היורו הנוכחי לא התעלה לרמה גבוהה, גם לא במשחקים של הקבוצות הגדולות עם הכוכבים הגדולים. קח למשל את צרפת, שעלתה לחצי הגמר כשהיא לא מבקיעה אף שער שדה. היא ניצחה בפנדלים. וזו קבוצה שיש בה כוכבים של מיליוני דולרים. אמבפה, דמבלה, קאנטה - וכל אלה לא הבקיעו אף שער שדה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ראיתי כמעט את כל המשחקים ביורו הזה, והגעתי למסקנה שהכדורגל היום הרבה יותר מהיר, הרבה יותר חזק, אמור להיות יותר יפה לעין. יש טכניקה גבוהה לשחקנים, אבל צריך שיהיה גם אופי לקבוצה. גיאורגיה הייתה חמודה, היה לה איזשהו חן, אבל הפסידה בשמינית הגמר. כשאתה אוהד קבוצה שלא מצליחה, אתה לומד להפסיד, לומד להיות מאוכזב, לומד להיות לוזר. בארץ אני אוהד את בני יהודה, ואנחנו בליגה השנייה. ירדנו ליגה.
אני חולה כדורגל מאז שאני זוכר את עצמי. פעם אפילו עבדתי בזה. זו הייתה חברה מסחרית שמנתחת משחקי כדורגל, ואני הייתי יושב ארבע שעות כדי לנתח מחצית אחת של 45 דקות. מנתח כל פעולה של כל שחקן.
בכפר הילדים 'נרדים' בערד, שבו גדלתי, היינו צריכים להעלות הצגות בחגים ובבת-מצווה/בר-מצווה. לכתוב את הטקסטים ואת המוזיקה, להכין את התלבושות, לשחק - הכל. זה היה אירוע. בכיתה ז' הלכתי לחוג תיאטרון שהיה ברמה גבוהה. המורה, מיכל יהודה, הייתה פריקית של חנוך לוין, אז זה היה החומר שהתעסקנו בו, וגם בשייקספיר ובמחזות גרמניים. היא אישה מבריקה, פרסונה בערד בתחום התיאטרון, ועד היום אני בקשר איתה.
אני מצלם עכשיו סדרת דרמה על הפנתרים השחורים וחושב שבזמן אמת הייתי מצטרף לתנועה, גם כלוחם צדק וגם כמזרחי. כשהייתי ילד לא היה עניין של אשכנזים מול מזרחים, זה לא משהו שהתעסקתי בו, לא הרגשנו את זה בערד. מצד שני, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהייתה פה אפליה עדתית, ואם לא היו נלחמים בה, היא הייתה נשארת עד היום. עדיין יש שאריות של אפליה פה ושם. עדיין יש לאנשים דעה קדומה על מזרחים, וצריך להילחם בזה.
כשחקן ממוצא גיאורגי-טורקי הרגשת קיפוח?
אולי הייתי בצד השני, של האפליה המתקנת. ברוך השם, אני עובד, מה שאומר שבשנים האחרונות נכתבים בארץ תפקידים למזרחים, והרבה. אף פעם לא חשבתי שאם הייתי אשכנזי, היה לי יותר קל, אבל ברור שבשנות ה-70 היה עדיף להיות אשכנזי.
ברגע שאתה משחק אדם מכוער, זה מסיר ממך אחריות לגבי המראה שלך. אתה לא צריך להיות עסוק באיך שאתה נראה. מה גם שבכיעור יש משהו אנושי, משהו לא שלם, משהו פצוע. ריצ'רד השלישי הוא דוגמה טובה לזה, ואני חולם לשחק אותו, אבל לא בגלל הכיעור, בגלל הטקסטים. זה טקסטים חבל על הזמן.
יש עוד תפקידים שאתה חולם עליהם?
יש משהו שאני כותב עכשיו.
ותפקידים שאתה אומר, חבל שלא אני שיחקתי אותם?
'נהג מונית', 'פני צלקת', 'פורסט גאמפ', עוד תפקידים אצל סקורסזה וטרנטינו שאני מאוד אוהב. קראתי עכשיו שטרנטינו ביטל את הסרט שהוא רצה לעשות באמריקה, אז אני אומר, אולי הוא יעשה משהו בישראל עם הכוח המקומי, ואז אולי יקרה נס ואני אשחק בסרט שלו. ברור שזה חלום. מי לא רוצה לשחק אצל טרנטינו?
שיחקנו יחד בטלנובלה "בובות", ואני הייתי בתפקיד הארוס שלה. היא הייתה אז בתחילת דרכה, חמודה, סקרנית, מאוד אינטליגנטית. הייתה בה תמימות יפה, מעבר לזה שחיצונית היא מאוד יפה. אני מאוד שמח על מה שקרה לה מאז. היא יודעת לנהל את עצמה, ושחקניות יכולות ללמוד מהדרך שהיא עשתה. לא העליתי על דעתי שהיא תגיע להוליווד ותצליח ככה. אני מניח שגם היא לא, שזה הפתיע גם אותה.
ברזומה שלך יש הופעה עם שחקנית ישראלית נוספת שעשתה קריירה בינלאומית.
עם שירה האס עשיתי את הסרט "מראות שבורות". גם היא הייתה אז בתחילת דרכה. שתיהן נשים חרוצות, שמוציאות מתוכן את המקסימום, שנותנות את כל כולן, מעבר לכישרון שיש להן. ושתיהן מתמודדות עם הרבה לחצים.
במשחק אתה יכול להשחיר את עצמך קצת, להשחיר את הנפש. אפילו התנועות הפיזיות יכולות להזיק. מספיק שאתה בוכה, ונכנס בך איזשהו עצב. כששיחקתי את קצב בסדרה 'אָלֶף', היו סצנות שהוראת הבימוי בהן הייתה להיכנס להתקף חרדה, אז זה נגרר.
זכית בפרס האקדמיה על התפקיד הזה, אז כנראה שהמאמץ היה שווה. אם היית נפגש עם קצב, מה היית אומר לו?
הייתי שואל אותו אם הוא אהב את הסדרה.
זה לא משהו שאתה חי אותו, אבל זה פוגש אותך בכל מיני סיטואציות. למשל, כשאני רואה הורים וילדים יחד. כשאני שומע על מישהו בן 30 או 40 שמאבד הורה, אני אומר שזה בטח קשה לו, כי הוא הכיר את ההורה שמת; משהו באמת נתלש ממנו. מצד שני, הוא הרוויח את ההורה לתקופה מאוד ארוכה, בניגוד אליי, שאיבדתי את שני הוריי בגיל מאוד צעיר.
תפקיד ההורים בחיי האדם הוא לתת לו ביטחון, לתת לו מענה, לאהוב אותו בכל מחיר. אהבה בכל מחיר היא משהו שחסר לי. אני לא יודע מי אוהב אותי בכל מחיר. אולי הכלב שלי.
בראיונות קודמים סיפרת שאתה בזוגיות.
כבר לא. זה נגמר.
ואיך חיי הרווקות?
אני כמעט לא יוצא מהבית, רק הולך לעבוד ויוצא עם הכלב. העבודה היא הדבר שהכי חשוב לי עכשיו. היא מצילה אותי מבדידות, ממחשבות, מדברים לא טובים. אבל אני מכיר את המצב הזה, להיות לבד. אין פה איזשהו חידוש. אני גם לא יודע להגיד אם זה טוב או רע.
יש לי אמנם שלוש אחיות ועוד אח למחצה, אבל מכיוון שלא היו לי הורים, הוגדרתי כחייל בודד. גם לא היה לי בית לחזור אליו. בהתחלה הייתי בשייטת, ובחופשה הראשונה נסעתי לכפר 'נרדים' עם נשק ועם המדים של השייטת. באתי לעשות דאווין. ואז אני מגיע לכפר, והכפר סגור. זה היה בחופש הגדול. ואני, אין לי איפה לישון, אין מי שיכבס לי את המדים, אין לי כלום. ישבתי מחוץ לכפר, התקשרתי לחבר בערד, והוא מיד אמר, "אני בא אליך". למשפחה שלו הייתה יחידת דיור, אז מיד שכרתי אותה, ואמא שלו כיבסה לי את המדים.
בסדרה "טיפול לילי", שעלתה עכשיו ב-yes, אני משחק חרדי שמנסה להתאבד. לא הייתי חרדי אף פעם, כך שהדמות רחוקה ממני, אבל אני מאמין שהרבה אנשים הירהרו במחשבה הזאת ברגע מסוים בחיים. זה קורה. גם לי זה קרה, שהרגשתי שסיימתי את תפקידי פה, שאין לי יותר מה להציע ואני לא רוצה להיות פה יותר.
מתי זה קרה לך? באילו נסיבות?
לא יודע, אבל זה קורה. יש את המחשבות האלה. אתה נורא מצומצם כשאתה רוצה להתאבד. המחשבה שלך היא לא רחבה, לא פתוחה, נסגר לך התריס. המטפל פותח לך את התריס. הוא אומר לך, "יש עוד חיים, המחשבה הזאת היא משהו רגעי, משהו שיחלוף".
המטפל שלך בסדרה הוא יוסף סוויד.
הוא חמוד, שחקן טוב, היה לנו אחלה חיבור.
גם הסדרה מקבלת ביקורות טובות.
עוד לא ראיתי אותה. הייתי בפרמיירה, אבל למחרת היו לי צילומים מוקדם בבוקר, אז הייתי חייב ללכת. באתי, עשיתי את הדאווין של אהלן-אהלן והלכתי. אני לא מתלהב לראות את עצמי על המסך. אני גם לא רואה מוניטור בזמן צילומים. אני ביקורתי ביחס לעצמי, בודק כמה אני בסיטואציה, כמה אני אותנטי, כמה אני מדויק. ואני יכול להיות מאוכזב מעצמי.
בכל יום יש איזשהו רגע של רגשות אשם על כך שאני לא אקטיבי בדבר הזה, שאני לא חייל. הייתי רוצה להציל אנשים, להילחם. אני בהחלט רואה מצב שאני הולך לצבא ואומר, "תנו לי נשק". בטח. הרי הייתי בדובדבן, אני יודע מה לעשות. הכל יכול לקרות כאן, המצב מאוד שביר, כך שאני רואה את עצמי עולה על מדים ולוקח נשק. אני מאוד מקווה שלא נגיע למצב הזה, אבל ברור לי שלא רוצים אותנו כאן. אנחנו חיים תחת איום תמידי. מדינת ישראל בנויה על זה. לכן פיתחנו את הצבא הכי טוב בעולם.
הוא עדיין הכי טוב בעולם?
כן. כל גוף עושה טעויות, רק שכאן זו לא הייתה טעות, זה היה מחדל. מאז 7 באוקטובר יש לי הרבה שאלות על מקומנו פה. אנחנו במלחמה קיומית, ואני לא יודע לאן זה ילך.
מה צריך לעשות?
בשלב ראשון, לייצר אמון בין מקבלי ההחלטות לבין העם ובין העם לבין עצמו. וצריך להתעסק יותר בעיקר. העיקר הוא לחשוב איך אנחנו משתפרים בתור מדינה, איך אנחנו חוזרים להיות אור לגויים.
מה קרה לנו? איך נהיינו ככה?
בגלל פוליטיקות קטנות, בגלל רצון של פוליטיקאים לייצר תתי-זרמים ולהשיג מנדטים.
מי צריך להיות ראש הממשלה?
מישהו ערכי, מישהו שיודע לקבל החלטות, שיודע לתת דוגמה אישית. הערכים האלה לא קיימים כרגע.
אז אני מבין שמיותר לשאול לדעתך על הממשלה הנוכחית.
כל מי שנמצא שם כרגע, דבק בו הכישלון.
הייתי בהרבה, ויש שם פוזה מגניבה. אני גם אוהב להתלבש יפה, אז כל פעם אני דופק חליפה יפה. הפסטיבלים האלה הם כמו חופשה מגניבה עם תבלין מיוחד של שטיחים אדומים וצילומים וכל הדאווין.
הפעם הראשונה שלי הייתה כשנסעתי לפסטיבל קאן עם הסרט "את לי לילה" לפני עשר שנים. הוזמנו לערב הפתיחה. אנחנו עומדים באולם הראשי, מגישים שם קוניאק, וגם אני שותה קצת. בסוף נשארנו שם אחרונים עם המנהלת של הפסטיבל. אסף קורמן, במאי הסרט, ולירון בן-שלוש, התסריטאית והשחקנית הראשית, ניסו להזמין אותה להקרנה שלנו. אני הייתי טיפה בגילופין, בראש טוב, אז פניתי אליה. אמרתי, "תסלחי לי...", והם אומרים לי, "שתוק, יעקב! שתוק! שתוק!" בכל זאת, אמרתי לה, "השמלה שלך נפלאה, את נראית מיליון דולר", והיא התלהבה ואמרה, "עכשיו אני אזכור את הבחור הצעיר שהחמיא לי, ואבוא לראות את הסרט שלכם". והיא באה. זה לימד אותי שפוליטיקלי קורקט ונימוסים לא תמיד עוזרים. לפעמים כדאי לשבור את זה.
ההתחככות הזאת בזוהר מפתחת פנטזיות על קריירה בחו"ל?
פנטזיה יש, אבל זה לא משהו שאני אעבוד בשבילו. אני לא אעבור ללוס-אנג'לס לנסות את מזלי.
היינו אמורים לצלם עכשיו עונה חדשה, גם היה תסריט, והכל נעצר מאז 7 באוקטובר. הבנו שאי-אפשר לעשות משהו שלא קשור למצב. אבל הסדרה תימשך. זה ייקח זמן, אבל תהיה עונה חמישית.
בכל פעם שאני שומע שנהרג חייל, זה מחזיר אותי לצבא, לשירות בדובדבן. אני מאמין שכל המדינה שלנו נמצאת בפוסט-טראומה, וגם אני, אבל אצלי זה לא ברמה גבוהה. יש אנשים שלא יכולים לנהל את החיים שלהם, שלא יכולים לצאת מהבית. אצלי זו לא צלקת אלא רק שריטה עמוקה. הייתי במוקדי חיכוך, אני יודע איך זה נראה, אני יודע מה זה אומר שיורים עליך, שבאים להרוג אותך, אתה מקבל צלקת במקרה החמור ושריטה במקרה היותר-קל.
איך זה משפיע עליך בחיי היומיום?
אני לא ישן טוב, וכשאני יושב בבתי קפה, אני ער לסביבה. מדמיין סיטואציות מסוימות וחושב מה יקרה אם.
השריטה הזאת פגשה אותך ב-7 באוקטובר?
לא, כי מה שאני עברתי בצבא מתגמד לעומת מה שקרה עכשיו. הטבח, האונס, האכזריות הזאת - זה לא באותו קנה מידה בכלל.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
