הנצנוץ / ההבלחה (הנצנוץ) הכמעט יחידה של הקטועים ושאר הפצועים זה הרגע שבו הפרותזות הופכות להם לרגליים וידיים ומבליחה ההרגשה כקרן אור שהם יכולים ללכת. וההבלחה של משפחת אבניאון האבלה, שאותם ביקרתי השבוע בשבעה באבל הכבד על נפילתו של אייל, בנם הרב-סרן, הייתה לחוש את ערכיותו המופלאה של אייל היקר דרך חבריו שבאו מכל קצות הקשת לחלוק לו כבוד אחרון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
גם אני הבלחתי בין כל אלה בשאלה מה זו הבלחה? ובכן, התשובה היא שמה שמבליח בחיינו משול למין התגלות לסירוגין, נצנוץ, הבהוב. אולי לא משהו קבוע, אבל חשוב מעין כמוהו. כמו למשל קרני השמש שמבליחות בין העננים. כמו שורה בלתי נשכחת “במרחקים הבליחו האורות” ("יצאנו אט"). והאמא של ההבלחות, שקוראים לה בימים אלה עסקת החטופים החדשה, שאולי תבליח סוף-סוף לחיינו המוחטפים.
מיזל או מישל / ואז הבליחה בי לפתע ההכרה שתשעה חודשים ארוכים חלפו מאז נשמטה (ועלתה אחר כך) האדמה מתחת רגלינו ושאנחנו סוחבים את חיינו כמו באלונקה, ומנסים לחפש הבלחות כדי להתאושש טיפה.
ואם נכון שבילדותנו, כתב מישהו, כל הדברים הושיטו אלינו יד נעלמת, היום הכל מבליח לפתע לחיינו בבהירות. בכוח ובעוצמה. וכל דבר, נוגע בנו, אוכל ושורף את נשמותינו.
אז באוושת הרוח החמימה אני מסתובב בימים אלה בחוסר מנוחה ומחכה לאיזשהן הבלחות כנחמה. וכשאני נפגש לעת ערב עם הנכד גידי (המכונה גידוס) שמראה לי איך הוא פותר בחינניות תרגילים בחשבון, האושר מבליח לגופי ונפשי.
ויש גם הבלחות פרוזאיות כמו בדרך לשווארמה בנווה שרת, כשנערה שהרגע חפפה את שערה חולפת לידי ושואלת: "סליחה, אולי אתה יודע איפה המספרה של מיזל?"
"מיזל או מישל Ma Belle?" אני שואל את המבליחה הפתאומית בשפת החיפושיות.
"אולי אתה צודק. ה-ש' הוחלפה ב-ז'", היא מתנזלת.
ואז מבליח הירח. מבליחה הקורונה שוב. שלטים פוליטיים דרמטיים מכסים את איילון כשאני מנסה לנווט רכבי בין המסלולים בכביש. "צריך היה להשתגע כדי לאהוב אותך", מבליח לאונרד כהן בספוטיפיי. אחר כך אני מבליח חיוך קטן, כמו אמוג'י עם משקפי שמש שאני שולח מדי פעם לאהוביי.
אנשי הגדר / הנה טקסט מאיר עיניים שהבליח אליי ישירות מאת עדן אביטבול, משורר ויוצר דתי שמספר לי ולכם על אנשי הגדר בשאלת הגיוס המטרידה. וכך כתב עדן:
"לפעמים נדמה שהסיפור סביב גיוס בחורי ישיבות לא ייגמר לעולם.
כמו מגדל בבל כזה של סטיגמות ופחד ושיח בשתי שפות שונות לחלוטין. אחת חרדית ואחת ישראלית. ואולי במקום שבו לא דוברים את אותה שפה צריך פשוט להסתכל לרגע בעיניים.
ובין שני הצדדים האלה, נמצאים אנשי הגדר. אנשי הגם וגם. דוברי שתי השפות. עוד מהימים שבהם למדנו ברצינות בישיבה ובמקביל רצינו גם להיות ישראלים.
זה לא היה קל. כאן הסתכלו עלינו כעל רועים בשדות זרים ושם הסתכלו עלינו כעל דוסים נלעגים ו… משתמטים. אז נשארנו באמצע. חלק מאיתנו התגייסו לצבא ושילמו מחירים אישיים למיניהם, חלק מאיתנו השתלבו בדרך אחרת, בכל מקרה מתברר שבן אדם יכול לעזוב את הישיבה אבל כנראה היא אף פעם לא תעזוב אותו.
אז אני זוכר אותי ואת צבי החברותא שלי סוגרים את הגמרא והולכים ברגל מהישיבה עד הפינה ההיא בהר ציון המשקיפה על בריכת הסולטן. כוורת הופיעו בפעם האחרונה ואנחנו ישבנו על הגדר מתחת לעץ הקבוע ועישנו סיגריות נובלס. מהפינה ההיא אפשר היה לראות ולשמוע הכל (לא שהייתה לנו אפשרות בזמנו לקנות כרטיס, אבל גם אם כן אני לא בטוח שהיינו מעיזים. חששנו מאיך יסתכלו עלינו).
אז ישבנו ביציע הפרטי והמרוחק שלנו, רגל פה רגל שם, חרדים-ישראלים. וצבי, שלא פיספס אף פעם תפילה או סדר לימוד, ידע את כל המילים של כוורת בעל פה ושר איתם בהתרגשות. השבוע שלח לי צבי צילום מסך מהכתבה של גלעד שלמור בתוך עולם הישיבות החרדי וכתב למטה: 'אחד אומר שנגמרים לו השמיים / כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים / אולי בכל זאת נסתדר?'״
תודה עדן ששיתפת.
אהוד ב. / מה 'ניאגיד לכם. אחרי ששוב חווינו את עולמו המגעיל של רוג'ר מים (מעולם לא סבלתי אותו), הבליח לפתע בהפוך לחלוטין רגע אושר מוזיקלי כשהקלטתי לפני שבועיים שיר חדש עם האחד והיחיד אהוד בנאי. אהוד הבליח לאולפן אחה"צ המוקדמים, בדיוק כשהקשבנו ל"זמנך עבר" שלו עם הבית האחרון שאומר:
"’וזה חלום כל כך מוזר’ / 'תתעורר' אמר לי פיקסמן - / 'זמנך עבר'".
אז מיד השלכנו את הטקסט ומשמעותו לכיווננו. למצבנו. להבלחות בחיינו ולעתידנו.
לא, זמננו אולי לא עבר, אבל אם לא ניקח אותו בידינו הוא יעבור חלילה.
אבל למה להרהר הרהורים נוגים. כי כשאהוד נכנס במלוא צניעותו והביוגרפיה השירית המפוארת שלו (מ”בלוז כנעני” ועד “הילד בן שלושים”), חשנו הבלחת רגש גדולה כששרנו יחד את השורה משיר שלי: “האם יש משמעות לחלומותיי ואם אני רוצה אני כל יכול?”
אז האם יש באמת משמעות? והאם אנחנו כל יכולים כשאנחנו רוצים?
התמונה / זיכרון הבלחה ישנה חזר אליי השבוע כשנודע לי שד"ר יצחק יפעת הלך לעולמו.
מי היה ד"ר יפעת? ובכן, הוא הבליח לעולמי בגיל 17, דרך התמונה המפורסמת של שלושת הצנחנים שהגיעו ראשונים לכותל במלחמת ששת הימים. הוא היה האמצעי בתמונה, והוא והמבט הישראלי הערכי שלו ושל שני חבריו לא עזבו אותי מעולם כי עליהם בין השאר חונכתי. יהי זכרו ברוך.
אקסטרה-לארג' / “נמאס לי”, כתבה מישהי על מדרכה. ואני עצרתי להביט בהבלחה המתריסה הזו. מה נמאס עליה, המלחמה? השלטון? היורו? האנטישמיות? אויבינו הרבים, או סתם בחור שעזב אותה לאנחות והנחות.
ואז חשבתי שאולי הפתרון החלקי בקיץ החם הזה זה להבחין בהבלחות. מוורד בשיער וכתפיים חשופות (לאונרד כהן) ועד "אבן החכמים" שתמלא את ישותנו.
אז אני מבליח על אופניי בין העצים. משהו קורע אותי מבפנים. האם זה ייאוש או תקווה או שריון שנבנה כמגן מול האויב? אבל מיהו האויב פה, אני שואל את עצמי כל יום נוכח המתרחש. וחש שהעיקר זה להבליח. להצליח. להצמיח כנפיים. הרי כל מדינה צריכה הבלחות ערכיות כדי ליצור מחדש את ערכיותה. ואתה, בן אדם? אפילו בתא המדידות לבגדים באיזו חנות מצ'וקמקת, כשאתה מבין שאחרי הדיאטה אתה כבר לא אקסטרה-אקסטרה-לארג', אלא כמעט מדיום, זו הבלחה של אושר קטן.
יודה היקר / ואז הבליחה למולי בחורשה מישהי שהייתה חולה והבריאה. ופניה הטובות מילאו אותי נחת. ואיש אחד בשם בועז שעיסוקו בתעשייה האווירית זה לפתח את חץ 3, הבליח בהופעה שלי לפני אנשי התעשייה, ועודד אותנו קצת נוכח עבודתם הנאמנה מול הבליסטיים של האיראנים. אחר כך מצאתי הבלחה רומנטית ריאלית אצל המשורר יהודה עמיחי:
"אהבנו כאן / המציאות היתה אחרת".
יס. יודה היקר (שאני זוכר אותך מבליח פעם מולי ליד השירותים בתיאטרון ירושלים ומחמיא לי על הלחנת השיר "דרך שתי נקודות"). כדבריך, אכן אהבנו כאן. ואכן הייתה מציאות אחרת שהתאימה לאהבות שלנו. ועכשו אחרי תשעה חודשים אנחנו עדיין מחכים להבלחות של אור כדי ליצור אהבה ומציאות חדשה.
אם / כל השבוע הבליחה לי השורה “אם זה טוב ואם זה רע / אין כבר דרך חזרה” ששרנו בלהקת חיל הים. הייתי קול שני בשיר שיועד לכל מי שעוד לא הבין מה הולך פה בין ההבלחות.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
