ספרו האוטוביוגרפי של אורי אורלב "משחק החול", העוסק בילדותו בימי השואה, נפתח בהתלבטות: איך לענות לבנו הצעיר ששאל אותו כיצד שרד את המלחמה? אורלב בוחר לספר לו על משחק נבואה מילדותו, שבו הילד המנבא משליך שוב ושוב חופן גרגירי חול, חוזר וקולט אותם על גב ידו, ומספר הגרגירים הנותרים לבסוף הוא מספר הילדים שיהיו לחברו השואל. "לקחתי את בני לארגז החול והראיתי לו איך משחקים... הסברתי לו שהגרמנים 'זרקו' אותנו כל פעם באוויר... אנשים רבים מתו, אבל אנחנו - כלומר אחי ואני - חזרנו ונפלנו תמיד למקום מבטחים".
הבחירה של אורלב במשחק ובדמיון ככלי לעיסוק בשאלות קשות ומכאיבות חוזרת כמוטיב מרכזי ברבות מיצירותיו לילדים. בניגוד לסופרים רבים שעושים שימוש באלמנטים הללו כציפוי סוכר המאפשר להגיש לילדים את הנושא המר בצורה מעודנת, אורלב עוסק בהם מתוך שיח כן עם קוראיו וללא טשטוש, בהבנה עמוקה של תפקידי הדמיון והמשחק בעולמו של הילד והיותם חלק משמעותי מחיי הנפש שלו ומהאופן שבו הוא חווה ומעבד. ספרו "חיית החושך", שרואה עתה אור מחדש, הוא דוגמה מאלפת להבנה הזו, שהפכה אותו לאחד הקולות המשמעותיים ביותר בספרות הילדים הישראלית. הילד, גיבור הסיפור, מתמודד עם חיית החושך שמסתובבת בחדרו בלילות ומפחידה אותו. ההתמודדות עם פרסונליזציה של האפלה או הפחד, דמות מפלצתית חסרת שם או צורה מוגדרת, מעסיקה ילדים רבים וזוכה לעיסוק רב בספרות הנכתבת עבורם, ביצירות נהדרות כמו "פחדרון בארון" מאת מרסר מאייר, "איתמר צייד החלומות" של דויד גרוסמן ועוד.
בעוד מרבית הסיפורים הללו מסתיימים בירידת כוחה של האפלה, החלשתה או הגחכתה, אורלב נוקט גישה שונה: הספר נפתח אמנם בהתמודדות עם הפחד מחיית החושך, אך במהרה עובר למערכת יחסים מורכבת בהרבה, ידידות אמיצה שיש בה שני סובייקטים בעלי כוחות ויכולות שתומכים זה בזה, מזינים זה את זה, לעיתים מסתכסכים ונאבקים, אך תמיד משלימים זה את זה. ההשלמה נובעת מכך שעם התקדמות הסיפור החיה משנה תפקיד ואיננה מהווה עוד פחד מהחיצוני הלא-ידוע והלא-ברור, מחוסר השליטה הילדי מול העולם, אלא הופכת לחלק אינטגרלי מנפשו של הילד. כך, את הטקסיות שביחסו לחיה - זמנים ומקומות קבועים שבהם היא חזקה יותר, חלקי גוף שמותר לה לתפוס וכאלה שאסור, לחשים והשבעות להתגוננות מפניה ("אור-אור-אור עליך, לא תיכנסי!") - מחליפים סיפורים מפורטים על מקום מוצאה, רגשותיה ומחשבותיה, וכן זהות/הזדהות המאפשרת לילד פרספקטיבה שונה והזדמנות להתפתחות: "החיה שלי חשבה שהביצים באות מבית החרושת לביצים ואת החלב עושים כשמערבבים מים עם אבקה לבנה. כשהייתי קטן גם אני חשבתי כך". או: "... כשהסברתי לה את כל הדברים האלה, עלה פתאום בדעתי שאולי היא בכלל לא יודעת מה זה 'סוס', מה זה 'העיר העתיקה' ומה זה 'יהודית'".
איוריה החכמים של מעיין גלילי למהדורה המחודשת מעניקים תוקף ויזואלי למעבר מיחסים של מאבק לדינמיקה מורכבת יותר: בתחילה האינטראקציה בין האור לצל, בין הילד לחיה, חדה ודיכוטומית, ושיאה באיור שבו אלומת פנסו חותכת בחדות את החושך שלה. אולם בהמשך האלמנטים המנוגדים מתחילים להתערבב ולעטוף זה את זה בתנועות ובטקסטורות רכות יותר, עד לאיור מחוץ למקלט השודדים שבו הילד הופך לחלק מהחושך בעצמו.
ההתיידדות עם החיה, ובעצם עם פחדיו וחולשותיו שלו, מאפשרת לילד לצלוח קו שבר בחייו, כשאביו נהרג במלחמת יום הכיפורים. אורלב מספר את האירוע באופן מבריק: לא כמוקד ראשי בעלילה, אלא כחלק מהרצף התודעתי-סיפורי של הילד - בחירה שלוכדת בדיוק רב את המקום הלא-היררכי שתופסים אירועים גדולים וקטנים בעולמם של ילדים, ואת האופן שבו דמיון ומציאות משמשים כשני רבדים מובחנים אך בעלי משקל דומה בחיי הנפש שלהם. בזכות כפל המישורים הזה הילד יכול להמשיך לקיים שיח עם אביו וכך לעבד את האובדן, להמשיך בחייו ואף להסכים לקבל לתוכם את בן זוגה החדש של האם. היכולת הזו מאפשרת לו גם לצאת מתוך עצמו, להיות ער לסביבתו ולהשיב לה סדר, שליטה וביטחון שאינם טקסיים ומדומיינים כי אם מציאותיים לגמרי: בעזרת החיה הוא מביא ללכידתה של חבורת שודדים אמיתית. הדמיון לא מהווה בריחה או ניתוק מהמציאות, אלא מעניק תמיכה וכוח לפעול בתוכה, מסייע להטליא את שנקרע.
"חיית החושך", אורי אורלב, איירה: מעיין גלילי, הוצאה לאור: עם עובד, 69 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
