"כשאני בא לכתוב", טען פעם שלונסקי, "מתחילות המילים לבוא עליי כמו דבורים, ואני שוכח את התוכן ואני לא יודע מה הוא בא לומר". ייתכן שזהו דימוי מתאים גם לרושם שנוצר מקריאת "התמנון השבע", קובץ השירים השני מאת שני פוקר, שראה אור, כמו קודמו, בהוצאת הבה לאור ובעריכת עודד כרמלי. שלונסקי בעל היכולות הטכניות הווירטואוזיות, כתב במין שטף שנדמה כאשר קוראים אותו כאילו נוצר בקלות, תוך ריחוף מזומזם ולכוד, והיטיב לייצר נימה שהיא בה-בעת מתוקה ועוקצנית. השירה של פוקר, שנולדה בסוף 1992, גדלה ברמת-גן לאב טכנאי מקררים ולאם מנהלת בחברת ביטוח, למדה במגמת תיאטרון בבית הספר התיכון ועברה לתל אביב אחרי הצבא, בין היתר כדי ללמוד ולתרגל ספרות באוניברסיטה - ייחודית גם ביחס לשירה שנכתבת ומתפרסמת כיום בהמוניה, מאות ספרי שירה בשנה, וגם באופן שבו היא מייצרת לעצמה את הפואטיקה שמתאימה לה.
פוקר משמיעה קול מובחן, שמכוון אל מרכזיות תרבותית. אולי גם אצלה המילים הן להקת צלילים שאורבת לתודעה של הקוראות שלה, דבורים עמלניות ומהירות מחשבה, שנראות לכאורה כאילו הן לעולם לא תנמכנה גובה, אבל בעצם ממוקדות מטרה ובמשימה ברורה לשוב ולהיעלם במעמקיה של כוורת כדי לייצר עוד דבש. העושר והמלאות, המודעות העצמית שאינה נכבית לרגע ותחושת המשימתיות של פוקר גורמים למשוררות מצטיינות אחרות, ילידות העשור הקודם לה, כמו למשל אלכס ריף או תהילה חכימי, להראות כמו קולות של דור שירי שונה לחלוטין.
ספרה הראשון "מחצית חביוני", שראה אור לפני חמש שנים, הוקדש למורות שלה, שלטענתה ראו אותה ברור, וכלל שירים בעלי תנועה כפולה: השתוקקות והימנעות, התבגרות וחזרה לבית ההורים, הכרה והתנכרות. "הלשון בקובץ השירים הזה יפה ומסחררת", כתבה אורית נוימאיר-פוטשניק, "אך לעתים גדושה מדי, מתחכמת מדי. לעתים קשה לאחוז בזעקת התשוקה החשופה בתוך שובל המילים המתערבל".
הספר החדש גדוש בשירי אהבה בעלי אופי סיפורי, אבל עולה כי פוקר מחביאה בתוכם כמו תיאורטיקנית את מחשבת הספרות שלה, ומעניקה לקוראות שלה מפתחות קריאה לא רק לשירה שלה, אלא ליצירות ספרות בכלל. בד בבד עם התקבלותה כמשוררת, שזכתה, בין היתר, בפרס רמי דיצני לשירה, היא מציגה את עצמה כאשת ספר שקל לדמות לתמנון רב-זרועות: מבקרת ספרים בעיתון "הארץ", מפרסמת סיפורים קצרים, בעיקר בגוף ראשון, ערכה מן העיזבון של יונה וולך, לצד כרמלי, הופיעה באירועי פואטרי-סלאם, למדה קולנוע והפסיקה, ובימים אלה משמשת כעורכת האמנותית של אירועי הספרות בבית ביאליק.
6 צפייה בגלריה
"השירה מאפשרת להשמיע עוד קולות ותדרים שהם לאו דווקא מציאות". שני פוקר
(צילום: אביגיל עוזי)
פוקר תתחיל בשנה הבאה את לימודי הדוקטורט בספרות. את התזה לתואר השני כתבה "על פיוטים של שלמה אבן גבירול מימי הביניים, ועל עיבודים שנעשו להם בכתבי היד בקהילות השונות לאורך ההיסטוריה. זו עבודה שהיא פילולוגית בעיקרה", היא מסבירה. נדמה שפוקר מתייחסת גם אל חייה הממשיים כאל יצירת ספרות. במבוא לספר היא כותבת, "יוֹם אֶחָד עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת/ וְעָבַרְתִּי לָמֶטָא-סִפְרוּת" [...] "לֹא לִכְתֹּב סְפָרִים —/ לִכְתֹּב עַל סְפָרִים!" ואמנם בעקבות המטא היא הופכת למתה, וההומפון אינו משחק משעשע. בפואמה אחרת בספר היא מתוודה על התאהבות באישה שמקצועה הוא עורכת ספרותית. היא רוצה להיות טקסט בידיה, שבה היא תתעכב על קוצו של יו"ד, ואני בכוונה אומרת "בה" ולא "בדוברת", כי אינני רואה סיבה להבחין.
האם יש הבדל בין החיים ובין הספרות?
"כן, בהחלט יש הבדל. אני חושבת שהבדיון, הדמיון והחופש הכרחיים לשירה כשם שהם הכרחיים לפרוזה ולפעמים אנחנו קצת נוטים לשכוח את זה. מישהו קרא את הספר שלי ושלח לי הודעה, שהוא מקווה שאני אהיה נאהבת, ולא היה לי כל כך נעים להגיד לו שבעצם אני בזוגיות כבר מלאנתלפים שנה, וכאילו שהרבה מהיצר והשיברון הוא יציר דמיון או יציר שירי יותר מאשר יציר מציאות גופא. השירה מאפשרת להשמיע עוד קולות ותדרים שהם לאו דווקא מציאות עצמה אבל הם מתקיימים בראש".
"אף אחד מבני משפחתי לא ציפה לסוג הרעב שנולדתי איתו"
ראיונות כאלה, לעיתים תכליתם לחשוף את האישה הממשית שמאחורי השירים, את הביוגרפיה שמאחורי הספר, אבל שירתה של פוקר מתנגדת לשעבוד כזה. אם מתעוררת מתוך השירים תחושה מציאותית, "הנה, זה קרה לה באמת", אז תוך כדי כך מתעוררת גם תחושה של אפשרות, שזה יכול באותה מידה להיות לא-היא, ובכלל לא-קרה.
לאחר שהייה, פוקר מפתחת את המורכבות: "זה נכון שכל השירה שלי לקוחה מהחיים ופועלת ביחס אליהם. העניין ש'חיים' הם דבר שלא ניתן לסמן את גבולותיו. שהרבה מהם מתנהלים בראשי בלבד. ולכן השירה במילים פשוטות, לפחות בשבילי, מאפשרת 'יותר חיים'. כלומר השירה לא רק מגיבה לחיים, היא גם בוראת חיים. אז לצורך העניין אני יכולה להגיד שבאמת התאהבתי בעורכת. אבל זאת התאהבות שקיומה בעיקר בעוד חיים, כלומר באפשרות הרטורית והמוזיקלית של השיר, עד כמה שהדבר נשמע מתקבל על הדעת. יש לי שיחות שלמות עם נמענים קונקרטיים דרך השירים - לעיתים לא החלפנו מילה במציאות, ולעיתים אני בכלל לא יודעת אם הם קוראים את השירים שלי או לא. אז השירה כל הזמן פוגשת את החיים אבל למעשה גם פועלת במישור שנותר מחוץ להם. וההפרדה הזאת חשובה מאוד בעיניי לחופש של השיר".
בשיר שכותרתו "אהבה", שהוא שיר קינה למערכת יחסים בין שתי סטודנטיות, המילים "את" ו"איתי" מנגנות בשיר ניגון נסתר של רצון שלא יוכל להתממש, ובכל זאת כן היה סיפור אהבה. בשיר אחר הדוברת מכחישה את חברי הילדות שלה, מוחקת את השמות שלהם ואז חשה חנק של בדידות. יש תמיד תנועה בין הימלטות להתקרבות?
"כן, וגם בין גילוי לכיסוי. זה משהו שהוא תמיד נוכח אצלי בשירה. בין סגפנות או בדידות לבין רצון להתרועע עם הבריות. אבל השירה, מבחינתי, זה האזור שלה. כלומר הרגע שבין הגילוי לכיסוי. הרגע שבו מתאפשר לי לומר משהו שהוא בהחלט מגלה, שהוא כמעט הדבר עצמו בצורה הכי ישירה שלו, ומיד אחרי זה להתכסות בחזרה".
התמנית לאחרונה לעורכת האמנותית של אירועי הספרות בבית ביאליק. האם אפשר לחגוג ספרות אחרי 7 באוקטובר? או במילים של שיר מוקדם שלך: "אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל הַבְּרוּטָלִי?"
"אני אגיד שני דברים: אחד זה שבית ביאליק הוא הדיי ג'וב שלי, כלומר יותר משאני ששה לערוך אירועים, אני בעצם ששה להתפרנס. אבל אני חושבת שאפשר, אני חושבת שמותר. אנחנו עורכים אירועים קטנים וזה נותן מקום לאנשים להרגיש שיש להם הווה קצת יותר רחב, לפחות לחלקם".
כמעט מתחבא בספר השיר "התמנון השבע", שכתוב בלשון רבים ואני קוראת אותו כנאום שמייצג דור להט"בקי. דור שמבקש לא ליפול תחת שום הגדרה, דור שמגלה שמאוחר מדי לשוב חזרה אל מקום שבו האנושי הוא לא רק ייצוג, אלא אדם. רביקוביץ אמרה לפני 60 שנה ש"המאפיין את תקופתי הוא שבדרך כלל לא טוב לנו, אבל גם לא די רע כדי שנרצה לפוצץ את העולם". את מזדהה עם זה?
"השיר הזה הוא דיון שמתנהל בראשי שנים. מול מה שאפשר לקרוא לו מדעי הרוח או השמאל האינטלקטואלי, שבאיזשהו אופן גם אני מדברת מתוכו. זה אמנם שיר שיש בו קצת יסוד אירוני ופרודי, אבל יש בו גם דיבור מתוֹך ולכן הוא בלשון אנחנו. אני חושבת שזה גם שיר ביקורתי. יש לי השגות כלפי מהלכים מסוימים במדעי הרוח, או בתוך לפעמים גם החוגים לספרות שקצת הפכו את הספרות למאורע שולי יותר, ואני חושבת שזה גם משהו שהדור שלי שואל אותו. יש לי פתאום חברים שהולכים ולומדים קבלה ואני אומרת לעצמי, רגע, מה הסיפור הזה? מה זה הטרנד הזה? נראה לי שזה איזשהו רצון להבין או לחשוב את תופעות העולם לא רק דרך המכניזם הפנימי, שזה בדרך כלל מה שניתן במדעי הרוח. יש צימאון לסוגים נוספים של תודעה".
מה מעניין אותך במיוחד בלימודי הספרות?
"אני לומדת ספרות וכותבת על ספרות כי אני מוכרחה להרגיש שאני פועלת בתוך שדה. בתוך מסורת. ולכן אני גם מאמינה בביקורת ולא מפחדת מעימותים. אני מאמינה, כמו הרולד בלום, שיצירה חזקה יוצאת ממה שהוא מכנה 'קריאה מנכסת חזקה'. קריאה כזאת חייבת להיות אמביוולנטית. אתה לא יוצר קשר אינטימי עם משהו אם אין לך אמביוולנטיות איתו. יש לי אבות פואטיים שאני רוצה להתעמת איתם בעיקר כי אני אוהבת אותם מדי. ולכן אני חייבת לערוך פירוש יצירתי משלי במעשה היצירתי שלהם. לא רוצה להרוג אותם. רוצה להיות מופרה מהם. ללא דינמיקה תוססת התרבות והיצירה נחלשות. אני חושבת שהדור שלי, משוררים וכותבים בני דורי, מעלים קצת את הרף ואני שמחה על כך שיש קצת מיאוס בכך, שתרבות היא רק ליטופים. במחשבה שהכול שווה. בטענה, שכל שירה היא טובה בדרכה".
במעגל הפנימי של משוגעי השירה את מוכרת כשם בולט וניכר. היית רוצה להיות מוכרת בקרב קהל רחב יותר?
"התשובה היא כן. חד-משמעית הייתי רוצה להגיע למעגלים רחבים יותר. הייתי רוצה לדבר עם יותר אנשים. יכול להיות שאני לא כותבת את השירה הכי מתאימה, אבל אני חושבת שבשביל לדבר עם מעגלים רחבים יותר צריך לכתוב טוב פרוזה".
היית ילדה תולעת ספרים?
"לא ילדה תולעת ספרים, אבל כן שירה, כלומר וולך בתיכון ורביקוביץ בתיכון, וכאילו השירה הייתה שם ואלתרמן, ויש לי פטיש אדיר לזמר עברי. יש לי ידע מטורף בתחום הזה".
באיזה בית גדלת?
"גדלתי בבית שאפשר לשייך למעמד הבינוני. אבא ואמא שלי התחילו בלי גרוש אבל עבדו קשה ובסופו של דבר אני ואחותי גדלנו בלי שחסר לנו דבר. את האהבה לספרות קיבלתי מהם. והרבה גם מסבתא שלי, שנפטרה בשנה האחרונה והייתה האדם הכי קורא שאני מכירה. אני חושבת שההורים שלי די מופתעים מזה שלקחתי את זה ככה רחוק. הם גם גאים, אבל אני חושבת שאף אחד מבני משפחתי לא ציפה לסוג הרעב שנולדתי איתו. ההורים שלי שמחים, אבל תמהים לפעמים מאיפה זה הגיע. תמיד רציתי להיות יוצרת, תמיד רציתי לעשות משהו, לא בדיוק הייתי מחווטת על מה, אבל היו לי שאיפות מאוד גדולות דווקא גם כילדה".
ברשימה שפירסמת פעם הבחנת במודוס לכתיבת שירה, שעוסקת בתכנים פוליטיים. מודוס לא דיכוטומי, שירים שהמסר שעולה מהם יכול להיות סותר, שיש בהם הומור. את מדברת בשירייך על פעולה של "להכניס את השם לשיר", כלומר לא להדחיק ולייצר אמירה פוליטית. האם הספר הזה יותר פוליטי?
"כן. הספר הזה הוא במובהק יותר פוליטי מהספר הקודם. הוא עוד לא מספיק פוליטי וגם היו שירים פוליטיים שלא נכנסו, בשל טעמו של העורך. אבל כן, ללא ספק זה משהו שהשירה העברית צריכה לקחת עליו יותר אחריות, ואני חושבת שהיום אין משורר פוליטי חשוב בישראל. אפילו לא אהרן שבתאי. אולי הכי חשוב היה אבות ישורון, זה מישהו שהעז לטבול את ידיו בתוך הלכלוך הזה. כרגע אני לא רואה מישהו כזה".
היית עולה לשאת דברים בעצרת בקפלן?
"זו שאלה רגישה. זו שאלה מעניינת. אני בן אדם שמתקשה מאוד להחזיק שלט ביד, וזה משהו שהוא יותר קרוב ללקרוא שיר בקפלן. אני חושבת על שירה פוליטית כעל שירה שתפתח דמיון חדש ביחס למקום הזה. אבל באופן אישי כנראה שלא הייתי מקריאה שיר".
היית כותבת במיוחד ולא היית עולה לקרוא את זה?
"לא הייתי עולה לקרוא. לכתוב במיוחד ולכתוב בהזמנה זה משהו שאני עושה דווקא בחפץ לב. יש לי להט כתיבה ואני כותבת המון ואני בן אדם שחושב תוך כדי כתיבה והדברים מהסוג הזה, אבל לכתוב זה משהו אחר מאשר לקרוא את זה על הבמה. אני עושה את ההפרדה".
את חלק מחבורה ספרותית, האם את מרגישה שאת נבלעת בה או שדווקא בזכותה את בולטת?
"גם וגם. אני לא חושבת שאני נבלעת, ומטבע הדברים שאני עובדת עם עורך אחד אז יכול להיות שצדדים אחרים כבר פחות ניתן להם מקום כי יש איזה קיבוע לאיזה משהו מסוים, נגיד, שעודד אוהב סוג מאוד מסוים של השירים שאני כותבת. אבל החבורה הזאת היא גם אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, כי היא נתנה לי מקום להתנסות ולהתגבש. הספר הראשון שלי בעצם יצא לפני שבכלל הבנתי או רציתי להוציא ספר. הלכתי אחרי עידודו של עודד והוא יצא ומאז - זה שיש מקום להתנסות בו ולפרסם בו באופן קבוע זה משהו שהוא מאוד חשוב, וגם נדיר".
זה ספר יפה, אבל את רגילה כבר שאומרים עלייך שאת כותבת מאוד יפה. היית מעדיפה שיגידו משהו אחר?
"כן. הייתי רוצה שיגידו עוד דברים. אני לא חושבת שאמרתי את המילה האחרונה בספר הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
