עיתונאי מוביל, או מוביל שמתיימר להיות עיתונאי, עם מאות אלפי עוקבים ותוכנית יומית, מתיר את דמה של היועמ"שית ברשת החברתית. ככה, שחור על גבי לבן. ועוד בכיף, בעליזות. כי ינון מגל תמיד נשמע ונראה שמח. ניכר שטוב לו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
בשבוע שעבר, בעקבות קביעתה של היועמ"שית שהליך מינוי הולם לתפקיד נציב שירות המדינה אמור להתבצע על ידי ועדת איתור בראשות שופט ולא על ידי האינטרס האישי של ראש הממשלה, העלה מגל סדרת שירי הייקו חביבים: "גלי, אנחנו מחכים לך עם חבל התלייה"; "נמחה את זכר בהרב-מיארה"; "גלי בהרב-מיארה היא בוגדת"; "גלי בהרב-מיארה היא רוצחת המונים". אחרי כל משפט כזה הוא לחץ אנטר, שורה חדשה, וכתב את המילה: "בדיקה".
הוסבר לי שזו הטרלה. מגל קושש מרחבי הרשת אמירות שכוונו כנגד ראש הממשלה והִפנה אותן לעבר היועמ"שית. לא ראיתי את הציוצים המקוריים, אני מאמינה שהם קיימים, אבל כן שמעתי את כלתו של יורם מצגר, שנחטף ונרצח ברצועת עזה כשהיא זועקת באחת ההפגנות: "ואם הם לא יחזרו, אנחנו מחכות עם חבל תלייה. זה מה שמגיע לכם, אתם מחריבים לנו את הבית ואת הילדים ואת העתיד". עכשיו, אני לא רוצה להגן על שום אמירה שקוראת לרצח, גם לא של מי שהופקרה על ידי השלטון, ואני גם לא מעוניינת להסביר מה ההבדל בין אדם מוכה צער לבין עיתונאי שבע, אלא רק לעמוד על רמת ההשפעה, על האחריות ועל הנבזות.
ראש הממשלה הוא לא רוצח המונים. מותר לומר שבעטיו, באשמתו, כמי שאחראי על ההגה, על הקונספציה ועל מינוי הבכירים שעליהם הוא זורק כעת את האחריות, נרצחו המוני ישראלים; אבל הוא לא רוצח, ודאי שלא. גם לא בוגד. העניין הוא שגם היועמ"שית לא. היא אפילו לא שמאלנית עוכרת ישראל (מי שיתעמק בביוגרפיה המשפטית שלה ימצא הגנה בלתי מתפשרת על מבצעי צה"ל ונגד תביעות של פלסטינים). היועצת המשפטית לממשלה היא בסך הכל נציגת שלטון החוק. הדמוקרטי.
אפשר להתווכח אם היא עושה את עבודתה טוב או רע, אפשר להתווכח בטוויטר מהם גבולות סמכויותיה, אבל אי-אפשר להתווכח עם העובדה שלא היא כתבה את הציוצים כנגד ראש הממשלה. ינון מגל, בצעד שמזכיר ילד בן חמש, החליט להכות אותה כיוון שהיה שמח מאוד שתיעלם מחייו, שתיעלם בכלל, שתפסיק להפריע לו לשחק עם ביבי. הוא אוהב את ביבי, ביבי הוא הילד הכי חזק בגן והקרבה אליו הופכת גם אותו לחזק ומקובל. בלי ביבי אין לו חיים. לפחות לא חיים טובים. רק שלילד בן החמש הזה יש 390,948 עוקבים ב-X עד רגע כתיבת הטור ועשרות אלפים נוספים ברשתות חברתיות אחרות.
כשראש לשכת עורכי הדין, בצעד מתבקש, דרש לפתוח בחקירה בשל החשש שאמירותיו של מגל עלולות להוביל לפגיעה פיזית בבהרב-מיארה, מיהר ינון להתלוצץ עם עוקביו. "קו ההגנה שלי", הוא כתב, "סמנכ"ל התוכן של ינוניוז צייץ ללא ידיעתי". ופעם נוספת: "התחלתי להסתובב ליתר ביטחון עם תיק קטן ובו מברשת ומשחת שיניים, שמפו, מגבת, כפכפים למקלחת וספר. מה שכן, קצת מרגיע אותי שאין מקום בבתי הכלא".
הציוץ הראשון הוא טייק אוף על נטייתו הידועה של ראש הממשלה לטעון לאי-ידיעה. נתניהו הרי לא ידע שאם הוא מחזק את חמאס, חמאס מתחזק; שקרוביו עשויים לגזור קופון מעסקת הצוללות; שמנהל שיפא שוחרר; שאשתו מקבלת בקבוקי שמפניה וכולי. כלומר, ינון קורץ לעוקביו כשהוא אומר שהוא לא ידע. הוא מתכוון ל"לא ידע" במירכאות. לא ידע כפי שנתניהו "לא ידע", כלומר ידע, כלומר גם נתניהו ידע. כלומר, שניהם ידעו, שניהם אחראים למעשיהם ושניהם רק משימים עצמם כמי שהולכו שולל.
הציוץ השני מוזר עוד יותר, שכן הוא מרפרר לנושא מצוקת הכליאה שעליו התריע השב"כ בפני הדרג המדיני. כלומר הבדיחה נסמכת על מחדל של השלטון. איזה שלטון? אותו שלטון שעליו אחראי האדם שאותו הוא מעריץ.
עכשיו, מה זה הדבר המוזר הזה? למה להשתמש בבדיחות בומרנג שרק מחזקות את הטיעון ההופכי? זה תת-מודע? זה מודע שהוא תת? או שפשוט בעולמו של מגל אין שום חשיבות למינהל תקין, לחוק וסדר, לטוב ורע, או אפילו לקו מחשבה רציף, העיקר זה פמפום המסרים?
אוקיי. אז זה עובד. על פי האנליסט גיל פלדמן, בתוך חודש עלו מספר הציוצים כנגד היועמ"שית ברחבי הרשת - אליהם הצטרף כמובן גם הנסיך ממיאמי - פי עשרה. אני חוזרת: פי עשרה. וכשאני כותבת "ציוצים כנגד היועמ"שית", אני לא מתכוונת למשפטים בנוסח "גברתי טועה".
הרשת החברתית היא לא רק ביב שופכין. היא גם המקום שבו א.נשים מגיבים לאירועי השעה, שלא לומר הדקה. אירועים שקצבם מהיר יותר מקצב צמיחת זקן האדמו"ר של ינון מגל וצבי יחזקאלי. הקצב מעודד שטחיות. אין זמן להתעמק, להבין, לגבש דעה. קשה לעכל את כל המחדלים, השחיתויות, הצבעות החוק השערורייתיות, ההתבטאויות המוזרות ("אנחנו בתקופה של נס") והאיומים הרבים על המשך קיומנו. אפילו לעשות את הדבר הפשוט, כמו להתבונן בפניהם של הנופלים ולהשקיט הכל כדי להתרכז בכאב, אי-אפשר. רק השבוע נודע לי שאחד מהנופלים היה חבר מהצוות של בני. ובתוך הקקופוניה הזו א.נשים מחפשים אחיזה. אני מחפשת.
אני חושבת שאני מכורה לרשתות החברתיות לא רק כדי להבין מה קורה, אלא בעיקר כדי להרגיש שאני לא לבד. לבדוק מי השותפים והשותפות שלי לקריאת המציאות. אני נכנסת בחשש, באימה, כדי להיאחז בקהילה מדומיינת. כדי לוודא שנותרו מספיק א.נשים שאישוניהם מתרחבים בתדהמה, כמו למשל מהסתה לרצח שמבצע עיתונאי.
אני זוכרת שכשהילדים שלי היו קטנים, והיה קורה לפתע משהו בעולם – צלחת התנפצה על הרצפה לרסיסים, דפיקה חזקה בדלת, יללת חתול הדומה לבכי תינוק – הם היו מסתכלים על הפנים שלי כדי להבין אם יש צורך להיבהל או שהכל בסדר. אז זה בערך זה. גם אני מנסה להבין. רק שהבעיה היא שהפנים של הרשתות החברתיות, לפחות מחציתם המנוולת, המוסתת, עונים לי שהכל היה נהדר לוּ רק אנשים כמוני היו זזים להם מהדרך.
למיזם ההשתמטות שהקים מגל, על רקע פסיקת בג"ץ בסוגיית גיוס החרדים, קוראים "יששכר וזבולון" והוא מבוסס על חוזה עתיק יומין המחלק קדושה וזכויות אצל הבורא פיפטי-פיפטי בין מפרנס לבין למדן. "שותפות זו", נכתב באתר הגיוס, "מעניקה לתורם משענת שמימית של ביטחון והגנה שכולנו זקוקים להם בעת הזאת ומקור לשפע וברכה לבני הבית בכל התחומים". אין לי אלא להניח שכל משפחות החללים והחטופים מצטערים כעת שלא הצטרפו למיזם המשגע הזה טרם נשברו חייהם.
אני מזכירה לעצמי שכחלק מאהבת ישראל שמגל נוטה להרעיף על ראשי הלוחמים ברשתות, עובד שלו דרש כסף ממילואימניק שהנגרייה שלו קרסה על אזכור העסק שלו, ומתפרנס מכובעי "ניצחון מוחלט" ילדותיים הנמכרים כעת, בינות ליוקר המחיה, בסניפי רמי לוי.
והנה מה שאמר על הסכם "יששכר וזבולון" אדם שמאלני, חילוני, בוגד, בשם הרמב"ם: "כל המשים על לִבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלל את ה', ובִזה את התורה, וכִבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא".
