בשבוע האחרון עצרתי הכול, כיביתי את הטלוויזיה, השתקתי את הרדיו, הדממתי את העולם. אין עדכונים, אין מבזקים, אין חדשות, אני שקועה עכשיו בתוך הספר הנפלא של נורית זרחי "כישרון לציפייה" וכל מה שמסביב נמוג. אבל כבר מתוך השורות הראשונות שרצות מול עיניי עולים רגשי האשמה. זה הזמן? לפני שנים אמר תיאודור אדורנו שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות, ואני הסכמתי איתו, ייתכן שגם לכתוב שירה אחרי 7 באוקטובר זו טעות וכמובן גם לקרוא אותה. אבל מה אם אדורנו טעה, וגם אני? אולי דווקא אחרי אושוויץ וגם אחרי 7 באוקטובר חובה לכתוב ולקרוא, לא לוותר, ודווקא שירה, כי בלי שירה אי-אפשר לצאת משם, בלי שירה אי-אפשר לדמיין עולם שאין בו אושוויץ. ואם שירה, אז שירה כמו זאת שאני קוראת עכשיו.
נורית זרחי כתבה יותר מ-200 ספרים, גם שירים, גם סיפורים, גם לילדים וגם למבוגרים. היא זכתה בפרס ישראל ובפרס ביאליק ובפרס לנדאו ובפרס ראש הממשלה, קשה למנות. את כל הפעילויות והכישרונות שלה אפשר היה לחלק בין כמה וכמה אנשים, והיה נשאר עוד עודף. אבל מה כל זה מול ספר אחד ויחיד בן 119 עמודים שבו אני קוראת עכשיו "קריאה יוצרת", נכנסת לתוכו, מסכימה, משתלבת ומתווכחת.
ואני מתחילה בסיפור "גמדי לילה", בטיול בין שבילי הקיבוץ, המקום שבו, כך היא מספרת, כולם היו אמורים להיות "יפים וחזקים", אבל היא נמשכה דווקא לספרים על ילדים אבודים ללא משפחה, ילדים לא יפים ובוודאי גם לא חזקים. מעניין שאני לעומתה קראתי על אותם ילדים אבודים ללא משפחה, אבל נמשכתי דווקא לסיפורים על הקיבוץ, על המקום ההוא שבו כולם חיים ביחד וגם להישאר לבד בלי אמא זה לא נורא, כי יש שם הרבה אימהות, ואם אחת נאבדת נשארות כל האחרות. שם בקיבוץ, כך האמנתי, ילדים אף פעם לא לבד, בתוך המשפחה הגדולה ההיא יש אהבה לכולם.
ברור שנורית זרחי צדקה, היא גדלה בקיבוץ וידעה עליו קצת יותר ממני. ואכן בתוך תיאור פיוטי, יפהפה, של פרקי חיים וילדות, היא חושפת את מה שמעבר לעולם המושלם הזה שאני חלמתי עליו. "תנועת העבודה", כך היא כותבת, "לא תמכה בגמדי הלילה, היא העדיפה כמובן את 'תחזקנה' ואת 'בעיר ההרגה' - השירים שתמכו במפעל הציוני. לכן כל כך נפעמתי כשאחת המורות, ואולי זאת הייתה אמא שלי, שלימדה אותי בכיתה א' וב', הציגה לפנינו את 'גמדי ליל' של ביאליק, היה לזה טעם של מחתרת לילית". אותם גמדי לילה התגנבו לתוך חלומותיה של הילדה נורית, מתוך השורות של ביאליק, והשתלטו שם על האנחנו של תנועת העבודה ושל הקיבוץ. "אילו מתי המדבר היו נתקלים בגמדי הליל בוודאי היו נעורים לקסמם של החיים", כך היא כותבת.
יש בספר הנפלא הזה סיפורים שמקומם במציאות ויש סיפורים שמדלגים בין המציאות לפנטזיה. הסיפור "חופש הביטוי" מתרחש בכיתת בית ספר, בתמונה שבה משתתפים הילדה נורית והמורה. הילדה לא הכינה שיעורי בית, המורה מביט בה ואז אל השולחן קופץ תוכי ולמול עיני הילדה, המורה בכל כובדו מתרומם ועף. בסיפור הקודם, גמדי הלילה הם שהאירו את המציאות. כאן הפנטזיה של התוכי מחליפה אותה.
ויש סיפורים יפים לא פחות שמתרחשים בתוך הפנטזיה ונשארים בה, ולא יוצאים ממנה לשום מקום. בסיפור "הלווייתן" הגיבורה הולכת לאורך שפת הים, לאחר פרידה מהאהוב האחרון שלה ותוהה אם עניין האהבה הוא לא פנטזיה מסורתית עתיקה. אבל שם, על שפת הים, היא נתקלת בפנטזיה אחרת, בלווייתן שהגיע אל החוף והוא מציע לה: "תיכנסי", ושואל אותה אם אין לה איזו שליחות להימלט ממנה. ברור שסיפור יונה הנביא מהדהד כאן, אבל המציאות השתנתה בינתיים וגם השליחות. הילדה עונה בשלילה והלווייתן מציע לה לטהר את מי הים וכך מקפיץ את הסיפור ההזוי הזה אל הבעיות של המאה ה-21: "את יודעת שהימים הולכים ונעשים מזוהמים. יותר ויותר קשה לנו, הלוויתנים, לחיות במים עכורים. לפי רוח הזמן, את צריכה לארגן לי מים נקיים".
מכאן מתפתח סיפור שנאחז בשני הקצוות כאחד: גם בפנטזיה וגם בחיים. הגיבורה וחברתה לוקחות את הלווייתן למלון יוקרתי על החוף, גוררות אותו אל הג'קוזי וממשיכות לנוע עד לסוף בין שני העולמות, ההזיה והמציאות. הגיבורה קוראת לעצמה סירנה מצד אחד, וכך ממקמת את עצמה בתוך המיתולוגיה היוונית, אבל כשהיא מבקשת מפקיד הקבלה לעזור ללווייתן שנגרר איתה ביבשה, היא אומרת לו: "בטח שמעת על גרטה, כולנו צריכים להתגייס כדי להציל אותו", ואנחנו כמובן יודעים שמדובר בגרטה תונברג, אבל כשהלווייתן רואה את הג'קוזי ואומר, "אפילו בנינוה לא היו כאלה", אנחנו שוב מוקפצים אל העולם המדומיין.
בסיפור אחר, "העמק הנעלם", מסתתרת הגיבורה בערוץ שנמצא בתוך הזמן ומגיעה לשדה הקרב שבו נלחם שאול המלך. היא מתקוממת על העונש שקיבל משום שלא היה אכזר מספיק, ומסכמת, "הנוף היה קדמוני אבל אי הצדק חודר מבעד לשכבת הזמנים". בכל הסיפורים הללו אין זמן מוגדר ואין מקום מוגדר, הם נעים בין הפנטזיה שמתוארת באופן כל כך ריאליסטי, לבין המציאות שנראית כל כך דמיונית.
דרך המילים, בתוך הפנטזיה, אני נסחפת יחד עם נורית זרחי הכותבת אל תוך העולם הנפלא הזה, ושתינו מעופפות עם התוכי והמורה, משוחחות עם הלווייתן ונכנסות לחריץ הזמן כדי להוכיח לשאול המלך שהוא לא טעה, שגם במלחמה הנוראה בגלבוע יש מקום לרגשות אנושיים. לאורך כל הקריאה היא מלווה אותי וכל הזמן מאחורי הגב של הסיפורים שלה לוחשת לי: "אל תפקפקי, תסתכלי טוב-טוב על המציאות ואז תוכלי גם את למצוא בה את כל היופי הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.07.24
