עונש / לאפרים קישון היה משפט: “איבדנו את התקווה, אסור לאבד את הייאוש". ובגרסה העדכנית של חיינו רצה לומר שכנראה התרגלנו לחיות עם הייאוש ולהתנהל מולו כמו לחמניות במכולת. יום קונים, יום לא. יום יבש, יום טרי. יום אסל, יום בסל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
ואכן עובדה שהמון אנשים נסעו להתייאש ביוון, או בכרתים, או בפסטיבל הסרטים בירושלים. כולם מלבד טיפוסים מסורים כמו איתמר המתוק שעובד איתנו, שעדיין מגיע להופעות (השבוע היינו בלייב פארק ראשון) ואז חוזר לחיות חייל ומפקד עזה, שהיא כבר כבר שמונה חודשים צור מחצבתו הנלחמת.
היורו החל להתעורר (אנגליה, בלינגהאם, מספרת סטייל שלמה לוי הישן). ורק אי שם בלב שאלנו מה יהיה אם תתחיל מלחמה נוספת בצפון. מילא אנחנו, אבל מה יהיה עם הילדים שסף החרדה שלהם עלה? (א' החלה להשתין בלילה במיטה). ועוד שאלה, אם תמיר סטיינמן עזב את תפקידו בדרום, אז האם יעלה עם קושמרו צפונה כשחלילה יקרה מה שיקרה? אישית הזמנתי טי-שירטס מאמריקה וכשהמשלוח התעכב תמהתי אם זה קשור להתעכבות המשלוחים הצבאיים, כלומר עונש?
הזמנה / "האמת שלא נפגשנו מעולם", עניתי למי ששאל אותי אם הכרתי את אדם. מותו של אדם (חיים כהן) הוא כאב גדול לאדמים שאהבו אותו. מה שכן, יומיים לפני מותו ביקשו אותי להשאיר לו הודעה. "הוא אוהב אותך", אמרה מי שאמרה. אבל הוא כבר היה בלי הכרה. והאמת, ליבי (ליבנו) נשבר על האיש, מענטש, זמר אנושי שניצנץ פעם ככוכב-על בשמי הארץ. אז בכינו עליו.
ואז יום למחרת הההופעה הרוטטת והחמה של הלהקה ושלי באמפי אשדוד לפני שבוע לעיני 5,000 איש, התקשרה אליי אחותי נאוה בחלום וביקשה שאבוא לבקר אותה בבית הקברות ולדווח על מצב האומה ומה היא מפסידה. ומיד הצטרפו הוריי (שהקשיבו תמיד לשיחות שלנו) וביקשו: "תנצל את העובדה שאנחנו גרים בסמיכות ובוא גם אלינו".
אז עליתי על אופניי ונסעתי אליהם. וליד הקבר של אבי שהוציא בזמנו ספר אוטוביוגרפי בשם "דווקא ציוני" סיפרתי לו על הנעשה בארץ. ואיך אנחנו חיים בתחושת מכירה פומבית של ערכינו הישנים. ושיש פה קורבנות, וחטופים, ושהנוף בארץ ממש השתנה.
הנוף שהשתנה / "למה אתה מתכוון בהִשתנות הנוף?" שאל אבא בהתרגשות.
"שנייה אבא", עניתי והנחתי אבן על הקבר, כמנהג אנשי המקום, כדי שיירגע.
"בהשתנות אני מתכוון שאנחנו כבר לא יכולים לשיר בשקט ובשלווה את המילים 'ליל גליל, לילה ליל' של אלתרמן וזעירא".
"כלומר?" שאל אבא שלא הבין עדיין.
"כלומר חצי גליל מפונה מאנשים. וכטב"מים של חיזבאללה יורדים עליו (ליל כטב"ם, ליל כטב"ם, היה בטח אלתרמן כותב)”.
אבא חטף שוק. אבל התאושש ושאל "מה זה בכלל כאטבט"בטאם?" סירס את השם. "כטב"ם", תיקנתי אותו, "זו המצאת מלחמה חדשה. הוא קטנצ'יק, טס לבד ומתפוצץ על הראש".
"כמו ציפור שמתפוצצת?" ניסה להבין.
"כן, רק יותר כמו מטוס קטן שמתפוצץ".
"ותגיד, אתה עוד זמר?" שאל אבא. "אז תשיר לי בבקשה את ‘ליל גליל’ כדי שאיזכר". ואני שרתי לו.
"כל הכפר שוקט, רוגע שבו שבו עדרים.
אל הדרך לי אצאה, ועיני אל ההרים.
על הרים שוכן הליל, ערפל מלא הגיא,
שר הרוח: אביגיל בואי בואי אחריי.
ליל גליל, ליל גליל, רוח בא קל קליל".
אבל מי היא אביגיל שבשיר? שאל אבא כרכלן מן היישוב. אז ביררתי וגיליתי שהיא או אחת שניהלה קשר רומנטי עם נתן אלתרמן, או אחייניתו, בת אחותו לאה.
"ומה עם אנשי החליפות והעניבות?" שאל אבי שהיה פעם פוליטיקאי.
"הכוח שלנו לא מגיע מהם", אמרתי.
רגעים מטלטלים / היה רגע שובר לב בהופעה באשדוד בשבוע שעבר. שרון נגארי, אמא של נריה שנפל בקרב, בכתה בכי מר כשהזכרתי את סיפור גבורתו, והקהל הרב מחא כפיים לזכרו ולכבודה. זה הנוהג החדש, הקהל נוהג לקום ולמחוא כפיים ולמחות דמעות לזכר גיבורינו. כך קרה שם גם כשהעליתי את זכרו של מישל ניסנבאום בן ה-59, שיצא ב-7 באוקטובר משדרות כדי לחלץ את נכדתו, נרצח ונעלם בעזה (עד שגופתו הושבה לפני מספר שבועות). מישל האצילי. נולד בברזיל, אהב קפה, סיפרו לי בני משפחתו שנכחו בהופעה. ועל קברו חרטו "בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר".
גילנות / ביידן אללה ירחמו. אני מחבב אותו. הוא כטב"ם ישן. איש אציל, וה"דונט" המקורי שלו היה קלינט איסטוודי מושלם, רק שעם הזמן הוא התמסמס ונהיה קלאמזי כמו וולטר מתאו. "אני לא אוהב להתעסק בגילנות, אבל יש השלכות לגיל", אמר לי פעם ראש ממשלה ישראלי ותיק. מה ההשלכות? "שאתה לא זוכר באיזה גיל אתה, ועושה מעצמך צחוק", ענה.
"אז מי ומה יהיה אצלכם בסוף?" שאלה אחותי שטרם השתחררה מהדאגה למשפחתה ולארצה גם שש שנים אחרי מותה. אישה קטנה, אמיצה ומתוקה שכמוך, אמרתי. תירגעי ונוחי בשלום על משכבך.
כנסת שש / שקענו במלחמה ודיבורים. הפאנלים בטלוויזיה התמלאו. עוד ערוץ ועוד דיבור ועוד ברבור ואפילו עוד שחרור מחבלים ועוד הבלי הבלים. וביניהם המון נורות אזהרה שנדלקו על חיינו.
"ותגיד", אמרה אחותי לפתע, כאילו הבחינה מלמעלה מה נעשה אצלנו למטה. "עדיין תורתם אמנותם?"
"הם אומרים שהכי קשה זה לוותר על תענוגות החיים וללמוד את התורה הקדושה כל הזמן, ואינם יודעים מה זה לוותר על משפחה ובית וחבר'ה, וילדים ואהבה ולימודים ועבודה, ולצאת להילחם. ולצערנו לפעמים להיהרג", עניתי.
וככה שוחחנו הוריי, אחותי ואני עד שהשמש כבר קפחה על ראשי. וכמה שניסיתי לא הצלחתי להעיר אותם אפילו בנשיקות, ורק חשבתי שכיוון שעוד נכונו לנו המון ימים מורכבים במרוץ המכשולים הזה, אז הביקור עודד את רוחי המיואשת.
"עוד נמשיך לספר את קורות הארץ ולילות גליליה", הבטחתי להם, "רק תתפללו עלינו מלמעלה. על החטופים, וההרוגים, והנלחמים, והמפונים".
"אפרופו ייאוש, תיזכר במשפט 'אל תתייאש, עשן כנסת שש'", ניסה אבא להתבדח (הוא פעם חטף הרעלת ניקוטין מרוב עישון). ואני צחקתי בעיקר מהעובדה ששכח שאני כבר לא מעשן שנים, שאין כבר סיגריות בשם הזה כנסת שש, רק כנסת ישראל על כל פרצופיה השונים והמשונים.
משפטים מקומיים / "נשארו לך ‘לפפונים?" שאלתי את הירקן בשכונה.
"הם עזובים קצת", אמר, "הזוועות שקרו לנו הכריעו אותם".
אבל זה לא שינה לי כלום. כי אסור היה לוותר על הייאוש גם במלפפונים. אז קניתי כמה עזובים ירוקים והתיישבתי לאכול. ואז תוך כדי קריאת העיתון עפו לי מול העיניים כל מיני משפטים מקומיים כמו תכף מלחמה בצפון, מנהל בית החולים הארכי-מחבל שוחרר, המילואימניקים מותשים, בצרפת כאוס, שווייץ תיקח את היורו, או לא נתגייס גם אם נמות וכמובן הדלפות, חליפות וטינופות.
סיימתי לאכול. ציפור ולא כטב"ם נחתה בחלון, ואני התכנסתי, וזימזמתי כמו צוללת אבודה מתחת למים את “ליל גליל, לילה לי”, שכבר לא יצא לי מהראש ואיים למוטט לי את היום.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.24
