1. בחיי שרציתי לעסוק בזוטות השבוע. הנפש שלי זקוקה להפוגה ומיד אעניק לה את זה, אבל לפני כן משהו קצר שאני חש חובה לשתף: ביום פרסום תחקיר בארי כתבתי שלפתוח את מסכת התחקירים על האסון הגדול בתולדות ישראל בשגיאות טקטיות של לוחמי שטח, ולא במחדלים האסטרטגיים של ראשי הצבא והמדינה - זה ביזיון. בעקבות זאת קיבלתי שיחות והודעות מלוחמים רבים, ביניהם מפקדי כוחות שהיו שם, בבארי, והתברר לי שלא רק עצם פרסום התחקיר הוא ביזיון (איזו זכות עמידה יש לאנשים שבמקום להעיר את האוגדה חזרו לישון בארבע בבוקר, לקבל תחקיר על ביצועים של אחרים?), אלא יש בעיה נוספת: התחקיר לא נכון. הוא רציני, אבל מאוד נרטיבי; הוא רואה עצים, אבל לא מבחין ביער; במקרים רבים הוא לוקה בראיית מנהרה באופן מצמרר; ויש אינספור נקודות שבהן התחקיר עושה שימוש בחוכמת הבדיעבד, ובכך נעשה עוול אמיתי, בעיניי כמעט ברמה של הוצאת דיבה, לכוחות העילית שלנו.
ומה הכי עצוב? ממש בזמן שבתקשורת ניפחו בכותרות את התחקיר, הלוחמים האלה, שפנו אליי בכאב כדי להגיד תודה על הדברים שפירסמתי, היו בלחימה בעזה, מסַכנים את חייהם אבל ליבם כבד והם חשים שהופקרו על ידי ראשי המערכת. אמרתי להם אישית, אבל אומר זאת גם כאן: עם ישראל מצדיע לכם ולא ישכח את גבורתכם. הממשלה ובכירי מערכת הביטחון קילקלו.
אתם ניסיתם לתקן.
2. אוקיי. ועכשיו זוטות. אסקפיזם.
אז ככה: יש לי זוג חברים גייז שמדברים ביניהם על "צדדים". הם לא אומרים את זה במלרע אלא במלעיל. כוונתם לאיזו תוספת קלה של שומן בטני שמצטבר להם בצד. לי אין “צדדים”, אני כמו לאפה. היקף קבוע מכל הצדדים. אני מנסה לשמור כדי לא להפוך לשמן ממש, עם כרס כפולה, אבל אני לא במשחק שלהם, וזה לא רע לי. הם מנסים שיהיו להם ריבועים בזמן שאני חי את חיי בשלווה. כלומר כך היה עד השבוע שעבר. כי בשבוע שעבר גיליתי דבר מחריד: אני שמן גם בכפות הרגליים!
טורים קודמים של חנוך דאום:
3. מה שקרה הוא שבשישי שעבר הלכתי לאיזה דוכן של מילואימניק שיש לו עסק לסנדלים. בגלל שהוא מילואימניק שברגעים אלה נמצא בעזה כחלק מסבב שלישי, אומר שלעסק שלו קוראים "סנדליקה", ואתם מוזמנים בהחלט להיכנס לאתר שלו ולהזמין ממנו סנדלים שהוא מעצב בעצמו. מי שמבין בזה, ואני בהחלט לא אחד שמבין, אומר שיש להם סנדלים יפים מאוד.
אגב, כשהייתי ילד הלכנו רק בסנדלים. לא יודע אם זה מה שהיה באותה תקופה אצל כולם, או שזה קשור לעובדה שגדלתי כילד דתי ברמת הגולן, אבל בקיץ היינו בסנדלים וכשאמא נסעה לטבריה לקנות לנו אותם, היא לא שאלה מה מידת הנעליים, אלא ציירה את כף הרגל שלנו על דף, ועם הדף נסעה לטבריה. זה היה טקס מדגדג ונחמד.
אז אני בשישי שעבר בדוכן של "סנדליקה", בא למדוד סנדלים, כי אני רוצה לתמוך במילואימניק, ומה אני מגלה? שהשמנתי ברגליים. כלומר בכפות הרגליים.
כלומר הרגל שלי, שפעם הייתה גדלה לאורך, גדלה כעת לעומק, וצמחה לי מעין כרס בכפות רגליי.
1 צפייה בגלריה
שקילת גוףשקילת גוף
על המשקל. (חברים, זה צילום אילוסטרציה, תנשמו, לא המשקל שלי. עדיין). החלטתי שבגיל 50 זה נגמר!
(צילום: Shutterstock)
אתם מבינים מה אני אומר? כשאתה קונה נעליים זה פחות רלוונטי, אבל בסנדלים מיוחדים כמו שהם מייצרים, הדבר מקבל משמעות: לא מספיק שאני במידה 45 כדי שסנדל במידה זו יעלה עליי. למה? כי יש סנדלים שהם לכאורה במידה שלי, אבל אני שמן מדי עבורם! זה דבר מדהים, חברים. הסנדל באורך של הרגל שלי, אבל האגודל למשל שמנה מדי כדי להשתחל בחור שלה, או סנדל אחר שהיה באורך הנכון אבל הליפוף המיוחד לא מתלפף! חברים, אני דבה גם בכף הרגל.
זה פשוט מחריד שהצלחתי להשמין גם שם.
4. פתאום אני נזכר שגם טבעת הנישואים לא עולה עליי. כלומר זה התחיל הפוך, היא לא ירדה ממני. יום אחד גיליתי שהאצבע שלי נמקה. הדם לא זורם בה. הסתבר שהשמנתי באצבע.
זה, אם כן, התהליך שאני עובר: מכירים בלון כזה בצורה של חיה או משהו? או נגיד כפפה. קחו כפפה כזו של ניקיון, ונפחו בה אוויר. בהתחלה האוויר יתמלא במרכז, ורק לאחר זמן האצבעות יתמלאו ואתם תקבלו צורה של כפפה.
אתם מבינים? אכלתי במשך שנים ומילאתי את הבטן והתחת והכל, ואז התחלתי לנפח קצת את הצוואר ועכשיו הגעתי לפאקינג אצבעות! האצבעות שלי מתחילות להתנפח. של הרגליים והידיים.
5. אני בן 48 וחצי וקיבלתי החלטה שבגיל 50 זה נגמר. הבית זונות נגמר. אני מפסיק עם הזירו ומפסיק לבלוס דברים לא בריאים, ואני גם אתחיל לעשות כושר ואולי גם מדיטציות וכאלה. אבל זה יקרה בגיל 50. כי ככה החלטתי. עד אז אני ממשיך לנפח את קצוות הגוף שלי.
סנדלים במידה שלי כבר לא עולים עליי. מה השלב הבא? איפה עוד אשמין, במרפק? בגרוגרת? בקורקבן? מה עוד יתנפח לי בשלב הזה בחיי שבו הגעתי לקצוות, אולי הטבור?
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.07.24