים, כי אמא שוב מאושפזת ואבא שם אבל עסוק במחשב ומתעלם. וזה מה שיובל תיקן לה, את התחושה הזאת שהיא חייבת להסתדר לבד. הוא ידע שהיא מסוגלת להסתדר לבד, מבט אחד בעינת ואתה יודע שהיא עצמאית וחזקה כמו פסל החירות, מה שהיה מיוחד בו זה שהוא לא הבין למה היא צריכה להסתדר לבד בכלל. למה שהוא לא יתפור לה שבת מלאה בפינוקים וידאג שלא תצטרך לנקוף אצבע, לשם שינוי?
"אז למה אני לא מצליחה להתמסר אליו", היא אומרת עכשיו, "הוא חתיך וכל כך כיף לי איתו, אז מה דפוק בי שאני לא עפה עליו כמו שהוא עף עליי?" זאת שאלת מיליון הדולר, ושמעתי אותה כבר מכל כך הרבה נשים. האם אני מתוסבכת שאני נמשכת רק לגברים רעים שלא מפנקים אותי? וכן, יש מצבים שזה בדיוק זה, פגשתי כבר לא מעט אנשים חסרי ביטחון שאוהבים רק את מי שלא אוהב אותם. אבל האמת היא שעינת ממש לא מתאימה לפרופיל. היא מעולם לא נמשכה לדושים או לנרקיסיסטים, להפך - היא נפרדת במהירות מכל מי שמפגין ולו שמץ של זלזול בה, וגם משלושת הגברים הגרועים שקדמו ליובל היא חתכה במהירות שיא. לא, לא מתאים לה לא לרצות בחזרה את יובל רק כי הוא נחמד מדי אליה. "אלא אם כן הוא משעמם אותך", אני אומרת. "לא, ממש לא", היא עונה, "מעניין לי בכל שנייה איתו, הוא מצחיק וחכם בטירוף ומאתגר אותי לדבר איתו". היא אפילו לא שמה לב, אבל היא מחייכת כמו טינאייג'רית כשהיא מתארת אותו, וזה מה שגורם לי לחשוב שיש פה משהו אחר לחלוטין.
אני מספרת לה על הרצאה שיצא לי לשמוע לאחרונה, של אסתר פרל, המטפלת הזוגית הכי טובה בעולם בעיניי. "פרל טוענת שכמעט אצל כל הזוגות היא מצאה את החלוקה הבאה", אני אומרת, "יש את הבן אדם שהפחד הגדול שלו זה לאבד את בן הזוג, ומולו יש את זה שמה שמפחיד אותו זה לאבד את עצמו בתוך הזוגיות. במילים אחרות, יש אחד שמה שמניע אותו זה הפחד שידחו אותו וינטשו אותו, ולכן הוא יהיה זה שמרצה, שמפשר. ויש את זה שהפחד העיקרי שלו הוא שיחנקו אותו בתוך הקשר. זה האדם שבדרך כלל יילחם איתך על הדרך שלו לעשות דברים, יתעקש שיבצעו את הרעיונות שלו".
אני אומרת לעינת שברגע ששמעתי את זה, פתאום הבנתי מה עומד מאחורי חצי מהריבים שאני ורן מנהלים. כי רן הוא זה עם הפחד להינטש, ולכן הוא לרוב יבקש סליחה ראשון. אני זאת ששוכבת שם במיטה כמו פרעון גא וקפוא, מסרבת להודות שטעיתי, לא מסוגלת אפילו להתנצל על זה שצרחתי קודם כמו בהמה. אני מנסה לבקש סליחה, אני יודעת שמגיעה לו סליחה על איך שהשתוללתי, ובכל זאת זה כמו כישוף רע, המילים לא יוצאות לי מהפה. רק אחרי ששמעתי את פרל הבנתי שאני לא מתנהגת ככה כיוון שאני כוחנית, אלא כי אני מנסה לגונן על משהו שמרגיש לי חשוב כמו להישאר בחיים.
אני מצטטת לה את השאלה שפרל מבקשת שאנשים מהסוג שמפחד להיבלע בזוגיות ישאלו את עצמם. "למה את חושבת שלהיכנע לו ולהתמסר אליו זה לאבד את הזהות שלך? מי בילדות שלך הכניס לך לראש את הרעיון הזה, שאת צריכה להילחם על הזהות שלך עם אגרופים באוויר?" בלי לפרט יותר מדי, הילדות שלי הייתה מלאה במאבקי כוח כואבים ומרים עם אחד מההורים שלי, התחושה הייתה שאני לא טובה כמו שאני, והדרך היחידה לא לאבד את החלומות שלי הייתה לעמוד מולו זקופה. זו בדיוק התנוחה הנוקשה שמשתלטת על הגוף שלי כשאני רבה עם רן. בלב שלי אני שוב ילדה שרוצים להכחיד את הצבעים שלה, מישהי במלחמת עצמיות עקשנית. "גם אני ככה", עינת אומרת, "אבא שלי ואני לא הפסקנו לריב, הוא שנא את הקעקועים והאיפור הגותי שלי. עם אמא שלי ההרגשה הייתה שאני חייבת להישאר איתה בבית ולטפל בה, ואני פחדתי כל כך להיבלע בתוך החדר החשוך עם הריח של התרופות, פשוט להישאר שם ולמות ביחד איתה. כמעט כל גיל ההתבגרות שלי היה מאבק להשאיר לי משהו מעצמי".
אני שואלת את עינת מתי יובל הכי מעצבן אותה. "כשהוא מסמס אליי על הבוקר", היא אומרת, "כאילו, תן לי לנשום דקה, להתעורר. ולפעמים משגעות אותי כל השאלות שלו, הנה, רק אתמול הוא התקשר לשמוע מה היה, כי חזרתי מהפסיכולוגית החדשה של הילדים, ובמקום לספר לו רק רציתי לצרוח עליו 'תניח לי, אתה מלחיץ אותי עם כל השאלות שלך, תן לי להיות בשקט עם עצמי קצת'".
זה מאוד מאפיין את האדם שמפחד לאבד את עצמו במערכות יחסים. האדם שמפחד לאבד את בן הזוג רוצה אינטימיות כמה שיותר סמיכה. רוצה לדבר, להתקרב, שהסקס יהיה עמוק וארוך ומלא ברגש אמיתי. אבל ההוא שמפחד ממחנק? הוא קצרן רגשי, סובל מאסתמה רומנטית. לא אכפת לו לנהל שיחת נפש, אבל לא ממושכת מדי, יותר מדי חפירה פנימה והוא מתחיל לנשום קצר, להרגיש שהוא חייב לברוח למחילה בטוחה בתוך עצמו.
"תמיד חשבתי שהחלוקה היא בסיסית יותר", עינת אומרת, "זה שאוהב יותר וזה שאוהב פחות. וזה ייסר אותי כל כך עם יובל, כי כל הזמן פחדתי שאני פשוט לא אצליח לאהוב אותו כמו שהוא אוהב אותי". "ממש לא ברור מי מכם אוהב יותר", אני אומרת לה, "היית צריכה לראות איך חייכת קודם כשתיארת לי אותו". וזה נכון, כי זה מביניכם שרודף ומסמס המון ותמיד נמצא? הוא לא בהכרח עושה את זה כי הוא קדוש מושלם שאוהב יותר, זה פשוט הפחד שלו שיעזבו אותו שגורם לו להיצמד כמו ולקרו ולא להרפות מבן הזוג. וזה שהשני צריך שעתיים לבד בבוקר לפני שהוא כותב סמס בוקר טוב? זה לא אומר שיש לו לב מקרח, רק שהוא חייב כמה דקות של ספייס, רק ככה הוא יכול לחזור ולאהוב. "והנה היופי", אני אומרת, "לפי מה שפרל אומרת, כמעט בכל זוג, גם זוגות נהדרים של 70 שנה ביחד, יש אחד כזה ואחד כזה". "לא הגזמת, 70 שנה", עינת אומרת, ובקול שלה אני שומעת את ההקלה שמותר לה להישאר עם הגבר הכי לא עצלן והכי נדיב שיצא לה להכיר.
