בראשית היו בתי הקפה של פריז. השנה היא 1953 וחיים גורי, שהתחתן לפני זמן קצר, יוצא עם רעייתו הצעירה שהכיר בפלמ"ח, עליזה-עליקה, לשנת לימודים בצרפת, באוניברסיטת סורבון שבבירה. שנת הלימודים הייתה אינטנסיבית מאוד, בצד לימודים כותב גורי לעיתון "למרחב" וטורף, ככל שרק אפשר מבחינת הזמן והתקציב, את מכמניה של "עיר האורות" שעל גדות נהר הסיין. זמן קצר לאחר שהגיע הזוג הצעיר מישראל לפריז פוגש גורי, שב-1947 נשלח מטעם "ההגנה" להונגריה למחנות העקורים, עיתונאי יהודי צעיר, שורד שואה, שכבר השלים את לימודיו בסורבון. כעבור שנים שניהם לא זכרו כיצד נפגשו בפעם הראשונה, אך שניהם ידעו לספר שההיכרות החלה על רקע מקצועי, סיקור עיתונאי לאירוע כלשהו, ונמשכה באותה שנה בפגישות ובשיחות ארוכות בבתי הקפה של 'הגדה השמאלית' בפריז. לאחר שנה חזר גורי לארץ, אך הקשר נשמר באמצעות חילופי מכתבים רבים. בהתכתבות שהתנהלה ביניהם במשך שנים רבות, והשמורה היום בשלמותה בארכיון חיים גורי בספרייה הלאומית, הם חוזרים פעמים לא מעטות ומתארים את געגועיהם לאותם ימים 'סוערים' ולבילויים שנלוו להם בפריז. עשר שנים לאחר שובו של גורי לארץ, ב-1.1.1964 כותב לו ויזל מניו-יורק: "הייתי רוצה להיות בפריז ולקבל את פניך, ושוב להיפגש בקפה — כפי שעשינו לפני עשר שנים, זוכר? גם אז דיברנו על גרמניה, ומרוב ייאוש ניסינו להשתכר. כיום אין מספיק קוניאק בכל העולם כולו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הקריירה הספרותית של ויזל, שנפטר החודש לפני שמונה שנים, החלה בספרו "הלילה", שפורסם במקור ביידיש תחת הכותרת "והעולם שתק" (און די וועלט האט געשוויגן). שנתיים לאחר שהספר פורסם בבואנוס-איירס הוא ראה אור בצרפתית (1958) עם הקדמה של חתן פרס נובל, הסופר פרנסואה מוריאק. שנתיים לאחר מכן ראה הספר אור באנגלית (1960), ומאז התפרסם בשפה זו ביותר מ-50 מהדורות שונות ובמיליוני עותקים. אך המהדורה העברית עדיין הייתה חסרה. הופנו לויזל הצעות מהוצאות ספרים קטנות, שכבר אינן קיימות בארץ, אך הוא התעקש על דבר אחד: המתרגם חייב להיות חיים גורי, שמלכתחילה הציע את עצמו. כך כותב לו ויזל ב-8.11.1962: "באשר להצעתך לתרגם את 'הלילה', אני מאוד מאוד מודה לך". שאלתי אותו פעם, למה התעקשת על גורי? והוא השיב, "הוא שמע ממני חלק גדול מהסיפור בצרפת וידעתי שקרא את הספר בצרפתית. חיים הבין אותי בצורה הטובה ביותר".
ואכן, חיים גורי הבין את ויזל ואת נפשו הפצועה מחוויות השואה במידה שרק מעטים הגיעו אליה. ארבע שנים הפרידו בין המהדורה באנגלית ובין הופעת הספר "הלילה" בעברית. באותן ארבע שנים ראו אור בצרפתית ובאנגלית, שני ספרים נוספים של ויזל, "עיר המזל" ו"שערי היער", אך לויזל היה חשוב יותר מכל, לראות את הספר "הלילה" בשפה העברית. הוא ראה בכך חשיבות גדולה יותר משראה בכל כתיבתו הרבה בעברית, כעיתונאי "ידיעות אחרונות" באותן שנים. גורי תירגם את הספר מצרפתית אף שהעיד כי היה לו קל יותר לתרגם מאנגלית. הספר בעברית, כמו בשאר השפות, היה אחד הספרים הראשונים שהביאו עדות אישית על אימי השואה, ובמידה רבה בזכות התרגום של גורי הוא התקבל אצל הקוראים. יותר מכל תרמה לכך ספריית "תרמיל" של קצין חינוך ראשי, סדרה שהספר "הלילה" נבחר להיות אחד הספרים הראשונים שפורסמו בה. בתוך חודש ראו אור שתי מהדורות גדולות של הספר. אלי ויזל, העיתונאי שכבר עבר מטעם "ידיעות אחרונות" מפריז לניו-יורק (1956), היה מעתה לסופר עברי ולא רק עיתונאי. כעבור שנתיים תירגם גורי גם את הספר "יהודי הדממה", עדותו האישית של ויזל על מסעו הראשון לרוסיה ב-1965, מסע שפורסם תחילה כסדרת מאמרים בעיתון, ואשר העלה לראשונה באופן מפורש את בעיית יהודי ברית-המועצות לדיון ציבורי בארץ ובעולם כולו.
אך בל נקדים את המאוחר. ב-1961 נפתח בירושלים משפט אייכמן. רבות נכתב ועוד ייכתב על המשפט ששינה את תודעת השואה בחברה הישראלית. על אף שמאוד רצה, החליטה מערכת "ידיעות אחרונות" כי ויזל לא יסקר את המשפט. החשש, כפי שנאמר לו ונכתב לו היה, שהוא יכניס נימות אישיות בדיווח על מה שנשמע באולם המשפט בבית העם בירושלים. ויזל לא ויתר, והוא הגיע לארץ למשפט מטעם העיתון היידי "פארווערטס" בניו-יורק, שהרי רוב קוראי העיתון היהודי-אמריקאי היו ניצולי שואה שחיפשו את המידע. ביציע העיתונאים בבית המשפט ישב ויזל ליד חברו חיים גורי. שוב חזרו הימים שבהם דיברו ודיברו ביניהם, והיכרותם האישית הלכה והעמיקה, הלכה ושלחה פוארות ושריגים לתוך נפשו של כל אחד מהם. שמונה שנים לאחר המשפט, ב-1969, כותב ויזל לגורי: "יודע אתה כמה שהקשר בינינו חשוב לי. בכל פעם שהנך משתתק אני נעשה עצבני ומודאג; שמה קרה לך משהו, שמה קרה משהו".
זמן קצר לאחר סיום המשפט פירסם גורי את ספרו "מול תא הזכוכית", ובו כינס את כל כתבותיו מימי המשפט. במקביל, בניו-יורק, שקד ויזל ואסף את כל רשימותיו מימי המשפט וכינס אותן לקראת פרסומן בספר. אלא שאת הספר שהכין ויזל הוא גנז ומעולם לא פירסם. באחד הימים בעת שניהלתי את ארכיון ויזל באוניברסיטת בוסטון מצאתי מעטפה סגורה ובתוכה כתב יד מוכן לדפוס. כתב היד מעולם לא נמסר להוצאה לאור ונגנז בידי מחברו. פעמים אחדות שאלתי את ויזל, "מדוע גנזת את כתב היד?" וכתשובת סופר מנוסה הוא ענה, "לא הייתי שלם איתו". אלא שידעתי והבנתי מיד שלא זו הסיבה, שחייבת להיות סיבה אמיתית וממשית יותר. לעזרתי בא אוסף המכתבים של ההתכתבות בין גורי לויזל. האוסף המונה יותר ממאה מכתבים אכן מפענח את התעלומה, אלא שאני רציתי לדעת אם השערתי נכונה. חלק מרכזי מאוד בהתכתבות גורי-ויזל עניינו בקשתו של גורי ומאמציו של ויזל להוציא לאור את "מול תא הזכוכית" באנגלית. כאשר קיבל ויזל את הספר במעטפה שנשלחה בדואר אקספרס מהארץ, הוא מיהר לכתוב לגורי ב-19.2.1962: "קיבלתי את ספרך ימים אחדים לפני נסיעתי לפריז. קראתיו בנשימה אחת... רציתי מיד לשגר לך אגרת — אבל אני 'ביישן' כשמדובר בדברים כאלה... מצידי חיים אעשה הכל למען הספר, אגייס את כל ידידיי בעיתונות, ובעולם המו"לות כדי שיעמדו לימיני".
המעטפה ובה כתב-היד הגנוז, שלא היה ידוע לאיש, הייתה סגורה במשך יותר מ-40 שנה, ואיש לא נגע בה מיום שויזל הניח אותה בקרטוני הארכיון שלו. מציאת כתב היד שכותרתו "בצל השתיקה" לאחר עשרות שנים הייתה הפתעה גמורה גם עבור ויזל. בכתב-היד הגנוז שמצאתי כלל ויזל כ-30 מאמרים שאותם ערך כדוגמת ספריו "אגדות זמננו" ו"ממלכת הזיכרון" ונוספים. המאמרים חולקו לארבע חטיבות, לפי הכותרות (מתורגם מאנגלית): "שנות השתיקה" (1957-1960), "משפט אייכמן" (1961-1962), "צדק גרמני" (1962-1965), "המאבק למען הזיכרון" (1965-1974). בפתיחת כתב-היד התברר מיד: מתוך 30 המאמרים הוקדשו 14 למשפט אייכמן והיקפם היה מחצית הספר כולו. המאמר הגדול ביותר בספר ועל המשפט הוא בהיקף 15 עמודים. מ-300 עמודי הספר הגנוז יותר ממחצית (154) הוקדשו למשפט אייכמן. ההחלטה על גניזת הספר משמעה היה כי ויזל לא יפרסם בספר את מאמריו על משפט אייכמן, דבר שאכן לא עשה עד יום פטירתו. כך הניח לכתב היד של ספרו להיטמן ולהיגנז בין מאות אלפי מסמכי הארכיון והתמסר במשך כמה שנים, בכל כוחו והשפעתו במו"לות האמריקאית, כדי שספרו של חברו ומיטיבו גורי יראה אור באנגלית. "כן", הוא אמר לי, "החלטתי לגנוז את הספר שלי ולהשאיר את כל הבמה לחיים. וכי יכולתי אחרת?"
על מידת הקשר הנפשי-אישי ביניהם ניתן ללמוד ממכתב ששלח ויזל לגורי שנים רבות לאחר מכן, ב-28.1.1969: "אנא אל תהסס מלספר לי על כל מה שמעיק עליך ומטריד אותך. דאגה בלב איש ישיחנה. ושוב פעם חיים, דע לך, אני ידיד שלך, ידיד אמת, ויש מעט דברים בעולם שלא אעשה למענך". ואכן ספרו של גורי ראה אור באנגלית, אף שהתעכב שנים לא מעטות. במשך כמה שנים מתמקדת ההתכתבות ביניהם בהוצאת הספר באנגלית ובצרפתית. ויזל הוא האפוטרופוס הטורח ללא לאות. ב-5.7.1963 הוא כתב לגורי על בעיית התרגום לאנגלית שנעשה בידי מתרגם אחר: "גרינפלד [המו"ל] תולש את שערותיו. גם הוא וגם אני השקענו כמה לילות לתרגם את התרגום, כדי להגיע אליך, לטון שלך, לצליל שלך, לאמת שלך. בסוף ראינו כי צריך את הכל לשכתב מחדש. גרינפלד החליט לקחת מתרגם חדש".
כאשר סיפרתי לגורי על הספר הגנוז של ויזל שנועד להשאיר את "השוק" רק בשבילו, הוא צעק בביתו: "אני לא מאמין. אף סופר לא היה עושה זאת. למה הוא לא אמר לי?" באחת הפעמים הבאתי לגורי את רשימת פרקי הספר של ויזל כפי שמצאתי בארכיון. קשה לתאר, ואולי לא צריך לתאר, את ההתרגשות והסערה של גורי באותו יום.
אך הקשר בין הסופרים היה עמוק אף יותר מכפי שהם ביטאו במכתבים שהוחלפו ביניהם. באחת השנים בשלהי המאה ה-20 הוזמן גורי להיות פרופסור אורח למשך סמסטר ב'מכללה העברית' (Hebrew College) בבוסטון. אנשי המכללה החליטו לערוך אירוע גדול לכבודו של גורי באולם גדול בעיר, אך היה להם חשש, מוצדק ככל הנראה, שמספר דוברי העברית בבוסטון רבתי המתעניינים בספרות עברית לא יהיה כזה שימלא את האולם. אלא שכבודו של חיים היה חשוב להם יותר מהכל, ועל כן החליטו ללכת "בגדול". כדי להבטיח שהאולם יהיה מלא הביאו "שחקן חיזוק", את אלי ויזל, שהיה פרופסור בכיר באוניברסיטת בוסטון, ועד יומו האחרון היה מגנט לקהלים גדולים. כאשר פנו אליו אנשי המכללה העברית וביקשו שישתתף בערב לכבודו של גורי הוא השיב להם בכתב: "תקבעו יום ואבוא, גם אם אצטרך לבוא במיוחד מניו-יורק. אינני מבקש שכר. אדבר ראשון ואכין את הקהל לדבריו של גורי". המחווה הזאת של ויזל לגורי, חלק מהכרת התודה שלו, גרמה לכך שהאירוע הועבר לאולם גדול עוד יותר מכפי שתוכנן, וזאת בשל פניותיהם של רבים מאוד שביקשו להיות נוכחים. כעבור שנים שאלתי את ויזל: "איך היה גורי אחרי שחשש כל כך מיכולתו לשאת נאום טוב באנגלית?" ותשובתו של ויזל: "האנגלית כבר לא הייתה חשובה, הוא היפנט את הקהל בדבריו".
הקשרים בין גורי לויזל היו עמוקים ברגש, בנפש ובמעשה. ואולי עוד סיפור אחד קצר. בשנות ה-70 של המאה ה-20 היה גורי עסוק יותר מכל בטרילוגיית הסרטים שלו על השואה, "המכה ה-81", "פני המרד", ו"הים האחרון". סדרת הסרטים שאת הפקתה הוביל גורי נזקקה כבר מההתחלה לסכומי כסף גדולים, והם רק הלכו וגדלו. מלאכת ההפקה נעצרה לא פעם ולא פעמיים. גורי לא היסס. הוא פנה לחברו ויזל, שכבר היה מוכר מאוד בארה"ב וביקש את עזרתו. אין דרך לדעת כמה כסף נאסף, אך באחד ממכתביו לויזל כתב גורי: "התגייסותך לעזרתנו נתנה לנו אפשרות להמשיך".
יכולתי לספר עוד ועוד על השניים, ובעיקר על הימים שבהם היו שותפים לסיפור הגדול על יוסף ג', שעליו כתב גורי את ספרו "מי מכיר את יוסף ג'י". בפתח ספרו מציין גורי את ויזל כאחד מהשותפים הבכירים באגודה שנקראה 'מי אתה יוסף ג'י?' זהו סיפור רחב שראשיתו עבור גורי במלחמת העצמאות ועבור ויזל בשנותיו בפריז. במשך יותר מ-20 שנה העסיקה את שני הסופרים ביחד ולחוד דמותו, זהותו, מוזרותו ונפלאותיו של אותו יהודי שהכיל את כולם אך רובם לא ידעו מיהו. התעלומה אמנם נפתרה ודמותו של יוסף ג' פוענחה, אך גורי בספרו המלא ו-ויזל באוטוביוגרפיה שלו, הקדישו לו מקום רחב ביצירתם, כראוי לתעלומה ולחידה גדולה.
