למשוררת סיון בסקין - כפי שרומז שם ספרה הרביעי, "אנחנו, חסרי המולדת" - אולי אין מולדת ואין תחושת מולדת, אלא להפך, זיכרון של גולה או נודדת, אבל ברור שיש לה בית, מקום בעולם, והמקום הזה הוא תל אביב. ומתישהו, כשההיכרות שלי עם מרחבי הזמן והזיכרון שבסקין פורסת בספרה העמיקה, לא יכולתי שלא להיזכר בפסוקים המפורסמים מספר יחזקאל: "ורוח נשאתני ותקחני... ואבוא אל הגולה תל-אביב היושבים על נהר כבר".
הרוח שנשאה את בסקין אל הגולה תל אביב - כלומר אל עיר שמעניקה לה בית אבל לא מולדת - היא מצד אחד ההתרחשות ההיסטורית שעקרה אותה לפני שנים מילדותה בווילנה והובילה אותה אל התבגרות ובגרות בישראל, אבל היא גם רוח הרבה יותר מאוחרת, ממש בת זמננו - הסופה הנוראה של אסונות-השנים-האחרונות, מהקורונה ומלחמת אוקראינה עד זוועות ההפיכה המשטרית ומלחמת 7 באוקטובר, שפעלו על המשוררת פעולה כפולה. מצד אחד הם העמיקו את תודעת הנודדת שלה, את חוסר האמון שלה בכל עיר, שפה או תרבות שמתיימרות לשמש "מולדת", אבל בה בעת הם חיזקו, לטוב ולרע, את הדבק שמצמיד אותה לתל אביב, או כמו שהיא מקפידה להבהיר: למזרח תל אביב - הגדה המזרחית של האיילון.
הכפילות הזאת, שהביטוי "הגולה תל-אביב" כמו נולד לתאר, ניכרת כבר בשיר שהעניק לספר את שמו. זה שיר שנכתב בימי הקורונה, כאשר הסגרים והשבתת נתיבי הטיס גרמו לרוב שוכני העולם להיתקע בטריטוריה הצנועה שבה הם חיים. התגובה של בסקין למצב הייתה מרתקת: היא כתבה שיר שמפנטז עולם שבו השפות תופסות את מקומן של הארצות. נכון שאין יותר תנועה בין עיר לעיר, נמל לנמל, ארץ לארץ, אבל יש תנועה חופשית לחלוטין בין שפה לשפה - עברית, ליטאית, אנגלית, איטלקית, צרפתית, אוקראינית, רוסית: "ואנחנו, חסרי המולדת,/ שוב נמיר אדמה במילה,/ געגוע, קללה, עלילה לא צלולה –/ גאולה". דווקא ההיתקעות בתל אביב פתחה פתח לגן עדן של חופש לשוני שלם. ואולי זה בדיוק מה שתל אביב מאפשרת לבסקין: צירוף של גולה וגאולה, מרחק תרבותי ובית.
התחושה הזאת אפילו החריפה כשמלחמת אוקראינה פרצה. המלחמה כמו הטיחה את המשוררת אל עברה הרחוק - זה שקדם ללידתה - כלומר לליטא היהודית ולמזרח אירופה של אמצע המאה ה-20, בשנים שבהן האימפריה הנאצית התנפצה אל תוך האימפריה הסובייטית, שהתחלפה בינתיים באימפריה הרוסית של פוטין. תל אביב התרחקה אפילו יותר ממוקדי הזיכרון וההזדהות של המשוררת, עד שהמאורעות פה, בין הים לירדן, ערבלו פעם נוספת את כל החרדות והזוועות, ויצרו פלונטר היסטורי ורגשי שכבר אי-אפשר לדמיין איך נחלצים ממנו.
ובאמצע כל זה, מעל ומתחת כל זה, ואולי לצד כל זה, מתבלטת דמותה של תל אביב כפי שהיא מתגלה מבעד לעיניה של בסקין. וכראוי למי שחלמה בילדותה הליטאית על הגשרים של פירנצה ופריז, מודדת בסקין גם את תל אביב על פי גשריה, בעיקר אלה הנמתחים מעל לסמבטיון של דרך איילון - לה גווארדיה, יצחק שדה, יהודית, השלום, מוזס, פישמן - גשרים שאין מתחת להם מים ומסתורין אלא נהר לוהט וצפוף של מכוניות. לכל אחד מהם מקדישה בסקין שיר, ואלה שירים שוברי לב, כי הם חושפים את תל אביב בכל חיוניותה אבל גם בכל סתמיותה. אלא שהשיר התל אביבי היפה ביותר בספר הוא דווקא "אמא נוסעת בזמן" - "אמא" כי בסקין מגדלת פה, בתל אביב, את ילדיה, ו"נוסעת בזמן" כי היא שייכת בליבה למקום אחר ולזמן אחר. האימהות מצמידה אותה להווה התל-אביבי, והזמן לוקח אותה רחוק מפה. וכמה יפה ומדויק, מקומי וזר גם יחד, מתואר שם חוף ימה של תל אביב - "קתדרלה ימית ובית כנסת צנוע מחול".
"אנחנו, חסרי המולדת", סיון בסקין, הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד, 91 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.07.24
