זה יהיה טור על דברים שאמורים להדאיג את כולם, וזה לא אמור לשנות מאיפה אתם, למי הצבעתם, במה אתם מאמינים.
אבל לפני כן, אני רוצה לומר שאני סומך על שר הביטחון יואב גלנט. אני סומך עליו בסוגיית הגיוס ואני סומך עליו בסוגיית שחרור החטופים. לא יודע אם השגחתם בכך, אבל מיעטתי לכתוב בעד או נגד עסקה. בעצם לא מיעטתי. נמנעתי. עשיתי זאת כהסקת מסקנות מהאופן שבו כתבתי לפני שנים בעד עסקת שליט, שבדיעבד הייתה מופקרת, וכי למדתי עם השנים את כוחה של ההבנה שלא הכל אני יודע ולא על הכל אני חייב לחרוץ דעה. גם בשלב זה, כששוב יש דיווחים על עסקה שמתרקמת, אני איתן בעמדתי שלא להתערב, אבל כן אגיד שבכוונתי לסמוך את ידיי על שר הביטחון. אם הוא יגיד שיש עסקה שצריך ללכת עליה אתמוך בה, ואם הוא יתנגד אסמוך עליו בצער רב, ואבין כי לא בשלה השעה. אני מודה, ואני עושה זאת בכאב, שעל ראש הממשלה אני לא מרגיש שביכולתי לסמוך. מרחף מעליו כעננה שחורה החשש שיש עוד שיקולים שמעורבבים בהחלטתו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אגב, נתניהו אמר לאחרונה שרק הוא ימנע מדינה פלסטינית ואסון 7 באוקטובר נוסף. ושאלתי את עצמי, מדוע אדם שלא מנע את 7 באוקטובר הקודם כל כך בטוח בעצמו ומבטיח בכזה ביטחון שהוא היחיד שימנע את 7 באוקטובר הבא?
אבל הבטחתי דברים שאמורים להדאיג את כולם, אז בואו נתחיל: הדבר הראשון שניתן להסכים עליו בצער הוא שאנחנו תשעה חודשים במלחמה, וחמאס עדיין לא הוכרע. הוא על הרגליים. ייאמר מיד: העבודה הטקטית של הצבא מדהימה. ממש מדהימה. הייתי בעזה, הייתי בשטחי כינוס. שוחחתי לא מעט עם חיילים, עם מפקדים. מה שהם עושים שם באמת יוצא דופן. כ-30 אחוז משטח הרצועה בשליטתנו כרגע. לכל מקום שצה"ל רוצה, הוא מגיע במהירות. עזה הייתה קן טרור, שהיו שאמרו לא לנסות להיכנס אליו, וכעת עזה הפכה להיות טול-כרם. צה"ל מסתובב שם, ואין כוח צבאי אמיתי שעומד נגדו. יש מחבלים שמזנבים וזה מסוכן ולעיתים קטלני, אבל אין פלוגות, אין גדודים. אחד המפקדים סיפר לי שבאירוע שבו הוא נפצע, הם תפסו בחיים תצפיתן של חמאס שצילם את הפעילות שלהם: יושב מחבל עם גופייה וכפכפים בתוך פיר. מחכה ימים. כשכוח מגיע הוא מטפס ומצמיד מטען. זה לא פשוט וגובה מחיר דמים, אבל זה לא כוח צבאי אמיתי.
אבל כל זה לא משנה את התמונה האסטרטגית המצערת: אחרי תשעה חודשים סינוואר על הרגליים.
עמו לא מרד בו. הוא לא נכנע.
הדבר השני שניתן להסכים עליו בצער, זה שלגבי כל מה שקורה בגבול הצפוני, אנחנו מורתעים. זו האמת המרה. גם פה יש הישגים יפים לצבא. מי שחושב שמאות מחבלי חיזבאללה שחוסלו מהאוויר זה עניין זניח, טועה. היכולת של צה"ל לסגור מעגל על מפקדי חיזבאללה מרשימה רבים, אבל נסראללה אינו אחד מהם. הוא סופג זאת וממשיך. והוא יודע, למרבה הצער, שאנחנו מנסים בכל מחיר לא להיקלע למערכה מלאה מולו.
מאז שהחלה המלחמה, כמות האיומים של ההנהגה שלנו על לבנון - שתחזור לתקופת האבן וביירות שתושמד - גבוהה יותר מזיופים בשיר של פנינה רוזנבלום. וזה מצטרף לאיומים במשך השנים וההתרברבות על כך שצה"ל מוכן למלחמה בכל הזירות.
אז הנה, כחלק מההתבגרות וההתפכחות שלנו מ-7 באוקטובר צריך להודות: לא היינו מוכנים למלחמה רב-זירתית. אין לנו מספיק תחמושת למלחמה כזו, אין לנו מספיק חיילים למלחמה כזו, אין לנו אשראי מדיני מספיק ואנחנו אשכרה העדפנו לפנות חבל ארץ, במקום להילחם עליו. זו הבנה עצובה, ובעיניי זו משוואה שממשלה חדשה תהיה חייבת לשנות. הממשלה הזו כנראה לא מסוגלת.
הדבר השלישי שניתן וצריך להסכים עליו, הוא שהעומס על לוחמי המילואים פשוט לא אנושי. אני פוגש מילואימניקים בסבב שלישי. חלקם נפצעו וחזרו לקרבות. בתשעת החודשים האחרונים הם היו בעיקר בלחימה. לחימה עזה. אין שם אחד שלא נטל חלק בתקריות קשות. רבים מהם איבדו חברים. המשא כולו נופל על כתפיהם. התמיכה בהם דעכה. אחוזי ההתייצבות, מטבע הדברים, יורדים. לא כולם מסוגלים להילחם מעל חצי שנה כשיש להם ילדים בבית, עסק עצמאי או לימודים. המלחמה הזו ארוכה יותר מכל מערכות ישראל מאז מלחמת העצמאות, ומי שחושב שנוכל להמשיך כך לנצח, מנותק.
הדבר הראשון שצריך לעשות באופן מיידי זה להקים מינהלת שתפקידה לפנק ולצ'פר את המילואימניקים ולהקל עליהם בכל דרך. אני מקבל עשרות פניות ממילואימניקים מדי שבוע, והמום לגלות שעדיין לא כולם הבינו שהגישה כלפיהם חייבת להיות מחבקת, מקבלת ומיטיבה. יש כל מיני בעיות בירוקרטיות שהם עדיין נתקלים בהן. משהו עמוק חייב להשתנות.
אגב, יש כאלה שמבינים זאת היטב: לשכת עורכי הדין למשל מטפלת פרו-בונו במקרים של בעיות משפטיות שאני מפנה אליה, מוסדות אקדמיים רבים מגלים הבנה לבעיות שאני שולח להם מסטודנטים שנמצאים בלחימה, וגם לשכות של פוליטיקאים, מימין ומשמאל, שאני פונה אליהן לעזרה בשם מילואימניקים, נרתמות. ברשות המסים יש אוזן קשבת. יש גם כמה ראשי עיריות שעזרו לי לפתור בעיות של לוחמים מעירם.
לא הכל רע, חלילה. אבל יש עוד דרך רבה לעבור עד שבאמת יהיה טוב.
הדבר הרביעי שניתן וצריך להסכים עליו הוא שאחד האתגרים שמונחים לפתחנו, אנחנו הישראלים, הם אלפי הפצועים בשיקום, מאות המשפחות השכולות, ואלפי הישראלים ששבו מהקרב אבל נפשם עודנה שם בשוחות. אלו ישראלים שעבורם המסע רק החל, שיישאו עד אחרון ימיהם את מחיר המלחמה. ואנחנו נצטרך להיות לצידם, לתמוך בהם ולהרעיף עליהם אהבה.
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
